אם תשאלו ילד מה יהיה כשהמשיח יבוא, מן הסתם הוא ידבר על סוכריות שיגדלו על העצים ועל כסף שיתגלגל ברחובות...

אם תשאלו את פרשת השבוע, תגלו תשובה דומה. פרשת בחוקותי נפתחת בתיאורים צבעוניים של שכר גשמי אותו ייתן ה' אם נקיים תורה ומצוות – "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו, ונתתי גשמיכם בעיתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו", וכן הלאה.

חז"ל אומרים כי הפסוקים הללו יתממשו בימות המשיח. "ונתנה הארץ יבולה" פירושו שהארץ תצמיח יבול באותו יום בו היא תזרע; "עץ השדה יתן פריו" פירושו שעצי סרק יניבו פירות; טעם העץ יהיה כטעם הפרי; התבואה תגדל למימדי ענק; ועוד ייעודים גשמיים מופלאים.

כעת, השאלה עוברת אליכם – האם, לדעתכם, שכר גשמי הינו מרכיב כה חשוב בעבודת ה'?

אם אתם מרגישים ששכר גשמי חשוב יותר, תוכלו לדלג על השורות הבאות; אבל אם נראה לכם ששכר רוחני חשוב יותר, סביר להניח שגם אתם שואלים מדוע התורה מדגישה כל כך את השכר הגשמי על קיום מצוות, במקום להדגיש את השכר הרוחני?

ההסבר טמון במילים שאנו אומרים כל יום בתפילת ערבית: "כי הם חיינו ואורך ימינו". התורה אינה "עוד" משהו בחיינו, אלא היא תמצית חיינו.

מסופר בתלמוד, כי שאלו את רבי עקיבא מדוע הוא עוסק בתורה בניגוד לגזירת המלכות. ענה על כך: כשם שהדגים לא יכולים לעזוב את המים ולעלות ליבשה, כי המים מהווים את מקור חייהם; כך עם ישראל אינו יכול לעזוב את התורה בשום מחיר, שכן "התורה היא חיינו".

העובדה שהשכר על התורה ומצוותיה בא לידי ביטוי דווקא ברובד הגשמי, מעידה שהתורה היא אכן תמצית החיים. כשם שבאדם, כשיש התעוררות של חיים בנפשו, כמו שמחה גדולה, אין היא נשארת רק ברבדים הרוחניים, אלא היא מתפרצת בכל איברי הגוף, עד שהיא מגיעה גם לרגליים, המתרוממות בריקוד של שמחה – כך התורה, שהיא "חיינו", מביאה שפע וברכה גם בדברים הגשמיים.