בס"ד
לעולם אל תנוח: למה לאה עמדה מלדת?
הפולניה קנתה שתי עניבות לבנה כמתנה לחתונה: אדומה וכחולה. בשבת הראשונה אחרי החתונה רצה הבן לשמח את אמו והופיע בביתה עם העניבה האדומה. "אז לא אהבת את הכחולה", היא אמרה. בשבת הבאה החליט להופיע עם הכחולה. "אז בסוף לא אהבת את האדומה"...
בשבת הבאה הוא לבש את שתיהן זו על זו. - "ידעתי שבסוף אשתך תשגע אותך", הייתה התגובה...
כל ספק או נותן שרות מכיר את הכלל: אנשים שיודעים להודות – מקבלים יותר. לא חשוב אם הנך טכנאי, עורך דין או רופא שיניים, לקוח שקיבל את הסחורה והתקשר לומר "תודה" - יקבל שרות מצוין גם בפעם הבאה. בניגוד ללקוח שעושה רע על הלב, מתלונן ומוצא תקלות – שלא יקבל יותר שרות. כנראה אפילו לא תרים לו את הטלפון.
וכאן עולה שאלה עצומה שמציקה בקריאה פשוטה: בכל פעם שלאה אמנו מבקשת או אפילו 'מתלוננת' על גורלה - היא דווקא זוכה לסייעתא דשמיא ויולדת שוב, ואולם בפעם הראשונה שהיא קוראת "תודה" על הילדים הנפלאים שזכתה – המזל נגמר והיא עוצרת מלדת. היא נאלצת לראות את שתי השפחות סביבה יולדות בעוד שהיא נבלמת. והשאלה הגדולה היא מה מונח כאן?
סיפור החיים של לאה אמנו הוא המעשה המפתיע ביותר בתורה. חז"ל רואים בו עדות מהדהדת על "כוח התפילה", על הדינמיות של החיים שמסוגלת להפוך את האנדרדוג למנצח. לאה התחילה את החיים בנקודה הכי נמוכה שאפשר: היא אמנם הייתה מבוגרת מרחל, אבל פחות יפה ממנה. המדרש אומר שכבר אחרי לידת הבנות, סיכם לבן, אביהן, עם אחותו רבקה: "הגדולה לגדול והקטנה לקטן". כלומר, לאה תתחתן עם עשו, בעוד שאחותה הצעירה תינשא ליעקב. בכל זאת, אף שהזיווג הוא "גורל" משמים, 'באשערט'1, לאה יוצאת לקרב כנגד המזל שלה. היא בוכה יום ולילה, ככתוב "ועיני לאה רכות", ותפילתה נענית. לבן מכניס אותה תחת רחל והיא נישאת ראשונה ליעקב.
כמובן, יעקב מתקשה לקבל את השינוי ולאה היא אישה 'שנואה' (יחסית לרחל), אך חסדי ה' מאירים והיא יולדת עוד ילד ועוד ילד והופכת בהדרגה להיות האישה הדומיננטית. המזל שלה מגיע לשיא כאשר הילדים גדלים ואז מתברר כי לאה זכתה בכל האוצרות של עם ישראל: בזרעה צומח "כתר תורה" (משה רבנו, יששכר), "כתר כהונה" (אהרן הכוהן) ו"כתר מלכות" (דוד המלך ומשיח).
ולאה לא נותרת כפוית טובה. היא קוראת לילדה הרביעי "יהודה", על שם הכרת הטוב העמוקה שלה.
וכאן מגלים עובדה מפתיעה: בעוד שבשלוש הילדים הראשונים, לאה לא אמרה תודה (או לפחות לא הודתה בצורה בולטת) ואף להיפך: קיבלה את הילד בכאב ובקדרות וביקשה כי הוא יסייע להפשיר את הקרח בינה ובין בעלה – ובכל זאת התגובה של הקב"ה היא בכך ששולח עוד ילד. הנה כאשר נולד הילד הרביעי ולאה מבינה פתאום שמזלה התהפך מהקצה אל הקצה, היא למעשה "נטלה יותר מחלקה" ותהיה בוודאי האימא העיקרית של עם ישראל, משום שזכתה ללדת כבר שליש משנים עשר השבטים, והיא אף מצרפת "תודה" עמוקה לקב"ה על הילדים הנפלאים שלה – כאן התגובה האלוקית מתהפכת: "ותעמוד מלדת". מזל הלידה נעצר.
