".... וימותו לפני ה' (בני אהרון) .... וידום אהרון" (ויקרא ט', ב-ג).

היה זה כנראה מאמר ב- Readers Digest אותו קראתי לפני 25 שנה. המאמר דיבר על אשה שזה עתה מתה עליה אמה, ובעלה היה בדרכו הביתה מאיזה טיול; היא עצמה היתה צריכה לספר את דבר מות אמה לילדיה הקטנים. אנשים הגיעו כדי לנחם ולא שכחו לסיים עם המשפט המצופה והלא כל כך נוח: "במידה ותצטרכו משהו, אל תהססו לפנות אלינו".

לפתע צלצל הפעמון, ובפתח הדלת עמד חבר של בעלה כשתחת זרועו עיתון מקופל. "באתי לצחצח את נעליכם", הודיע.

"מה?!", תהתה האשה.

"באתי לצחצח את נעליכם". חזר על דבריו. "אני זוכר שבלווייתה של אמי, המשפחה היתה כה עסוקה, וההלם וכו', עד שלא הבחנו שנעלינו לא היו מצוחצחות עד שהגענו לבית הלוויות".

בשעה שפרש את העיתון על הרצפה והחל לצחצח את הסוליות של כל אחד מהנוכחים ולצחצח את הנעליים, ההלם והצער העצורים של האשה סללו את הדרך למבול של דמעות. הפעולה הפשוטה בה נקט עזרה לה מאד.

פעמים רבות, כאשר יש טרגדיה, חברים ומנחמים אחרים דואגים מה יהיה עליהם לומר לאבל. נדמה לנו, כי אנו צריכים לומר משהו, אך לומר משהו – זוהי שגיאה. לפעמים שתיקה היא הביטוי העמוק והמשכנע ביותר. הנוכחות השקטה שלך היא מתת שאינו דורש הסבר – זהב שאין צורך לצפותו במילים שמסיחות את הדעת. והחלל שנוצר על ידי השתיקה יכול להתמלא באמצעות פעולות פשוטות: צחצוח נעליים שסולל את הדרך מלב אל לב, מיהודי אל התורה, מהאדם לבוראו.

אל האבלים: אם אינכם יכולים לבטא את רגשותיכם, אם אתם מרגישים שוב מרומים משום שרגשותיכם גורמים לכם לסבל, אם הכל נראה לכם בלתי סביר – אינכם צריכים לומר דבר. השתיקה נותנת סמך לכל מה שמתרחש בתוכך. היא מאפשרת בנייה מחדש, התחדשות פנימית. והתחדשות זו, בנייה מחודשת זו, היא הנחמה הטובה ביותר שיש לנו עד שהמשיח יבוא.

מפעל ההנצחה לשואה המשכנע ביותר שראיתי? ניצולים רוקדים בחתונותיהם של נכדיהם ובבר-מצווה של ניניהם.