עם ישראל היה עסוק בהקמת המשכן, בית המקדש הנייד שהוקם במדבר ומקום משכנו הרשמי הראשון של אלוקים עלי אדמות. שבוע שלם של קידושים והקרבת קורבנות עבר, ועדיין לא הגיע כל סימן משמים. אהרן, הכהן הגדול, היה מאוכזב קשות. בענוותנותו הרבה הוא הניח כי הייתה זו אשמתו. ככלות הכל, האם לא היה הוא שותף לדבר עבירה – לחטא עגל הזהב – אף אם בלא יודעין? אין ספק שהבורא הכל יכול כועס עליו ולכן לא מראה את טובו מן השמים.

משה אחיו ניגש והתפלל תפילה מיוחדת, ומייד ירדה השכינה ונחה על בני ישראל. לאחר מכן הוא בירך את בני העם במלים שעמדו להפוך לפסוק החותם את פרק צ' של ספר תהלים: "ויהי נעם אד-ני אלוקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו..." (תהלים צ, יז). לאחר מכן, כל בני ישראל ראו כיצד אהרון הוא באמת האדם הנבחר לכוהן הגדול, והם שמחו שמחה גדולה על כך שעבודתם קיבלה, סוף סוף, את ברכת אלוקים. זהו סיפור יפה ונוגע ללב של אהבת אחים. בלי אגו, בלי עליונות, בלי קנאה – רק אהבה טהורה ללא פגם בין שני אחים.

פעם שמעתי את הרב הראשי לישראל לשעבר ישראל לאו משווה פעולה זו עם מפגשי אחים אחרים בתנ"ך. בסיפורם של שני האחים הראשונים עלי אדמות, הייתה התחלה גרועה מאוד לאחר שקין הרג את הבל בהתקף של קנאה. מאוחר יותר, בניו של אברהם, יצחק וישמעאל, גם הם לא בדיוק הסתדרו נפלא זה עם זה. למעשה, יחסי העוינות שביניהם ממשיכים ללא הפוגה עד עצם היום הזה! הדור הבא לא היווה שיפור משמעותי. יעקב ועשיו חיו בסיכסוך במשך כל ימי חייהם כמעט. הפרשה ממשיכה לדור הבא בסיפורם של יוסף ואחיו. הם כמעט הרגו אותו ובסוף "רק" מכרו אותו לעבד. איזה שינוי מרענן היה זה כאשר משה ואהרן תמכו זה בזה יפה כל כך ועזרו זה לזה. כמה נעים, כמה יפה, כדברי תהלים: "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" (תהלים קלג, א).

איזה מסר חשוב יש בכך עבורנו כיום. בין אם מדובר בישראל, בחזית הפוליטית או בחיי הקהילה שלנו, לעתים כה תכופות אנו האויבים הגרועים ביותר של עצמנו. אילו הייתה ישראל וכל קבוצות התמיכה שלה מדברת בקול מאוחד, היינו הרבה יותר חזקים. אילו היו ארגונים יהודיים פועלים בשיתוף פעולה במקום להתחרות זה בזה כל הזמן – או גרוע מזה, לשים רגלים אחד לשני – אזי כל הקהילות שלנו היו הרבה יותר בריאות.

אנא אלוקים, עזור לנו ללמוד ממשה ואהרן, ושתשרה גם במעשה ידינו שכינת האלוקים.