1. בראשית כט: ותהר לאה ותלד בן ותקרא שמו ראובן כי אמרה כי ראה ה' בעניי כי עתה יאהבני אישי: ותהר עוד ותלד בן ותאמר כי שמע ה' כי שנואה אנכי וייתן לי גם את זה ותקרא שמו שמעון: ותהר עוד ותלד בן ותאמר עתה הפעם ילוה אישי אלי כי ילדתי לו שלשה בנים על כן קרא שמו לוי: ותהר עוד ותלד בן ותאמר הפעם אודה את ה', על כן קראה שמו יהודה. ותעמד מלדת.
רש"י: הפעם אודה – שנטלתי יותר מחלקי, מעתה עלי להודות2.
וכאן עולה השאלה העצומה שמובאת לראשונה ב"אבן עזרא", ונעתיק אותה בלשונו של ה"מאור ושמש", רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, תלמידו של רבי אלימלך מליז'ענסק ומגדולי מאורי החסידות:
מאור ושמש: יש לדקדק הרבה: אחד, מה מלמדנו בזה שעמדה מלדת אחר שנולד יהודה? למה זה חשוב? גם משמע שמחמת זה שאמרה 'הפעם אודה את ה'' - על כן ותעמוד מלדת ולא ילדה עד אחר זמן. וצריך להבין מה חטאה בזה?
יתירה מכך: נשים לב שלאה לא חוזרת ללדת עד שהיא שוב 'מתלוננת'. המשך הפרשה מספר שראובן מביא דודאים מהשדה עבור אימא שלו שרוצה לחזור וללדת, משום שהדודאים מסוגלים לפריון. רחל מבקשת ממנה מעט מהדודאים, שהרי היא לא נפקדה כלל. לאה מתרגזת ומגיבה במילים קשות: "המעט קחתך את אישי ממני ולקחת גם מדודאי בני"?! רחל מתרצה לתת לה את משכב הצדיק בלילה – ורק לאחר ה'תקרית' הזו, שבה לאה ללדת את שני בניה הנוספים: יששכר וזבולון. והשאלה המתבקשת היא מה טומן בחובו הסיפור המשמעותי הזה?
ב. נעיר בדרך אגב כי השאלה מעניינת עוד יותר, לאור החשיבות העצומה שייחסו חז"ל להודאה של לאה. הרגע הזה היה דרמטי בחיי עמנו ויצר גלים של השפעה לאורך הדורות. ראשית, זה היה הרגע בו כולנו קיבלנו את השם המשותף שלנו: "יהודים". לאה לא קבעה רק את שם הבן שנולד לה, אלא של כל צאצאיו באשר הם. מקור המילה "יהודי" הוא משום שבאנו מ"ארץ יהודה" - ויהודה נקרא כך על שם ההודאה של אמו. כך שיהודי הוא מי ש"מודה", מי שמתעלה על ההרגשה האנוכית ומייחס לקב"ה את ההצלחה שזוכה לה.
2. בראשית רבה צח: 'יהודה אתה יודוך אחיך' - כל אחיך ייקראו על שמך, אין אדם אומר ראובני אנא, שמעוני אנא, אלא יהודי אנא.
שנית, המדרש מוצא עוד השפעה נצחית בהודאה של לאה: זה היה הרגע בו נולד כוח התשובה של ילדי לאה. היכולת הנפשית להודות, נובעת ממסוגלות להכיר בכך שאנחנו לא מושלמים. שכל אחד מאתנו זקוק לסיוע כדי להשלים את עצמו. זאת הסיבה שאנשים לא אוהבים להודות, משום שהודאה משמעותה שאני חייב משהו למישהו אחר, שאני זקוק לתמיכה של מישהו אחר, ולכן רבים מעדיפים להיות כפויי טובה ולבגוד בטובה.
ספרי חסידות מוצאים את הרעיון הזה בעצם המילה "הודאה": המילה "הודאה" משמעותה הכרת טובה, אך גם הודאה במובן של הכנעה, כמו הודאה באשמה, 'מודים חכמים לרבי מאיר'. ולכן אנשים כופרים בטובה. אולם כאשר התעלתה לאה על האופי האנוכי והודתה לקב"ה, היא נתנה לכל בניה את יכולת ההכנעה, וההבנה שאיש לא מושלם, וכאן נולד כוח התשובה של בניה.
