בס"ד

שתי אחיות, בעל אחד: איך זה יתכן?

באותו יום נהדר שבו יבוא המשיח, ה' יערוך סעודה גדולה לצדיקים. סביב השולחן יישבו כל רועי ישראל לדורותיהם, אברהם אבינו לצד משה רבינו, יצחק אבינו עם דוד המלך, יעקב אבינו ושמואל הנביא וכולם ירימו כוס של ברכה. אך מי יהיה זה שיברך על הכוס? מי יהיה הגדול ביותר בשולחנם של הגדולים ביותר?

אומרת הגמרא דבר קשה:

1. פסחים קיט,ב: עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמול חסדו לזרעו של יצחק. לאחר שאוכלין ושותין, נותנין לאברהם אבינו כוס של ברכה לברך, ואומר להן: איני מברך! שיצא ממני ישמעאל. אומר ליצחק טול וברך, אומר להן: איני מברך! שיצא ממני עשו. אומר ליעקב טול וברך, אומר להם: איני מברך! שנשאתי שתי אחיות בחייהן ועתידה תורה לאוסרן עלי! ... אומר לדוד טול וברך, אומר להן אני אברך ולי נאה לברך [כפי שאומר בתהלים]: 'כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא'.

ועוד מדרש דומה: ילקוט שמעוני בראשית סימן קטז: כשנמכר יוסף, היה יעקב בוכה ומתאבל כל אותן כ"ב שנה ואומר: אוי לי, שמא נתחייבתי שנשאתי שתי אחיות?

המדרשים הללו מספרים כי יעקב אבינו חש שלא בנוח עם העובדה שהיה נשוי לרחל ולאה יחד, וזאת בניגוד לדברי התורה המפורשים, שלא לשאת שתי אחיות.

והשאלה הגדולה נשאלת, מה גרם ליעקב אבינו לעשות זאת? מדוע הוא החליט לשאת גם את רחל וגם את לאה, בעוד שהיה יכול להישאר עם לאה לבד או לחילופין, לגרש אותה ולקחת את רחל במקומה?

מתברר כי הסיפור התמוה הזה, טומן בחובו הוראות חיים חשובות.

א. אחרי פרשת הברכות, יעקב אבינו לא היה יכול להישאר עוד בבית ההורים וברח לבית הדוד בחרן. הוא תכנן להתחתן באותה הזדמנות עם אחת מבנות הדוד שלו שגרו שם. יעקב הגיע לחרן בשעות הבוקר ופגש את רועי הצאן יושבים על יד הבאר. הוא התעניין על כתובת ביתו של לבן והם המליצו לו להמתין במקום, עד שרחל תבוא לשאוב מים מן הבאר.

בעודם מדברים, רחל התקרבה וביקשה מים. יעקב פתח את הבאר, מילא לה את הכד וחזר עימה לבית אביה. הוא עשה שם חודש ימים ואחר כך ביקש מלבן לשאת לאשה את "רחל בתך הקטנה". וכיון שלא היה לו כסף לשלם הוצאות חתונה, הוא התחייב לעבוד עבורה שבע שנים בשדה.

אכן, יעקב ידע היטב שיש לרחל אחות גדולה ממנה ולכן הוא הדגיש חזור והדגש, שהוא מתכוון דווקא לאחות הצעירה ולא לזו הבכורה: רש"י כט,יח: ברחל בתך הקטנה - כל הסימנים הללו למה? לפי שהיה יודע בו שהוא רמאי, אמר לו 'אעבדך ברחל' - ושמא יאמר רחל אחרת מן השוק? הוסיף 'בתך'. ושמא לבן יאמר אחליף את שמה של לאה לרחל ואקרא לה רחל? - הוסיף ואמר 'הקטנה'.

שבע השנים חלפו "כימים אחדים" ואז הגיע ליל החתונה. יעקב היה בטוח שהוא מקדש את רחל, ואז התרחשה איכשהו תרמית1, רחל הוחלפה בלאה – "ויקם בבוקר והנה היא לאה"!.

