במהלך החיים מתרחשים אירועים מחרידים ומזעזעים. חלקם קרובים אלינו וקשורים לאנשים שאנו מכירים. אולם התורה מלמדת אותנו כיצד להגיב לטרגדיות, תוך שהיא מספרת על אירועים שהתרחשו לפני אלפי שנים ועל תגובות שיש בהן נצחיות לדורנו.

בפרשת השבוע (ויקרא פרקים ט-יא) מתואר אירוע טראגי. ברגע החנוכה הסופית של המשכן, מתו שניים מבניו של אהרן. בלי להתייעץ עם משה, התלהבותם גוברת עליהם והם התקרבו מדי לכוח הנצחי של האלוקות שהתגלה בקודש הקודשים. הם מתו כתוצאה מן האקסטזה הבלתי מרוסנת שלהם.

פרשת השבוע מתארת כיצד משה ניחם את אהרן, וכיצד אהרן הגיב למאורע: "וידום אהרן " (ויקרא י, ג).

הכוח לשמור על דממה ברגעים מסוימים בחיים ובהיסטוריה הוא כוח חשוב מאוד. הוא מבטא את המודעות להיותו של אלוקים אינסופי וכי לא ניתן לתחום אותו בתפיסותינו האנושיות.

השפה והדיבור פירושם יכולת הבנה. המנגינה היא מעבר לשפה, בהביעה הלכי נפש שמלים לא יכולות לתאר; והשתיקה – הדממה – הן גבוהות עוד יותר.

התלמוד מספר על מקרה שבו אלוקים אמר למשה עצמו לשתוק. אלוקים הראה לו בחזון הנבואה את כל הדורות העתידיים ומנהיגי כל דור. משה התרשם מאוד מחוכמתו של התנא רבי עקיבא. ואז הוא ראה את הדרך שבה הרומאים עינוהו עד מוות. "זו תורה וזו שכרה?" שאל משה, ואלוקים ענה לו: "שתוק, כך עלה במחשבה לפניי".

כאשר האירוע הטראגי לא התרחש אך אנו יכולים למנוע אותו, כמובן שעלינו לעשות כל שביכלתנו למנוע אותו. אך לאחר שהתרחש, אזי דרך ה"דממה" הרוחנית שלנו אנו יכולים להגיע לקירבה מיוחדת עם היסוד השמימי-אלוקי. רש"י מספר לנו שמפני שאהרן שתק הוא קיבל בתמורה את דבר אלוקים שדיבר אליו ישירות מאוחר יותר באותה פרשה.1

אולם דממה זו – שתיקה זו – היא שתיקה רק מבחינת הקשר האינטימי והאישי שלנו לאלוקים. בנוגע לחיינו המעשיים, הרי אפילו האירוע הגרוע והנורא מכל מהווה קריאה לפעולה. זו עשויה להיות קריאה לעשות כל שביכלתנו להפיג את הסבל שנגרם. זו עשויה להיות קריאה לבנות מחדש בתים שנהרסו. או שזו עשויה להיות קריאה "לבנות מחדש" בדרך יותר רוחנית.

העם היהודי נאלץ להתמודד עם שואה פיזית שהגיעה לקיצה לפני שישים שנה, וכן עם צורות שונות של נזק רוחני שנגרם עקב נישואי תערובת והתבוללות. כיצד עלינו להגיב לכל זה? לא בשתיקה פסיבית, מיסטית ככל שלא תהיה, אלא במאמץ עילאי, בשמחה ובעשייה, שדרכם אנו מנסים לעזור לכל יהודי על פני כדור הארץ לפנות למורשתו היהודית ולבנות מחדש חיי משפחה יהודיים וידע יהודי.

כיום אנו כיהודים ניצבים גם בפני מתקפה – בישראל ובמקומות אחרים – דרך פעולות פוליטיות, דרך התקפות אמצעי התקשורת וכן דרך אלימות נתעבת. במקרים האלה, לא דרושה שתיקה אלא הקול הנכון המגן על זכותה של ישראל להתקיים. להתקיים באופן בריא, בגבולות בטוחים. אנו רואים אם כן שבמקרה של טרגדיה מכל סוג שהוא, לא עלינו, יש זמן ל"דממה" כמו זו של אהרן. אבל יש גם קריאה לפעול באהבה ונחישות, וכך לבנות מחדש עולם שהתנפץ לרסיסים. בדרך זו גם אנחנו, כמו אהרן, נזכה בהתגלות האלוקית. אלוקים יביא את המשיח, יבנה את בית המקדש בירושלים ויביא שלום נצחי לעולם.2