בס"ד

נס בחינם: איך זוכים לסייעתא דשמיא כמו נס פך השמן?

רב קהילה בארצות הברית ערך מסיבת חנוכה חגיגית לבני קהילתו וזו היתה הזדמנות טובה עבורו להפגין את האוצרות ששמר בביתו. הוא היה ידוע כחובב יודאיקה מושבע ואסף עתיקות מכל העולם. "חנוכיית הכסף הזאת היא בת 200 שנה וניתנה במתנה לקיסר פרנץ יוזף. בסביבון הקטן הזה שיחקו ילדי האנוסים בספרד, ואילו הברכון ההוא עבר את ההדלקה החשאית באושויץ"...

אווירה היסטורית שררה בחדר, ואז קם אחד ושאל בחשש: "הרב, הסופגניות על השולחן – ממתי"?

חנוכה הוא חג של שמן. לביבות, סופגניות וההדלקה המשפחתית מדי ערב. הכל לזכר נס פך השמן, שבו מצאו הכהנים פך טהור והוא דלק ודלק במשך שמונה ימים רצופים.

אולם אם נחשוב על כך שוב, נשים לב לעובדה מעניינת: הנס העצום של פך השמן היה פשוט מיותר. על פי ההלכה לא היה בו צורך, שכן "טומאה הותרה בציבור" ואם כולם טמאים, ממשיכים לעבוד בבית המקדש בטומאה. לשם מה, אם כן, חולל ה' נס גדול שהוא ללא ספק מהעצומים בהסטוריה?

במיוחד שכולנו מכירים את הכלל: "לא עביד קוב"ה ניסא למגנא". הוי אומר שה' לא נוטה לחולל נסים ומעדיף להעביר את הברכה בדרכי הטבע, מה נשתנה, אם כן, במקרה הזה שבו החליט הקב"ה לשדד את כל מערכות הטבע לטובת החשמונאים?

וכיצד יכולים לזכות גם אנו, במעורבות אלקית פלאית כל כך במעשי ידינו?

הראשון שמקשה את הקושיא הזו (ואחריו עוד רבים במשך הדורות) הוא בעל הפני יהושע:

1. פני יהושע שבת כא,ב: יש לתמוה, כל טורח הנס הזה למה? דהא קיימא לן טומאה הותרה בציבור והיו יכולים להדליק בשמן טמא, ועד שמובא ביומא (ו,ב) שאפילו 'אהדורי לא מהדרינן' [אם משמרת הכהנים טמאה, אין צריך לחפש כהנים טהורים ממשמרת אחרת אלא עובדים בטומאה]?

ב. הסיפור המוזר של בליעת הרזות את השמנות, רומז לדעת כמה דרשנים (ספר "פרפראות לתורה") למאורע מדהים אחר, שבו בלעו החלשים את הגיבורים. הכוונה היא כמובן לנס החנוכה, שבו קומץ לוחמים בן כמה אלפי אנשים, הצליח לסלק מהארץ את הצבא היווני המפואר.

סיפור החנוכה אירע לפני בערך 2200 שנה, באמצע ימי הבית השני. ארץ ישראל היתה משועבדת כ- 300 שנה קודם (מאז החורבן הראשון) תחת כובשים זרים - פעם היו אלו הבבלים, פעם הפרסים ועכשיו היוונים שמרכזם היה בסוריה - אולם כל הכובשים עד אז, לא פגעו בחופש הדתי בארץ.

אך הכל השתנה עת עלה על כס השלטון הסלאוקי בסוריה, המלך אנטיוכוס הרביעי. הוא שאף לבצר את שלטונו ולכן דרש להשליט תרבות אחת בכל ארצות מלכותו. הוא האמין שכאשר כולם יצרכו את אותה תרבות - לא ימרדו בו.

הדרישה איפה היתה: "התייוונות". התרבות היוונית קידשה את הטבע ואת מעלת האדם, הם הקימו את האולימפיאדות המפוארות (משורש העיר "אולימפיה" ביוון) שבהן הפגינו את מותר האדם והיכולות הפיזיות המפוארות שלו, ומנגד, בזו לכל אמונה בישות רוחנית שלמעלה מהטבע.

אנטיוכוס פתח במאמץ דו-ראשי. הוא גם הקים במרכז ירושלים, מול הר הבית, גימנסיה מפוארת שבה התאמנו בחורים חצי עירומים, כמיטב המסורת היוונית. ובמקביל, גזר גזירות חמורות כנגד תורת ישראל. הוא ציווה להפסיק את קיום הסמלים היהודיים המרכזיים, כמו מילה, שבת וקידוש החודש ואף הצליח להשתלט על עבודת בית המקדש, כאשר אחיו של יוחנן כהן גדול התייוון וקרא לעצמו "יזון" (במקום "יהושע") ומינה עצמו לכהן הגדול.