כעת, כאשר יעקב גילה את התרמית, הוא היה יכול לעשות אחד משני דברים: א. להישאר עם לאה, מתוך אמונה יהודית פשוטה, ש"מה' אשה לאיש" וזה בדיוק מה שצריך לקרות. ב. לחילופין, להיפרד מלאה ולהתעקש לקבל במקומה את רחל. אך למעשה, הוא בחר באפשרות שלישית ומפתיעה: הוא ביקש להישאר עם שתיהן, ובתמורה יעבוד עוד שבע שנים בשדה.

וכאן עולה השאלה, כיצד יעקב נהג כך והרי התורה אוסרת מפורשות לשאת שתי אחיות?

2. ויקרא יח,יח: ואשה אל אחותה לא תקח לצרור, לגלות ערותה עליה בחייה.

והרי האבות נהגו לקיים המצוות – ואפילו גזירות שהתווספו על ידי רבנן - עוד הרבה לפני שניתנו?

רש"י כו,ה: עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמר משמרתי, מצותי, חקותי ותורותי – וישמר משמרתי: גזרות להרחקה על איסורים שבתורה ... מצותי: דברים שאילו לא נכתבו ראויים הם להצטוות, כגון גזל ושפיכות דמים. חקותי: דברים שיצר הרע ואומות העולם משיבים עליהם, כגון אכילת חזיר ולבישת שעטנז שאין טעם בדבר. ותורותי [לשון רבים]: להביא תורה שבעל פה.

היכן, אגב, אפשר למצוא ראיה עובדתית לכך שהאבות קיימו את כל התורה?

מדרש הגדול כו,ה: ויביא ראיה מן 'ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה והוא עומד עליהם' - שמא יערבו בשר וחלב. [כלומר, התורה מדגישה שאברהם הקדים לתת למלאכים חמאה לפני בן הבקר, וכן "הוא עומד עליהם" – כדי לוודא שיאכלו לפי הסדר ולא יערבבו].

רש"י כז,ג: שא נא כליך – חדד סכינך ושחוט יפה, שלא תאכילני נבלה.

ואם האבות הקפידו אפילו על גזירות דרבנן, איך יעקב הרשה לעצמו לעבור על איסור תורה מפורש?

[לאמיתו של דבר, יעקב לא נשא שתי אחיות אלא ארבע אחיות. כיון שגם בלהה וזלפה היו בנותיו של לבן מפילגש (ראה רש"י לא,נ: "אם תענה את בנתי ואם תקח נשים על בנתי – בנותי בנותי ב' פעמים, אף בלהה ולפה בנותיו היו מפלגש").

אולם ראה בלקו"ש ח"ה/234, שזה קל יותר להבנה, משום שהם נולדו מפילגש שפחה, והנוהג באותם ימים היה להחשיב את ילדי השפחה כחלק מרכושו של האדון ולא כנושאות קירבה ביניהם].

ב. לפני שאנו ממשיכים לדבר על יעקב, כמה מילים על לאה: איך היא שיתפה פעולה עם הנוכלות של אביה? הרי מדובר כאן על לאה אמנו - מי שהביאה לעולם את הכהונה (לוי), התורה (יששכר) והמלוכה (יהודה, משיח בן דוד) – וכיצד היא משתפת פעולה עם רמאות כזאת?

יש כאן מדרש מרתק, שמדבר על הרגע הכי דרמטי בכל הסיפור. הרגע שבו יעקב גילה שעומדת לפניו לאה ולא רחל. מה קרה אז? איך הוא הגיב? ברח מן החדר? נשאר לגעור בלאה?

3. תנחומא ישן ויצא יא: כל הלילה היתה עושה עצמה כרחל, כיון שעמד בבוקר, ראה והנה היא לאה. אמר לה יעקב: בת הרמאי [בת לבן הארמי], למה רימית אותי? השיבה לו: ולמה אתה רימית אביך? כששאל אותך: 'האתה זה בני עשו', אמרת לו: 'אנכי עשו בכורך'!

