הציווי שנצטווינו להלוות לעני, כדי להרחיב לו ולהקל על ענייניו, ומצווה זו יותר גדולה וחמורה ממצוות צדקה; כי מי שנצרך ומגלה פניו לבקש מבני אדם, אין מצוקתו וצערו בדבר זה כמו זה שעדין לא גילה פניו, והוא זקוק לעזרה כדי שלא יתגלה מצבו ולא יהא נצרך.
הציווי במצווה זו הוא אמרו יתעלה: "אם כסף תלווה את עמי את העני עמך" (שמות כב, כד). ולשון המכילתא: "כל אם ואם שבתורה רשות, חוץ משלושה, האחד: אם כסף תלווה את עמי". אמרו: "אם כסף תלווה - חובה. אתה אומר חובה, או אינו אלא רשות? תלמוד לומר: העבט תעביטנו די מחסרו (דברים טו, ח) - חובה ולא רשות".
וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו בכמה מקומות בכתובות וב[בבא] בתרא.
