בהתקרב יום החתונה של אילנית ואורן, ההתרגשות והציפייה הולכות וגוברות.

אורן הוא התגשמות כל תקוותיה של אילנית: אוהב, מתחשב, רגיש ואינטליגנטי. אך בהתקרב היום הגדול, אילנית בכל זאת מלאת חששות.

הסטטיסטיקה של נישואין שעלו על שרטון לא מנבאת טובות. אילנית מהרהרת מדוע נישואיהם של כה רבים מחברותיה ומכרותיה החלו באושר עילאי שכזה ונסתיימו בריב מכוער.

"...את חוקותי תשמרו, בהמתך לא תרביע כלאים, שדך לא תזרע כלאים ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך" (ויקרא יט, יט).

"חוקי הכלאיים" שבתורה הם סדרת איסורים נגד ערבוב של סוגי בעלי חיים, זרעי צמחים ובדים מסוימים. אמנם התורה אוהבת אחדות והרמוניה, אך היא גם מכבדת גבולות ושומרת עליהם.

מתחת למגוון הקיים בעולמנו מצויה המטרה האחת של כל המציאות הקיימת, לחשוף את האמת הייחודית של אלוקים, שברא את כולנו. מצד שני, אנו מכירים בתוקפם של הסיווגים המגדירים את עולמנו. כל אחד מאתנו אמור להשתמש בתכונות ובאיכויות הייחודיות שהוענקו לו כדי להפוך את עולמנו למקום טוב יותר. מטרה זו אנו משיגים לא על ידי טשטוש גבולות או מחיקת זהויות, אלא על ידי חשיפת הדרך שבה לכל אחד מכישורינו יש מקום בהגשמת מטרתנו המשותפת.

זוהי הסיבה שבגללה אסור להכליא בין בעלי חיים או זרעים מצמחים שונים. שכן בתהליך זה, כל אחד מן הזנים מאבד למעשה את אופיו הייחודי ואת איכויותיו המיוחדות לו. ההבדל המרכזי שבין שני המינים – הדרך שבה התכוון הבורא שיהיו – חולל והופר.

אולם, לא כל איסורי הכלאיים תופסים בכל הנסיבות. לדוגמא, התערובת האסורה של צמר עם פשתן מותרת – ואף ניתנת כמצווה – במצבים מסוימים, כגון בעשיית ציצית או בהכנת הבגדים הנלבשים על ידי הכוהנים המשמשים בבית המקדש.

הסיבה לכך היא, שבניגוד לשילובים אחרים של מינים או של זרעים, השילוב של שני החומרים בבד אחד לא מפר את שלמותו של אף מרכיב – הצמר נשאר צמר והפשתן נשאר פשתן. מה שקרה הוא ששני היסודות הללו השתלבו כדי ליצור חפץ חדש שיש בו גם נוי וגם תועלת, תוך שימור מאפייניהם ואיכויותיהם הראשוניות.

עם זאת, שילוב כזה הוא אסור אם המטרה היא לצרכים עצמיים. רק בהגשמה המוחלטת של תכליתם – בעשיית מצווה, כלומר הגשמת רצון הבורא – רק שם יכולים כוחות נבדלים אלה להיפגש בהרמוניה במקום במחלוקת.

באופן דומה, התמזגותם של שני סוגי נשמות שונים, של גבר ושל אישה, יכול להתרחש רק כאשר המטרה שלהם אינה אנוכית ונרקיסיסטית.

בעל ואישה הם שני אינדיבידואלים מובחנים וייחודיים שיש להם תכונות שונות ומגוונות, ותכופות הם באים מרקע שונה, מתרבות שונה או מסביבה אחרת, ויש להם הרגלים וצרכים שונים.

כיצד יכול להתרחש איחוד פרודוקטיבי ובר קיימא בין שני "כוכבי לכת" שונים כל כך? כיצד יכולים שני האינדיבידואלים הללו "לאהוב לרעך כמוך" ולחיות באחדות אוהבת ולא במחלוקת מרה?

רק כאשר כל אחד מהם משמר את מאפייניו הייחודיים ומשתמש בהם בנישואין בשירות מטרה גבוהה יותר.

דבר זה מתבטא במלים "איש" ו"אשה". האותיות המשותפות לשתי המלים הן אל"ף ושי"ן, כלומר "אש". האות הייחודית בכל אחד מהם היא יו"ד (במלה "איש") וה"א (במלה "אשה"), ושתי אותיות אלה יוצרות יחד את אחד משמותיו של אלוקים.

כאשר איש ואשה מבססים את יחסיהם על כנות ומסירות למטרה גבוהה יותר, אזי האיש תורם את ה"יוד" שלו והיא תורמת את ה-ה"א שלה – והשניים פועלים באחדות, דרך ערוציהם הנבדלים והייחודיים, כדי להביא לביתם תוכן רוחני.

אולם, אם כל אחד מהם מביא לתוך הקשר את המטען האישי שלו או את דעותיו הקדומות האנוכיות, אזי הוא עוזב את היו"ד שלו והיא את הה"א שלה, ומה שנשאר הוא "אש", כלומר, מערכת יחסים רוויה בהרסנות המתלבה כאש.1

זוהי הסיבה שבגללה האות הראשונה בתורה היא האות השנייה של האלפבית העברי – האות בי"ת, בפסוק "בראשית ברא אלוקים..." האות הראשונה, האות אל"ף, לא יכולה להיות האות הראשונה של התורה, כיוון שערכה המספרי הוא אחד, והספרה אחת פירושה פירוד ובידוד. על מנת להעביר מסר של ברכה, היה צורך באות בי"ת, שערכה המספרי הוא שתיים.

שכן, הברכה מגיעה רק כשקיימת רב-גוניות. רק כשמפנים מרחב גם לאחר, ועוזרים לאחר לתרום את מחשבותיו, חלומותיו, צרכיו ושאיפותיו הייחודיות לו בשירות מטרה גבוהה יותר – רק אז יכולה הברכה להתרחש.

מצד שני, המלה "אהבה" שוות-ערך מבחינה מספרית למלה "אחד". סכום שתי המלים מגיע ל-26, שהוא שווה-ערך לשמו המפורש של ה' י-ה-ו-ה.

האהבה האמיתית השוררת בין בני זוג מבטאת אחדות המשקפת את אחדותם המהותית. כשהם מתאחדים באהבה ובהערכה כלפי האינדיבידואליות של האחר, הם מגלים כיצד להשתמש בתכונות המייחדות אותם זה מזו לשם ההגשמה המוחלטת של מטרתם המשותפת.

רק אז מתרחשת האחדות האמיתית של השניים כדי ליצור סביבה אוהבת שאלוקים יכול לראותה כביתו שלו.