וידבר ה' אל משה לאמור: דבר אל בני ישראל לאמור, אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נידת דותה תטמא...." (ויקרא יב, ב).

כמה פסוקים קודם לכן, בסיום פרשת השבוע הקודמת – פרשת "שמיני" – התורה קוראת ומזהירה, "והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני...." (שם, יא, מד). אחד מפרשני התורה מסביר כי הסיבה שהתורה מציבה שני פסוקים אלו, העוסקים בלידה ובקדושה, זה לצד זה באה ללמדנו שבעל ואישה חייבים להתקדש טרם ההתעברות, כיוון שתהליך ההכנה שהם עושים עשוי להיות בעל השפעה ארוכת טווח על טבעו ומהותו של הילד שעתיד להיוולד.1 השפעה זו ממשיכה להתקיים לאורך כל חייו של הילד. התנהגות הוריו מהווה גורם עיקרי בעיצוב אופיו של הילד לטוב או לרע.

וכך, מלידה ועד בר מצווה. ישנם הורים שלא יותירו לילד ספק בדבר העובדה שבר המצווה שלו יהיה סוג של מבחן התבגרות וכי הוא "יעבור את המבחן". הורים כאלה מעודדים את הנער – למעשה הוא אף מקבל "שוחד" הגון לשם כך – ללמוד את ההפטרה שלו. ככלות הכל, כולם צריכים לעלות לתורה ולחגוג את בר המצווה שלהם.

הנער אינו טיפש וגם אינו קהה רגש. הוא יכול להבין ומסוגל להרגיש מהי מטרת כל העניין. האב עסוק "מעל הראש" בעסקיו. דאגותיו בדבר חגיגת בר המצווה הממשמשת ובאה מתרכזות בגודל האולם ובמידת היוקרה שלו. האם עסוקה בעיקר בהתלבטויות כבדות המשקל לגבי סוג הפרחים שיתאימו לטקס. כל מה שנשאר לנער הצעיר לעשות הוא לפזם "ברכו את ה' המבורך" ובכך לזכות בגאוותם המובטחת של הוריו ("אנחנו נהיה כל כך גאים בך!!!"). הטקס עצמו ריק לחלוטין מתוכן ממשי. להורים הוא אומר מעט מאוד, ולנער הצעיר – עוד פחות מכך. האם פלא שחינוך שכזה יוצר קרע בין הורים לילדיהם? שנים מאוחר יותר, כשההורים שואלים את ילדם בעיניים דומעות, "מדוע גרמת לנו להתבייש בך", הוא ישיב להם בנימה מרירה, "האם אי-פעם נתתם לי בסיס משמעותי יותר לחיי? אתם לימדתם אותי לחקות אחרים ולהשתדל תמיד להשביע את רצונם. זה כל מה שלמדתי מכם בכל שנות ילדותי ונעוריי".

החל מן הלידה ולאורך כל חייו של ילדם, ההורים צריכים להיות מודעים לעובדה כי מוטלת עליהם האחריות לעצב את אופיו ואת יהדותו של הנער הצעיר. עליהם ליישם הלכה למעשה את המצווה, "והתקדשתם והייתם קדושים...". להיות קדושים פירושו להיות שונים, נבדלים, בעלי אופי ייחודי ומובהק. נבדלות זו יש להעניק לכל נער ונערה בעמנו, אחרת הם יביטו בקליפתו הריקה של טקס בר המצווה ולא יחושו כלפיו דבר מלבד בוז ולגלוג.