חג הפסח המתקרב מביאנו להתמודד עם עניינים הקשורים בטוב הנאבק ברע, בבריחה משיעבוד לאויב, בניצחון האור על החושך. קיימים מאבקים כאלה ברמה הלאומית, והם קיימים גם בתוך כל אדם, בצורת מאבק של יצר הטוב נגד יצר הרע, וכן בצורת הימלטות מן השיעבוד לנרקיסיזם פנימי ולגישה שלילית לחיים.

תורת היהדות מכירה בכך שתכופות אנו עסוקים בקונפליקטים כאלה כדי לשרוד. המאבק הוא תכופות לא רק בשם עצמנו כיהודים, אלא זה גם מאבק למען הציוויליזציה בכללותה, למען האידיאל האוניברסאלי של אמונה בה' ובהתנהגות האתית שצריכה לנבוע מאמונה זו. כאשר התנ"ך מוקיע את עבודת האלילים של הכנענים העתיקים, הוא מוקיע את שחיתותם, ככתוב: "לא תעשה כן לה' אלוקיך, כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלוקיהם, כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלוקיכם....." (דברים יב, לא).

אולם, האם ניצחון פשוט זה של הטוב על הרע הוא המטרה הסופית של היהדות? המחשבה החסידית מציגה אידיאל גבוה יותר: התמרת הרע לטוב, שינוי החושך והפיכתו לאור. ברמה הלאומית, האויב הופך לידיד. ברמה האישית הפנימית, יצר הרע מותמר והופך לטוב, ומבחינה אנרגטית הוא פועל כעת בשירות אלוקים. כאשר שגיאות העבר מותמרות והופכות למצב של טוב וקדושה, זוהי התשובה האמיתית.

דוגמא לטרנספורמציה כזו אפשר לראות בפרשת השבוע, פרשת "צו". במונחים של ההיסטוריה העולמית, שגיאת המפתח הראשונית הייתה העובדה שאדם וחווה אכלו מעץ הדעת. ההוויה האלוקית שכנה עמם בגן העדן, אך השגיאה הטרגית הזאת גרמה לנוכחות זו להיפרד מהם וללכת לדרכה. פרשת השבוע מתארת את שבעת ימי חנוכת המשכן, שאיפשרה סוף סוף לכפר על השגיאה הזו. תכלית המשכן הוא שההוויה האלוקית תשוב ותדור בעולם. יתר על כן, חכמינו מספרים לנו ששבעת הימים בפרשת השבוע מייצגים שיבה לטוהר של שבעת ימי הבריאה, בטרם חטאו אדם וחווה. 1

שבת זו שלפני הפסח, הנקראת שבת הגדול, מביעה גם את רעיון הטרנספורמציה של הרע לטוב.

המצרים הקדומים שעבדו את היהודים ועינו אותם. כאשר הגיע משה עם השליחות האלוקית להוציא את היהודים לחירות, ועשה נס אחר נס לצורך כך, המשיך פרעה להתנגד. אולם בשבת שלפני יציאת מצרים, שהשבת הזו כיום נחגגת לזכרה, החלו בכורי מצרים לצדד במשה ולתקוף בפועל את ממשלתם.

חכמינו מספרים לנו כי ההתקפה הייתה תגובה לרעיון שהמכה האחרונה שניבא משה, פירושה יהיה מוות לבכור. אנו יכולים לראות זאת כלא יותר מתגובה לפחד אישי. עם זאת, הרבי מליובאוויטש טוען כי היה בכך יותר מזה. זו הייתה טרנספורמציה של טבעה הפנימי הרוחני של ההוויה. מצרים הקדומה מייצגת את מעמקי הרוע, המצוי בניגוד מוחלט לקדושה, כפי שאנו אכן רואים בדמותו של פרעה עצמו. אולם בשבת התרחש מה שהחכמים מכנים "הנס הגדול". בתוך מצרים עצמה, למעשה בכורי מצרים – כלומר, המנהיגים העתידיים – הקימו תנועה למען היהודים.

אמנם פרעה ושלטונות מצרים לא השתנו בנקודה זו, ולכן היו מוכרחות להתרחש המכה העשירית וחציית ים סוף שלאחריה, שהרסו את את כוחות מצרים. אך מרד הבכורים היה סימן מבשר לטרנספורמציות שיתרחשו בעתיד, כאשר כל החושך ישתנה ויהפוך לאור, וכל הרוע והאלימות יהפכו לכוחות של טוב.

לכן, אנו אומרים בסוף סדר פסח: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה!" כלומר, בירושלים שתיבנה מחדש ובבית המקדש, בימות המשיח, כאשר האנושות תתאחד לאחר שעברה טרנספורמציה מהותית, מתוך הכרה בטוב.2