לאה העלתה טענה עצומה ליעקב: הרי בעצם אתה הילד הגדול של יצחק ורבקה, שהרי קנית את הבכורה מאחיך וקיבלת את הברכות, ואם כן, אתה ראוי לשאת את הבת הגדולה של לבן – כלומר: אותי!.

ברקע של הדברים, עמד סוד פשוט: היה סיכום מוקדם בין רבקה ובין לבן, ש"הגדולה לגדול והקטנה לקטן". כלומר, עשו הגדול אמור להתחתן עם בת דודתו הגדולה – לאה, ואילו יעקב הצעיר אמור להתחתן עם בת דודתו הצעירה – רחל. ואכן כשיעקב בא לשם, הוא פעל בדיוק לפי הסיכומים וביקש ישירות את ידה של הצעירה.

אולם לאה טענה, כאמור, שיעקב הפך בעצם להיות הגדול ולכן הוא ראוי לה.

[הפרשנות הזאת, מסבירה כמה דברים בסיפור המשונה הזה. אנו מבינים כעת, מדוע יעקב רצה לכתחלה לשאת את רחל ולא את לאה - אף שבוודאי ידע את הטענה ההגיונית והמתבקשת: "לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה"!. אלא שכאמור, אלו היו הסיכומים המוקדמים.

יתירה מכך: יעקב נזהר ביותר לא לדבר על לאה, כיון שהיא היתה שייכת לעשו לפי הסיכומים!! ורק זה היה חסר לו: קודם לקחת לעשו את הבכורה, אחר כך את הברכות ועכשיו את האשה!

בראשית רבה ע,טז: כך היו התנאים [בין רבקה ללבן]: הגדולה לגדול והקטנה לקטן.

חזקוני כט,יח: אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה – [למה רצה את הקטנה?] יעקב אמר, אם אשא הבכירה, יחזור עשו ויבוא אלי ויאמר: 'לא דייך שנטלת בכורתי וברכתי אלא אף אשתי'?!]

כאן אנו שבים אל שאלתנו המרכזית ושואלים: מה גרם ליעקב לשאת בפועל את שתיהן? אם הוא מסכים עם טענת לאה – שיישאר איתה, ואם חולק עליה – שיגרש אותה וייקח את רחל?

ג. הרמב"ן מיישב כי האבות נהגו לקיים את כל מצוות התורה רק בהיותם בתחומי ארץ הקודש. אבל ביושבם על אדמת חוץ לארץ, לא נהגו בכך. וזאת מסיבה פשוטה: בהיותם לפני מתן תורה הם לא היו חייבים לקיים מצוות, ולא עשו זאת אלא כתוספת הידור והתקדשות עצמית. לכן הם בחרו לנהוג כך רק על אדמת הארץ הקדושה, ואילו כשהיו בחו"ל, לא תבעו מעצמם רמה כזו של קדושה.

הרמב"ן מוסיף ומביא לכך ראיה נוראה: רחל אימנו נפטרה באופן פתאומי סמוך להגיעם לארץ. אלא טוען הרמב"ן שיעקב לא היה יכול לחיות עם שתי אחיות כשנכנס לארץ.

4. רמב"ן בראשית כו,ה, ויקרא יח,כה: היה אברהם מקיים כל התורה עד שלא ניתנה ... ויש לשאול: אם כן איך הקים יעקב מציבה? ונשא שתי אחיות (ולדעת רבותינו ארבע)? ועמרם נשא דודתו? ומשה רבינו הקים שתים עשרה מציבה [לפני הכניסה לארץ]?