תנחומא פרשת ויחי: כיון שילדה ליהודה מיד הודתה בו - שהוא הודה במעשה תמר.
והשאלה מתעצמת: איזה חטא יכול להיות בצעד כה חיובי ומשמעותי?
ב. למען האמת, השאלה הרבה יותר גדולה: מדובר בתמיהה עצומה, משום שאנו יודעים שהודאה היא הכלי העוצמתי ביותר לקבלת שפע. לא רק שההודאה איננה חטא, אלא הקב"ה קבע מנגנון כזה שמי שאומר תודה מקבל עוד. מי שאומר תודה – מקבל סיבה לומר שוב תודה. ראו סיפור בהערה3.
כך מובא לגבי מצוות ביכורים: רש"י מביא כי בת קול יוצאת מהשמיים ומברכת את המביא ביכורים, שכשם שהביא בשנה זו, כך יזכה להביא שוב בשנה הבאה. הרבי מלובאוויטש מעיר (ליקוטי שיחות יט/230) כי זאת המצווה היחידה שזוכים בה לשכר כזה: בת קול מברכת שיזכה גם בשנה הבאה. הרבי מבאר כי זאת מידה כנגד מידה: היות והאדם הודה בקולו לקב"ה ואמר "פרשת מקרא ביכורים" – הקב"ה מברכו בחזרה בקולו שיזכה לכך גם הלאה.
3. דברים כו,טז: היום הזה ה' אלוקיך מצווך לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים ושמרת ועשית אותם – רש"י: בת קול מברכתו הבאת בכורים היום - תשנה לשנה הבאה.
פלא יועץ, ערך הלול: מובא במדרש שכל מי שנעשה לו נס ואומר שירה - שכרו שעושים לו נס אחר. שנאמר (תהלים נ): 'זובח תודה יכבדנני וגו' אראנו בישע אלקים'.
ברוח התפיסה הזו, שמעתי פעם הסבר נוקב לאחד הסיפורים הכואבים ביותר בתנ"ך. אמנם לא מצאתי מקור קדום לרעיון הזה, אבל הגישה מתאימה עם רוח הדברים: שתי העקרות המפורסמות ביותר בתנ"ך הן רחל וחנה. הן נושאות סיפור חיים דומה: שתיהן עקרות, שתיהן רואות את הבעל מכניס אישה אחרת ונפקד ממנה, שתיהן סומכות על הבעל שיתפלל עבורן עד שהן מבינות שעליהן להתפלל בעצמן, ושתיהן נושאות תפילה עמוקה ונושעות.
ואולם כאן מסתיים הדמיון ביניהן, ההמשך הוא כואב ביותר: חנה יולדת ילד ועוד ילד, ולכמה דעות היא ילדה שבעה ילדים, כפי שהיא משוררת בעצמה: "עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אומללה". היא זוכה לראות את הילדים גדלים ולרווח נחת רב מהגדול שלה – שמואל הנביא. רחל, לעומתה, זוכה לרגעי שמחה קצרים ביותר. היא יולדת את יוסף, וכשהוא בן 7 יולדת את בנימין ומתה בלדתו. היא לא זוכה לגדל את יוסף ולא לראות כלל את בנימין. למה?
הסוד טמון בתגובה שלהן ללידה: חנה מגיבה ללידת בנה הראשון בשירת חנה המופלאה, ואילו רחל מגיבה בבקשה: "יוסף ה' לי בן אחר". היא אינה אומרת תודה על הילד הזה, רק מבקשת את הילד הבא. כמובן, התחינה שלה נבעה מעומק נפשה, רחל הייתה בכל עצמותה "אימא", היא זעקה קודם: "הבה לי בנים ואין אין מתה אנוכי" ולכן התחננה לילד נוסף. אבל מצד שני, נחשב לה לחטא שלא הודתה כלל על הילד הזה.
ואכן יש להעיר שמצאתי יסוד דומה במכתב של הרבי מליובאוויטש: יהודי מתלונן שהוא "לא ראה טוב מימיו". הרבי מגיב בתוקף על כך שאינו מעריך את האישה והילדים שזכה בהם, והרבי מוסיף כי אפשר שהטעם שאינו זוכה לתוספת שפע - משום שאינו מעריךאת מה שכבר קיבל.
