כמעט כל אחד שחולף על פני צוות פועלים בכביש חושב לעצמו שחוץ מהבחור שחופר בכביש והשני שמחזיק את התמרור "האט", כל שמונת הפעלים האחרים מקבלים כסף כדי לעמוד ולצפות בהם.

אלא שמי אנחנו שנלעג לאחרים? אם נבחן את פרשת השבוע נמצא בה דוגמא בוטה במיוחד לעבודה שלכאורה היא מיותרת לחלוטין.

כיום, מחלות מסמלות רק פגמים פיזיים. למשל, סוכרת היא סימפטום למחסור באינסולין וזרוע שבורה מכאיבה באזור השבר. אולם בזמנים עברו, גם מחלות רוחניות שונות נחשבו כקשורות לסימפטומים גופניים. בדיוק כפי שכאב הוא מנגנון של הגוף המודיע לך כי עליך להאט את הקצב לזמן מה, או להימנע משימוש באיבר מסוים עד שהוא יבריא, כך גם מחלות רוחניות שונות יכולות להופיע בדמות סימפטומים גופניים מסוימים המעידים על פגמים מוסריים, אתיים או דתיים של החולה, ובכך להעניק לאותו אדם את ההזדמנות לטפל בבעיה ולרפא אותה.

המפורסמת שבמחלות מן הסוג הזה היא מחלת הצרעת והתורה דנה בה באריכות. מחלה זו היתה תוקפת אדם שנהג ללכת רכיל, להלעיז על אחרים ולהוציא את דיבתם רעה. הצרעת הופיעה ככתמים לבנבנים שונים בגופו של האדם, בביתו או על בגדיו. על היהודי שנגוע בצרעת היה ללכת לכהן כדי לוודא שהוא אכן סובל מצרעת ואז היה נשלח מחוץ לעיר כדי לעבור מסלולים אינטנסיביים של חרטה והכאה על חטא. מרגע שהסימפטומים נעלמו, היה עליו להתחיל בפולחני הטהרה ובסופו של דבר יכול היה לחזור לחיים הרגילים.

האם מזה הוא מתפרנס?

אמנם הכהן לא היה מקבל תשלום על שירותיו ולכן לא ניתן להאשים אותו בפתיחת עסק למטרות ריווח, אך השאלה עדיין עומדת עומדת בעינה: לשם מה הם היו זקוקים לכהן?

גם אילו היה מומחה בתחום מאבחן את כל הסימפטומים של הצרעת, הכוהן היה צריך לערוך את הדיאגנוזה הרשמית. נשאלת השאלה: מדוע?

יברכך

לכוהנים ניתנה אחריות מקודשת. בכל יום הם התכנסו בבית המקדש כדי לברך את העם. בקהילות האשכנזים מברכים הכוהנים את הקהל בכל יום טוב, ואילו הקהילות הספרדיות נהנות מברכת הכוהנים מדי יום ביומו.

הכוהנים נעשו סמלים ל"אנשי ברכות". הם היו עסוקים ברווחת העם ודואגים לברך אותו בכל יום. לפיכך, רק הם מסוגלים לשפוט עבירות ומעשים רעים.

ניתן להפיק מכך לקח חשוב: לפעמים אנו רואים אדם המתנהג בצורה קלוקלת או לא הגונה. כמה מפתה לשפוט אותו לכף חובה ולהגלות את החוטא "אל מחוץ למחנה". אך התורה מתעקשת על כך שהכהן ימלא אף הוא תפקיד בדרמה הזאת, מיותר ככל שייראה תפקידו לצופים מבחוץ – האדם היחיד המוסמך לגנות ולהוקיע הוא זה שפועל בשירות האהבה.

רק אדם שהוכיח עצמו כמסור באמת ובתמים לרווחתם של אחרים יכול להעז למתוח ביקורת, ואפילו את זאת הוא יכול לעשות אך ורק אם הוא מוכן לעסוק בעצמו בתהליך הכפרה והסליחה.