והנראה אלי מדעת רבותינו, שלמד אברהם אבינו את התורה כולה ברוח הקדש ... ושמירתו אותה היה בארץ לבד, ויעקב בחוצה לארץ נשא האחיות. וכן עמרם [נשא דודתו במצרים]. כי המצוות משפט אלהי הארץ ... וה' לו לבדו נתכנו עלילות, שמתה רחל בדרך, בתחילת בואם בארץ. כי ... לא ישב בארץ עם שתי אחיות, והיא הייתה זו שנישאה שניה ליעקב [ונפלה] באיסור האחווה.

זה בהחלט תירוץ מעניין, אבל הוא סותר לדרשתו המפורסמת של רש"י, שיעקב אבינו העיד בפני עשו: "עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי"!. היינו שגם בבית לבן בחו"ל, שמר תרי"ג מצוות.

תירוץ מחודש מאוד, מופיע בספר "פרשת דרכים" (לבעל ה"משנה למלך", רבי יהודה רוזאניס). הוא טוען כי יעקב אבינו גייר את רחל ולאה לפני החתונה, והרי "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" והוא מאבד את כל קשרי המשפחה שלו. אי לכך, רחל ולאה לא נחשבו מבחינה הלכתית כאחיות2.

אולם הרבי מקשה על כך כמה קושיות ומהן: א. קשה לומר שהגיור לפני מתן תורה היה כל כך חזק, עד שהיה יכול לנתק קשר בין אחים?

ב. עוד קושיא נפלאה: ה' הבטיח לאברהם אבינו בברית בין הבתרים (טו,טו): "ואתה תבוא אל אבותיך בשלום" – ורש"י מפרש שה' בישר לו שתרח יעשה תשובה. אולם לפי ה"פרשת דרכים" הנ"ל, הרי אברהם אבינו לא נחשב עוד כבן של תרח, שהרי הוא בוודאי התגייר כשנעשה עבד ה', וכיצד, אם כן, התורה מגדירה את תרח כ"אביו"?! אלא מכאן שתוקף הגיור לפני מתן תורה, לא היה חזק כ"כ.

אם כן, אנו שבים לנקודת הפתיחה ושואלים: מדוע החליט יעקב להפר את איסור הנישואים לאחיות?

הרבי מעניק שני תירוצים מרתקים על השאלה הזאת, וכל אחד מהם מלא משמעות לחיים.

ד. באותו בוקר קשה שבו התגלתה התרמית, קרה משהו דרמטי שגרם ליעקב להחליט שהוא נושא גם את רחל. הוא קיבל פיסת מידע חדשה, שהעניקה לדעתו היתר להכניס את שתי האחיות גם יחד הביתה. הכוונה היא כמובן לסיפור של "מסירת הסימנים".

כאשר יעקב ורחל תכננו את החתונה ביניהם, הם צפו מראש את מה שעלול לקרות. את הסכנה שלבן יחליף את לאה ברחל ברגע האחרון. אי לכך, הם סיכמו ביניהם על 'קוד' מוסכם, שיהיה ידוע רק לשניהם ורחל תצטרך לומר אותו ליעקב כשיגיעו הביתה.

אבל ברגע האמיתי, הכל השתבש. רגע אחרי החופה המרגשת, הורידו מרחל את שמלת הכלה והלבישו אותה ללאה, ואז קרה הבלתי יאומן: רחל הבינה היטב מה יקרה. היא הבינה שלאה תגיע הביתה עם יעקב ולא תדע את הסימנים, ואז יעקב יקים קול צעקה כזה, שלאה לא תוכל להוציא יותר את הפנים החוצה. וכאן בלי להתבלבל, רחל ניגשה לאחותה ולחשה לה באוזן את הסימנים. את אותם הסימנים שהיו אמורים להגן עליה מפני הרגע הזה בדיוק.

וכאשר יעקב אבינו שמע את הסיפור המדהים הזה, הוא הגיע למסקנה שמותר לשאת שתי אחיות כאלו. כיון שכל איסור האחיות הוא למנוע מצב שבו הן 'צרות' ומתחרות זו בזו על ליבו של בעל אחד, אך במקרה הזה היה ברור, שאחיות כאלו תדענה להסתדר ברגעים מתוחים.