אגרות קודש יב עמוד ער: במענה על מכתבו בו כותב מצבו ואשר כל משך ימי חייו לא ראה טוב ... כנראה שאינו מרגיש הסתירה במכתבו עצמו, כי איש אשר בורא עולם הזמין לו בת גילו וברכם בילדים שיחיו לאורך ימים - יאמר שלא ראה טוב מימיו?! הרי הוא כפוי טובה במידה מבהילה ... ובאתי לעורר שאפשר זהו טעם חלישות הבריאות והעדר הרחבה בפרנסה, כיון שאינו מכיר בברכת ה' בעניין יותר עיקרי מאשר שלימות הבריאות והפרנסה, והוא הברכה בבנים ובנות הולכים בדרך ה'.
ואחרי כל זה מתעצמת השאלה בה פתחנו: כיצד יתכן שאצל לאה, הכול עבד הפוך: כשהיא ביקשה והתלוננה – קיבלה עוד, ואילו כשהתחילה להודות – הכול נעצר?
ג. לפני שניכנס לעניין, נאיר עוד הארה מעניינת: הגמרא מפליאה את ההודאה של לאה ואומרת:
והאמירה הזו היא כמובן פלא: וכי במשך יותר מאלפיים שנות היסטוריה, לא היה אדם שהודה לקב"ה?! הרי נח יצא מהתיבה והקריב קרבן כביטוי של תודה? אברהם אבינו הגיע לארץ והקריב כמה קרבנות בתור הכרת הטוב – ומה משמעות האמירה שלאה הייתה הראשונה שהודתה?
הכתב סופר מביא ביאור מיוחד במינו: עד לאה הודו לה' על ניסים, על מאורעות בלתי רגילים שהיה ברור ש"מאת ה' הייתה זאת היא נפלאת בעינינו", אבל לאה הייתה הראשונה שהודתה על מאורע שגרתי, שאירע בדרכי הטבע. וזאת גדלות. על פניו אין שום דבר 'השגחתי' באישה שיולדת בשלום. זה דרך הטבע שאישה יולדת. בכל רגע מתרחש אירוע כזה. אבל לאה הייתה הראשונה שהבינה שהטבע הוא נס. גם הטבע הוא החלטה של הקב"ה, אלא שהקב"ה החליט שהנס יתרחש בצורה נסתרת, אבל כל מאורע הוא החלטה של הקב"ה – ובמילא התודה נתונה לו.
כך מובא בספרים, ש"עמלק" אומר "אשר קרך בדרך". הוא פוטר את כל אירוע הטבע כאילו הם סתם 'מקרה' שאירע בדרך אקראית. ואילו אליעזר אומר: "הקרה לפני היום" – תעזור לי בדרך 'מקרה', משום שהוא יודע שאותיות 'מקרה' הן 'רק מה''. המקרה הוא הדרך של הקב"ה לעזור בלי להתגלות.
קראתי פעם סיפור על תלמיד חכם בירושלים, שחלה מאוד ועמדו ל"ע לכרות את רגלו כדי להציל את חייו. אמנם באופן פלאי הרגל החלימה ולא היו צריכים לגעת בה. כששב הביתה עשה סעודת הודיה והזמין את ידידיו ובתוכם חשובי ירושלים. אנשים שונים התכבדו לדרוש וכולם ציינו את הנס הגדול שקרה בהצלת רגלו של החולה. קם אחד הרבנים ואמר: עד שאתם מודים על הצלתה של הרגל החולה, אתם שוכחים להודות על הרגל השנייה שלא חלתה... מדוע נזכרים להודות רק כשהרגל חולה? יש להודות על שאר האברים הבריאים. זאת כוונת התפילה 'על ניסיך שבכל יום עמנו" והכוונה היא על כל אותם ניסים שמסתתרים בתוך דרכי הטבע.
