עקרון בלימודי התנ"ך אומר שהתורה מדברת בלשון מעודנת. הדוגמה הקלאסית נמצאת בספר בראשית. כשה' אומר לנח לקחת את כל החיות אל התיבה, הוא מדבר על חיות ה"טהורות" ועל אלו ש"אינן טהורות". למרות שהתורה בדרך כלל נסתרת ביותר וחסכונית במילים – כל אות שנראית מיותרת מוסברת ומפורשת על ידי חכמינו – הרי פה היא משתמשת בשמונה אותיות נוספות כדי להימנע משימוש במילה "טמאות".

התלמוד מסיק מכך, שאל לנו לאפשר לביטויים מבישים לעלות על דל שפתינו. אם התורה השתמשה במכוון בשמונה אותיות נוספות במקום לומר את המילה 'טמאה', היא העבירה לנו בכך מסר חזק על שמירת הלשון.

ואולם, מבט חטוף בפרשת השבוע הזה, העוסקת בחוקי הטומאה הנגרמת מצרעת, מגלה שהמילה 'טמא' מופיעה מספר רב של פעמים. מדוע בסיפור של נח התורה יוצאת מגדרה כדי לא להשתמש במילה שלילית, ואילו בפרשה זו היא משתמשת במילה זו פעמים רבות כל-כך?

התשובה הניתנת על ידי חז"ל היא, שבספר בראשית התורה מדווחת על סיפור היסטורי, ולכן יכולה להרשות לעצמה להיות עדינה יותר ולא לבטא מילה שלילית. אולם כשזה מגיע להלכה, לקביעת דין ביהדות, אי אפשר שמישהו ידבר בשפה עדינה או מליצית; צריך להיות ברור לחלוטין כשמדברים על חוקים. החוקים הם מקודשים, ובענייני חוק אסור שתהיינה אי-בהירויות או דברים מעורפלים. הפרשה שלנו עוסקת במצוות עשה ואל-תעשה, ואלה חייבים להיות ברורים וחד-משמעיים. כאשר הולכים לרב לשאול שאלה, אסור שהרב יתחיל להתפתל ולגמגם. תגובתו צריכה להיות ברורה וחד-משמעית. ואם משהו טרף הוא חייב לומר שזה טרף.

באופן כללי ניתן לומר שרבנים צריכים להיות עדינים, נחמדים ובעלי דיבור רך. עליהם לייעץ, לא לדרוש. טיפוסי 'אש וגופרית' אינם מצליחים כל כך כיום. אך לפעמים רבנים הם יותר מדי עדינים ופחות מדי תובעניים, ולא רק בענייני הלכה אלא גם בייעוץ.

פסיכולוגים ועובדים סוציאליים מתוך עיקרון לעולם לא יתנו הוראות לפציינטים שלהם. זה חלק מהקוד המקצועי שלהם, לא לכפות את דעתם או את הערכים האישיים שלהם על אלה המבקשים את עזרתם. הם ינסו לעזור להם "לראות את היער מבין העצים" כדי שהפציינטים יוכלו בעצמם לקבל החלטות. רבנים, לעומת זאת, אינם צריכים להרגיש נקיפות מצפון כאשר הם נותנים הדרכה. אחרי הכל, זה תפקידם!

פעם הגיע אלי בחור וסיפר לי על המטפלת הפסיכולוגית שלו. "היא לא אומרת לי מה לעשות", הוא התלונן. הסברתי לו שמטפלים אינם עובדים כך. "רוצה שמישהו יגיד לך מה לעשות? לך לרב".

אם זוג הולך לייעוץ נישואין, היועץ עשוי להדריכם תוך שהוא מתבסס על תקוותיהם ושאיפותיהם. האם הם באמת רוצים לטפל בבעיה או שהם בעצם כבר נמצאים בהליכים משפטיים במטרה להתגרש? ואם האפשרות האחרונה נכונה, היועץ יכול בהחלט לעזור להם גם בדרך זו. הרב לא יהסס להסביר להם שנישואין הם מוסד קדוש ועל בני הזוג לעבוד על עצמם ועל הקשר כדי להצליח, ושגירושין הם המפלט האחרון כשכל יתר הפתרונות לא צלחו. היועץ עשוי לשאול "האם אתם חבר'ה רוצים להישאר נשואים?" בעוד שהרב עשוי לומר "אתם חייבים להישאר נשואים". ואז הוא עשוי להפנות אותם ליועץ מקצועי שהצלת נישואין בראש מעייניו.

זוכרים את הקלפטומן שפגש פעם חבר ותיק? החבר זכר כמה רגשי אשמה היו לקלפטומן בגלל הגניבות הכפייתיות שלו ושאל אותו אם הוא עדיין סובל מן הבעיה. "לא", אמר הקלפטומן, "הלכתי לפסיכיאטר והוא עזר לי לפתור את הבעיה". "איזה יופי", אמר החבר, "אז עכשיו אתה כבר לא גונב מחנויות?" "אני עדיין גונב, רק ללא רגשי אשמה".

יהי רצון שהרבנים יהיו רכים, תומכים, נחמדים, חביבים ועדינים. יהי רצון שהם יתנו הכוונה ברורה כשהם צריכים לעשות זאת.