5. לקוטי שיחות ח"ה/145 הע' 24: יש לומר שמכיון שהטעם ד'אשה אל אחותה לא תקח' הוא 'לצרור', הנה בנדון דידן (גבי לאה ורחל) שרחל מסרה הסימנים ללאה, אם כן הרי בודאי שלא תהיה צרה לה – וליכא האיסור דאחות אשתו.

בבא בתרא קכג: אמר לה: התנשאי לי? אמרה לו כן, אבל אבא רמאה הוא ולא תוכל לו. יש לי אחות מבוגרת ממני ולא יתן לי להינשא לפניה ... מסר לה סימנין. [אולם] כאשר הכניסו את לאה במקומה, חשבה רחל עכשיו תתבייש אחותי. קמה ומסרה לה את הסימנים!.

ואכן, ראוי להוסיף שיעקב אבינו צדק בהחלט בהערכה שלו. ישנם כמה סיפורים מרשימים בתורה המעידים על הפרגון ההדדי שבו חיו שתי האחיות באותו בית. א. כאשר לאה ילדה ילדים, נאמר (ל,א): "ותקנא רחל באחותה" ורש"י מפרש: "קינאה במעשיה הטובים, אמרה: אילולי צדקה ממני, לא זכתה לבנים". היינו שהיא לא התפללה לכשלונה של אחותה חלילה, אלא להיפך, ניסתה ללמוד ממעשיה הטובים. ב. מהצד השני: כאשר נולדה ללאה בת, היא קראה לה "דינה" מלשון "דין", ורש"י מפרש (ל,כא) כי לאה דנה דין בעצמה וביקשה שהילד הזה יהיה בת ולא בן!, וזאת בכדי שלא יהיה מצב, שרחל אחותה תלד רק בן אחד ואפילו פחות מהשפחות.

ואם כן, יעקב אבינו צפה את כל זה מראש והסיק מהסיפור של "מסירת הסימנים", שאלו אחיות מסוג אחר לחלוטין.

ראוי להוסיף ולציין כאן את דברי המדרש הידועים (פתיחתא לאיכה רבה) כי המעשה של "מסירת הסימנים ללאה" לא הרשים רק את יעקב, אלא הוא המעשה הדרמטי ביותר בתולדות ישראל, שיוציא אותנו בסופו של דבר מהגלות הארוכה.

המדרש מספר שם, שאחרי החורבן הראשון, נבוזראדן הגלה את עם ישראל לבבל והם עצרו בדרך לבכות על קברה של רחל. רחל קמה ונעמדה לפני ה' לעורר עליהם רחמים: "רבונו של עולם, אני רוצה להזכיר לך את מה שעשיתי. אבא שלי פגע בי לעיני כולם והכניס את אחותי לחופה תחתיי, ואני לא רק שלא כעסתי, אלא פירגנתי לאחותי את הסימנים מכל הלב. וכך רבונו של עולם, עליך למחול לבניך ולהשיב אותם לארץ הקודש". ואכן ה' הקשיב וענה לה: "מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה כי יש שכר לפעולתך .... ושבו בנים לגבולם".

ה. תירוץ שני מביא הרבי – בדרך ההלכה: למען האמת, יעקב אבינו היה מוכרח לשאת גם את רחל ולא היה יכול לומר לה "מצטער, לא מסתדר"...

וזאת מסיבה פשוטה: יעקב אבינו התחייב לרחל לשאת אותה לאשה, והיא החזיקה את ההתחייבות הזאת במשך 7 שנים ארוכות ומלאות ציפייה לנישואים. לעומת זאת הרצון שלו לקיים את המצוות, היה רק הידור וחומרא אישית שקיבל על עצמו. שהרי התורה עוד לא ניתנה והוא לא היה מחוייב לקיים את המצוות.