כתב סופר: וכי האבות לא הודו לה' על הניסים שעשה להם?! הלא הקריבו קרבנות ושיבחו לה'? אלא בוודאי אברהם ויצחק הודו ושבחו לה‘, אבל להם נעשו נסים שלא בטבע ואין חידוש שמצאו עצמם מחויבים להודות ולזבוח זבחי תודה, אבל בלאה מצינו שנתנה תודה בהיוולד לה בן - הגם שכן הוא בטבע, וכמה נשים מולידות כמה בנים. מכל מקום לא תלתה במקרה וטבע ושבחוה חכמים.
וכיון שההודאה של לאה הייתה כה מופלאה, שבה ומתעצמת השאלה בה פתחנו: למה בכל זאת התגובה של ה' היא: "ותעמוד מלדת"?
ד. בשבוע שעבר ציין העולם היהודי את "כינוס השלוחים העולמי". זאת ההתכנסות היהודית החשובה ביותר כיום, שמרכזת אליה נציגים מקרוב ל-5000 קהילות מסביב הגלובוס. לאורך הכנס היו רגעים מרגשים רבים, אך היו עשר דקות במוצאי שבת שלא הותירו עין יבשה. 5000 גברים ישבו באולם ולא הרגישו בושה להוזיל דמעה והיו אף שהתייפחו בקול. באופן אישי, התרגשתי במיוחד מהסיפור ובעקבותיו התעוררתי לכתוב את השיעור הזה.
הרב יוסי סריבראנסקי הוא שליח בדנוור, קולורדו. הוא ואשתו התקשו בהבאת ילדים, וחלפו תשע שנים מייסרות, מאכזבות וגם יקרות מאוד, עד שזכו לחבוק בן משלהם. אחרי הילד הראשון הם ביקשו עוד אחד, בעיר דנוור פועלת מעבדת פוריות מספר 2 בארצות הברית והם הפכו למטופלים בעיר שלהם. זה היה שוב להוציא כספים אדירים, שוב להתמלא ציפייה ולחזור הביתה מאוכזבים, עד שיום אחד קרא להם הרופא ואמר "די, תניחו לעצמכם, חבל על הכאב ועל הכסף, אתם סתם נכנסים לחובות, עליכם להתרגל למחשבה שתהיו הורים לילד אחד". הם נסעו לאוהל של הרבי מליובאוויטש, כתבו את דברי הרופא ואמרו שהם מרימים ידיים ומכאן יעשה הקב"ה את הטוב בעיניו.
כעבור תקופה אירע הפיגוע הרצחני במומביי, הודו, בו נהרגו זוג השלוחים הרב גבי ורבקי הולצברג הי"ד, ועוד שלושה ישראלים שהתארחו בבית חב"ד. במרחק 3000 ק"מ מדנוור, קולורדו, בעיר מריון סטיישן, פנסילבניה, ערך השליח הרב שרגא שרמן אירוע זיכרון לבני הקהילה. האווירה הייתה כואבת ומרגשת, ובסיום האירוע ניגש יהודי בשם ד"ר מייקל גלסנר אל השליח ואמר כך: "שרגא, הם לקחו חמישה משלנו, אני הולך להחזיר חמישה". ד"ר גלסנר הוא מנהל מעבדת פוריות והוא הבהיר לשליח כי כוונתו רצינית. הוא לוקח על עצמו את עלויות הטיפול כדי להביא חיים יהודיים חדשים.
הרב שרמן חשב על אלו שזקוקים לעזרה ונזכר ברב סריבראנסקי שלמד אתו בכולל בניו יורק לפני שנים ארוכות. הוא התקשר והפציר בו לעשות עוד ניסיון. הזוג סרבריאנסקי היו כבר קרוב לעשרים שנה! אחרי החתונה, הם התרגלו למחשבה שזהו זה, אבל הרב שרמן לא הניח להם. "תנסו". הם קבעו תור אצל הרופא ביום שלישי בשבוע, אבל בשבת נפטרה האימא של הרבנית סריבראנסקי והיא נאלצה לשבת שבעה. כואבת ומאוכזבת התקשרה לרופא לבטל את התור, אך הוא התעקש לשלוח רופא שיבדוק אותה בעיצומם של ימי השבעה, וכבר ביום שישי הם היו בפנסילבניה לסיים את השבעה בביתו של הרב שרמן. זאת הייתה תערובת יהודית משונה של חיים שנגמרו וחיים שמתחילים מחדש, אבל הזוג סריבראנסקי ניסה להיתלות בתקווה. בדיוק תשעה חודשים אחר כך, ביום ח' חשוון, ילדה הרבנית סריבראנסקי זוג תאומות נהדרות.
