ב"ה,
קוראים וקוראות יקרים,
כשסיפרתי לחברים שנולד לי בן, לפני כמה שנים, הם מיד שאלו בחיוך: "נו, אז איך תקרא למֶנְדִי שלך?...".
זה הדבר הכי צפוי בעולם: כל זוג הורים חב"דניקים מצפים לגדל בבית "מנדי" משלהם. אתם בוודאי מכירים, אולי אפילו באופן אישי, גם "הרב מנדי" או "הרב מנחם" אחד או שניים לפחות. השם המלא של כולם הוא "מנחם מענדל", והם קרויים על שמו של הרבי מליובאוויטש.
והאמת, לא רק חב"דניקים. המון יהודים בעולם מרגישים שהרבי נגע בהם, ובוחרים לקרוא לילדים שלהם בשם המיוחד הזה.
אני מדבר על זה השבוע כי התוודעתי לאחרונה ליוזמה מרגשת, לאסוף ולתעד את אלפי ה'מנדי'ם בעולם באלבום אחד גדול, שם יופיעו הפנים והסיפורים של כל אלה שנקראו על שמו של הרבי (למעוניינים, הרישום מתבצע בקלות ובחינם, כאן).
זה גרם לי לחשוב על כך שהשם האישי שלנו הוא מטען שאנחנו נושאים אתנו. כשהורים מעניקים לילד שם שילווה אותו לאורך כל החיים, הם בוחרים בדמות שהם מעריצים או אוהבים, מישהו שהילד יראה בו 'גיבור' לחיים. בין אם מדובר על צדיק מפורסם, גיבור שנפל במלחמה למען עם ישראל, קרוב משפחה שנרצח בשואה או שם עברי עם משמעות מיוחדת – ההורים שלנו רוצים שנהיה כמוהם, אנחנו רוצים שהילדים שלנו יישאו את השם שלהם בגאווה.
בקיצור, שם הוא כמו האשטאג, הוא מתייג אותנו – ואני מתכוון בעיקר למובן החיובי. זה נכון אם קוראים לכם "מנדי", וגם אם קוראים לכם בכל שם יהודי אחר. זו זכות גדולה, ולא פחות מכך זו גם מחויבות. נתפלל ונשתדל שנזכה להמשיך את המורשת המפוארת שלנו ושנהיה יהודים טובים שראויים לשמם.
שבת שלום וחודש טוב ומבורך,
שלום בלוי
אגב, אם יש לכם סיפור מעניין מאחורי השם הפרטי שלכם – יותר מנשמח אם תשתפו אותנו, במערכת התגובות או בפנייה אישית.
כתוב תגובה