יעקב אבינו הבין, שההתחייבות שלו לרחל, קודמת לרצון הכנה שלו להדר ולהתעלות בעבודת ה'. יעקב ידע להבדיל בין ההתקדמות וההתעלות שלו, ובין המינימום שאותו היה חייב לרחל, מכח ההתחייבות ההדדית שלהם.

[ראוי להוסיף כי זאת הסיבה שמקובל לכתוב לפני החתונה "שטר תנאים", ובו התחייבות של ההורים ושל הזוג לעשות הכל שהחתונה אכן תתקיים בשמחה רבה. כיון שהתחייבות לשאת אשה, היא התחייבות גדולה ומשמעותית שאנו אמורים לעמוד בה, ולא פשוט לבוא ולומר ברגע האחרון: "מצטער, לא מסתדר"3].

וכמובן, שהרעיון הזה נושא בחובו מסר גדול: גם כאשר רוצים להתקדם בעבודת ה' – עלינו להיזהר שלא לעשות זאת על חשבונם של אחרים. בן זוג, ילדים או סתם חברים.

הנה סיפור מרגש: בשנת 1979 היתה המהפכה הגדולה באיראן, שבה עלה חומייני לשלטון. הרבי שלח אז כמה בחורים כדי להוציא משם ילדים וילדות יהודים ובמבצע חשאי ומורכב, הוצאו משם מאות ילדים והוטסו לארצות הברית. שם הם שוכנו במוסד מיוחד שהוקם עבורם.

כמה ימים לפני פסח, קיבלה הנהלת המוסד מסר מיוחד מהרבי: לא לשכוח להכין עבור הילדים אורז לליל הסדר! וזאת כדי שתהיה לילדים 'הרגשה של בית'.

נשים לב: אורז זה קטניות ואצל האשכנזים לא אוכלים קטניות בפסח, אך כיון שהילדים הספרדים היו רגילים לאורז בליל הסדר, הרבי עשה הפרדה בין החומרא שלו ובין טובת הילדים.

לקוטי שיחות ח"ה/145: זה שהאבות קיבלו על עצמם לקיים את כל התורה לפני שניתנה, היה חומרא ותוספת הידור, שלכן זה נחשב להם כזכות מיוחדת, כמו שנאמר: "עקב אשר שמע אברהם בקולי וגו'". במילא מובן שכאשר החומרא הזו עמדה בסתירה למצוה גמורה שנצטוו עליה, הם לא קיימו את החומרא האישית.כיון שברור שתוספת הידור לא יכולה להיות קודמת לחיוב גמור.

בין הזהירויות שהיו מקובלות באותו זמן על האומות היתה חובת העמידה בדיבור. כמו שיעקב עצמו טען לפני לבן: "למה רמיתני", ולבן עצמו נאלץ להצטדק ולטעון "לא יעשה כן במקומנו". ולפי זה מובן שיעקב אבינו היה חייב לקחת גם את רחל, שהרי הם סיכמו להתחתן ואפילו העבירו ביניהם סימנים מוסכמים. ואם לא היה עומד בהתחייבותו – הרי זה היה בבחינת רמיה.

לסיום: אחד הצדיקים הלך פעם להתארח אצל עשיר העיירה, וראה כי העשיר חי בצניעות מופלגת ואוכל פת חרבה כמו עני ואביון. הוכיח אותו הצדיק ואמר שלא טוב הוא עושה, אלא עליו לאכול טוב כמו שראוי לעשיר. בשר, דגים וכל מטעמים.

כשיצא, הסביר את הדברים לחסידיו: אילו אותו עשיר יאכל פת חרבה, הרי כשהעני יבוא לבקש ממנו צדקה, הוא לא יתן לו אפילו את המעט הזה. אך אם העשיר 'יהנה מהחיים' ויאכל בעצמו בשר ודגים, הרי לעני הוא יתן לפחות פת חרבה...