בביקורת הבאה אצל רופא הנשים, הוא העיר את תשומת ליבם כי אחרי לידת תאומות מתוך טיפולים, מתרחש לפעמים היריון ספונטאני. הוא המליץ להם לעצור כרגע, כדי לא להכביד על היולדת שכבר לא הייתה אישה צעירה. הרב סריבראנסקי הביט ברופא ואמר: "עשרים שנה עברנו כאבים כדי ללדת ילדים, הוצאנו סכומים אדירים כדי לקבל את המתנה הזו מהקב"ה, אז עכשיו שהקב"ה רוצה לתת לנו ילד בחינם – נגיד לו לא"?! שנה אחר כך נולד ילד נוסף והשלים משפחה מאושרת עם ארבעה ילדים.
האבן עזרא כותב רעיון חד: בתוך ההודאה של לאה, הסתתרה משמעות נוספת: "ריבונו של עולם תודה על הכול, אבל די!. אין לי כוח לעוד לידה". לאה הודתה על העבר, אבל ביקשה שזה ייגמר בעבר, אין לה כוח לעתיד. אפשר לתאר שהחיים שלה לא היו קלים. כבר בלידת הילד הקודם היא ביקשה: "עתה ילווה אישי אלי", והמפרשים מסבירים כי 'עד עכשיו היו לי שני ילדים וטפלתי בהם בשתי ידיי, אבל עכשיו נולד ילד שלישי ואין לי יד נוספת. לכן בקשתי היא 'עתה ילווה אישי אלי', שיעקב אבינו יגיש עזרה עם הילד הזה'. אבל אפשר לתאר שהתפילה שלה לא נענתה... יעקב אבינו מעיד על עצמו שהוא נהג במוסר עבודה מקסימאלי ולא עזב את האחריות לצאן לבן אפילו באמצע הלילה. "ביום אכלני חורב וקרח בלילה". כך שלא היה קל ללאה לגדל לבדה את ארבע הבנים שצרחו יחד באמצע הלילה וקיפצו בין הכיסאות בבית – ולכן בתוך ההודאה הייתה מונחת בקשה "די".
וזה נחשב לחטא. "ותעמוד מלדת". משום שיהודי לא רשאי לנוח. התפיסה היהודית על החיים אומרת שהחיים הם 120 שנות עבודה, "אדם לעמל יולד". המשימות כל כך גדולות, מה שמונח לנו על הכתפיים הוא כל כך חשוב, שאין לנו את הפריווילגיה לבקש חיים קלים. הקב"ה סומך עלינו שנגדיל את העם היהודי, שנייצר שגרירים לייצג את הקדושה בכבוד, שנביא את העולם עד הגאולה השלמה – והמשימה הזו נועדה לחרוצים בלבד. לכאלו שלא מפסיקים לבקש עוד.
5. אבן עזרא: ותעמוד מלדת - אחר שיש לי ארבעה בנים אודה השם, כי לא אחמוד להיות לי עוד. כאומר: אודה את השם שנתן לי כל זה ויספיק לי. על כן נאמר ותעמוד מלדת.
בהזדמנות אחרות, ציין הרבי מליובאוויטש מקור מפורש לתפיסה הזו, כי יהודים אינם רשאים לנוח, אלא חייבים לעשות מאמץ ולהגדיל את המשפחה כל עוד יש כוח ואפשרות. אחרי שנח יוצא מהתיבה, הקב"ה מצווה אותו "ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה". וכאן עולה שאלה עצומה שכל המפרשים מתעכבים עליה: בשביל מה הציווי? הרי זה פשיטא ומיותר? המילים הראשונות שנאמרו כבר לאדם וחווה אחרי שפקחו את העיניים היו אותן מילים - "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה". אז למה צריך לצוות את נח שוב בציווי זהה?
וכי לאחר שה' ציווה את אברהם למול את ילדיו, הוא חזר וציווה את יצחק?! לאחר שציווה את יעקב שלא לאכול מגיד הנשה, חזר וציווה את השבטים?! ברור שכאשר האבא מחויב במשהו, המסורת נמשכת אצל הילדים. במיוחד שכך מספרת התורה אפילו לגבי הדורות המושחתים מאדם עד נח, שכולם צייתו באדיקות למצוות פריה ורביה וילדו דורות. מה אפוא הצורך לצוות את נח באותן מילים ממש שנאמרו לאדם הראשון?
אלא אדם הראשון הצטווה "פרו ורבו" כשהיה נשוי טרי, עוד לא היו לו ילדים, ואילו נח הצטווה בכך לאחר שכבר היו לו שלושה ילדים. אדם הראשון הצטווה ללדת את הראשון ואילו נח הצטווה ללדת את הרביעי!. אדם הראשון הצטווה להקים משפחה, ואילו נח היה הראשון שהצטווה להקים משפחה גדולה, ברוכת ילדים!.
והקב"ה מקפיד לומר זאת לנח באותן מילים שאמר לאדם הראשון, כדי ליצור אצלו מהפכה בראש: אין שום ילד פחות חשוב. אותו "עולם מלא" שיוצר הילד הראשון, כך בדיוק קורה בילד הרביעי. אותו אושר שמביא להורים ילד ראשון – אותו דבר (והאמת שהרבה יותר!) הילד הרביעי. הרבי מליובאוויטש אמר פעם רעיון מעורר השראה (שיחות קודש תש"מ עמוד 285): בדרך הטבע, הורים רוצים לקבל את כל סוגי הנחת. גם ילד של "תורה", גם ילד של "תפילה", וגם ילד של "גמילות חסדים". אך ברור שאדם אחד אינו יכול להצטיין בכל סוגי הכישורים והיכולות – גם תורה, גם עומק נפשי פנימי, וגם הצלחה בביזנס. אולם כשיש כמה ילדים, כולם יחד יוצרים את כל גווני האושר. ילד אחד מביא אור תורה, השני אור תפילה והשלישי אור גמילות חסדים...
ליקוטי שיחות ל/28: הציווי 'פרו ורבו' נאמר בתורה בפרשת בראשית וכן בפרשת נח, ואחד החילוקים ביניהם הוא שבפרשת בראשית נאמר זה לאדם הראשון, ומכיון שלפני אמירת הציווי לא היו לו בנים, מובן שמדובר בעיקר קיום מצוות פריה ורביה. משא"כ בפרשתנו נאמר 'פרו ורבו' לנח שכבר היו לו שלושה בנים, גם לו נאמר 'פרו ורבו ומלאו את הארץ', הוי אומר אשר גם הוספת נפש [על הילדים הראשונים] היא בכלל קיום פריה ורביה וכאילו בנה עולם.
עד כאן דובר על המצווה להרחיב את העם היהודי עם ילדים נוספים, אולם משמעות הרעיון היא עקרונית ורחבה הרבה יותר. הכוונה היא לכל רבדי 'הלידה' של החיים, הלידה היא גם משל ליצירה והשפעה ועשיית שינוי, והמסר של התורה הוא "אדם לעמל יולד". אין בחיים הללו מנוחה ויהודי חייב להתקדם כל יום, אסור לו להפסיק לשאוף ליותר.
הנה ראיה נהדרת לכך: כאשר יהודי זוכה לחוות הצלה או נס, הוא מברך ברכת "הגומל". הוא מודה לקב"ה "שגמלני טוב". וכאן קורה דבר חריג: הקהל עונה לו בבקשה "מי שגמלך טוב הוא יגמלך כל טוב סלה". למה תוספת הבקשה הזו? הוא הודה לקב"ה ובואו נשמח עם התודה שלו? מובא הסבר נפלא: כי יהודי לא מסתפק בעבר, הוא מיד מבקש על העתיד – ומבקש שבעתיד יהיה עוד יותר מהעבר. "מי שגמלך טוב – הוא יגמלך כל טוב סלה". ההבנה היא שכל יום בחיים הוא משימה, ואם קיבלנו עוד יום, הפירוש הוא שעלינו להוסיף ולחדש משהו שלא עשינו אתמול.
ברוך שאמר (רבי ברוך אפשטיין, מחבר תורה תמימה) ברכת הגומל: והציבור עונה אחריו 'מי שגמלך טוב' – והנה לא נתבאר טעם ענייה זו של הציבור ולא מצאנו דוגמתה בברכות. ואפשר לומר עפ"י מה שדייקתי בפרשת ויצא שאמרה לאה "הפעם אודה" ומיד "ותעמוד מלדת". ויש לפרש שאחרי שהודתה לאה על לידת יהודה, לא ביקשה עוד על להבא וניכר שמסתפקת במה שעד עכשיו, ולכן ותעמוד מלדת. ועל כן, זה המברך ברכת הגומל ואינו מבקש על להבא, יש חשש שמא מסתפק הוא בחסד זה ולכן מברך אותו הציבור: 'מי שגמלך טוב הוא יגמלך כל טוב סלה'.
באחת השיחות מצא הרבי מליובאוויטש השראה לצורה כזו של חיים, אצל התנא רבן יוחנן בן זכאי. הגמרא מספרת סיפור מופלא: הוא היה זקן מופלג, לאחר עשרות שנים של הנהגת עם ישראל, והכול סביבו בער. היו אלו הימים האחרונים לפני חורבן הבית השני, עם ישראל היה קרוע ומסוכסך ביריבות מרה בין הפרושים לצדוקים והסוף כבר נראה באופק. אולם רבן יוחנן לא אמר נואש. הוא הפך בדעתו יום ולילה איך להציל את מה שנשאר. הוא בחר בפעולה של מסירות נפש.
התפרסמה שמועה בעיר כי רבן יוחנן נפטר. כל יהודי ירושלים יצאו ללוות את גדול הדור בדרכו האחרונה, כשהגיעו אל החומה לקחו את המיטה שני תלמידיו העיקריים, רבי אלעזר בן הורקנוס ורבי יהושע בן חנניה, במטרה לקוברו בהר הזיתים. אך כשיצאו את החומות, רבן יוחנן קם מהמיטה וצעד אל מחנה הליגיון הרומאי וביקש מאספסיינוס: "תן לי יבנה וחכמיה".
הרבי שאל (ראו ביאורים לפרקי אבות א/103) מהיכן שאב רבן יוחנן את הכוחות לנקוט בפעולה כזו? אחרי הכול הוא היה זקן בסוף ימיו והיה יכול לומר לעצמו 'אני עשיתי עד כאן ומעכשיו יעשו הצעירים'? אולם רבן יוחנן הציע את תפיסת חייו בעצמו. הוא אומר בפרקי אבות "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך – כי לכך נוצרת". כלומר, לכך נוצרת עכשיו, לכך נוצר הרגע הזה. אם קיבלת מהקב"ה עוד רגע של חיים – משמעותו שהעולם זקוק לך, שישנה משימה הממתינה רק לך.
ובאותה רוח ביאר הרבי פעמים רבות אמרה אחרת של רבן יוחנן בן זכאי. לפני שהסתלק מהעולם, החל לבכות: "אינני יודע באיזה דרך מוליכים אותי, אם לגן עדן או לגיהינום". והשאלה המתבקשת היא האם באמת היה לו ממה לחשוש? אם הוא לא ייכנס לגן עדן – מי כן ייכנס? התשובה היא, שעד אותו רגע, רבן יוחנן לא עצר מעולם כדי לחשוב על מעמדו ומצבו האישי. הוא היה כה עסוק במלחמה על הבית, במאבק להצלת עם ישראל, בהתמדה העמוקה בתורה, שלא עצר לעסוק באותה התבוננות פנימית של "איפה אני? ומה אתי"? רק רגע לפני סיום חייו, התפנה להביט אל תוך עצמו ואז עלתה השאלה הגדולה "האם עשיתי את המקסימום לפי כוחותיי"?!
השורה התחתונה היא 'לעולם אל תנוח'. כל רגע של חיים הוא הזמנה לכתוב פרק נוסף בסיפור חיינו, שהוא בעצם סיפור גאולת העולם והפיכתו למקום של אור, קדושה וגאולה אמתית.
|
כתיבת הדרשות והשיעורים והפצתם באופן חופשי מתאפשרת בתמיכתם של שלוחי הרבי ברחבי תבל ובחסותו האדיבה של הנגיד החסידי ר' שניאור ורעייתו יוכבד שיחיו מינסקי להצלחה רבה בכל ענייניהם ולעילוי נשמת מרת שיינא בעשא בתיה בת יוסף דב |
כתוב תגובה