היוונים הצליחו במשימתם כמעט באופן מוחלט, חוץ מאיזור אחד בארץ. בין הרי מודיעין הסתתרה קבוצה קטנה בראשותו של מתתיהו הכהן ממשפחת החשמונאים שהתמידה בקיום המצוות. כאשר היוונים הגדישו את הסאה, החליטו החשמונאים לצאת למלחמה נואשת כנגד הצבא המפואר.

בפיקודו של יהודה בן מתתיהו, הם פתחו במלחמת גרילה כנגד היוונים. הם היו יוצאים לילה אחרי לילה מבין הרי יהודה ומקיזים את דם היוונים1. באופן ניסי לחלוטין, החשמונאים נחלו הצלחה אחרי הצלחה ואחרי 4 שנים של מלחמה קשה, הצבא המהולל התעייף ועזב את ירושלים. החשמונאים נכנסו אל המקדש, טיהרו אותו ובכ"ה בכסלו חידשו את עבודת הבית אחרי הפסקה ארוכה.

כאן התרחש הנס השני של חנוכה. כאשר הכהנים באו להדליק את מנורת הזהב, נתקלו בבעיה. לא היה להם שמן טהור עבור ההדלקה. אחרי חיפושים רבים, מצאו פך קטן טהור שהיה אמור להספיק ללילה אחד ובפועל הוא דלק שמונה ימים רצופים..

3. שבת כא,ב: מאי חנוכה? ... יומי דחנוכה שמונה הם שלא מספידים בהם ולא מתענים בהם, שכשנכנסו יוונים להיכל, טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה.

(החישוב של שמונה ימים היה משתי סיבות: או שלקח שמונה ימים כדי ללכת ליישוב תקוע בגליל, הלוך וחזור, ולהביא משם שמן זית חדש. או שהאנשים מכיני השמן היו טמאי מתים ונדרשו לשבעה ימי טהרה תחילה, ועוד יום אחד שבו הפיקו את השמן).

כאן אנו שבים אל השאלה שבה פתחנו: הרי הנס הזה היה מיותר לחלוטין? שהרי "טומאה הותרה בציבור" והיו יכולים להדליק את המנורה בשמן טמא?

כולנו מכירים זאת היטב: כל אחד מצפה לניסים בחייו - לרפואה ניסית, לפרנסה ניסית בלי להתאמץ מדי, נצחון ניסי על היצר וכו' - אך חז"ל מלמדים אותנו שזה לא עובד כך. כיון שהקב"ה מייקר את הטבע ואינו משבש אותו סתם כך.

4. דרשות הר"ן דרוש ח: חפץ השי"ת לקיים מנהגו של עולם בכל מה דאפשר והטבע יקר בעיניו, לא ישנהו אלא לצורך הכרחי.

הר"ן ממשיך ומוכיח זאת מהמעשה המופלא של אלישע הנביא ואשתו של עובדיה הנביא ("ואשה אחת מנשי בני הנביאים", מלכים ב פרק ד), שבעלה מת והשאיר לה חובות גדולים ורצו לקחת את ילדיה לעבדים. אלישע שאל אותה מה יש לה בבית והיא אמרה קנקן עם מעט שמן. הוא הורה לה לאסוף כלים ריקים ולמזוג מהשמן לתוך הכלים – והשמן נמזג ונמזג ולא נגמר.

ולכאורה, כיון שבין כך נעשה נס שלא ייאמן, למה היא נדרשה למזוג שמן מקנקן טבעי? למה אלישע לא הוריד לה ישירות שמן מן השמים? אלא מכאן שאפילו כאשר מוכרחים לעשות נס, צריך לעטוף אותו ככל האפשר בדרכי הטבע.

ואילו כאן בימי החשמונאים, נעשה נס עצום בחינם ונמשך ונמשך במשך שמונה ימים.

נציג כאן שני תירוצים על כך - אחד פשוט והשני נשמתי – ושניהם מלאים משמעות חיים.

ג. ההסבר הראשון מובא בספר "גליוני הש"ס" (של הגאון הפולני רבי יוסף ענגל):

גליוני הש"ס שבת כא,ב: נראה דכיון שהיה אז חנוכת הבית ... כדמוכח ממה שקוראים את קרבנות הנשיאים בחנוכה ... והיא התחלה וראש לכל הבא אחריו - לכן הוצרך שיהיה בטהרה גמורה ולא בדחיית טומאה. וזהו ג"כ מה שמבואר בבעלי התוס' על התורה על הפסוק "בקרובי אקדש", שכהן הדיוט ביום שנמשח לעבודה, אסור בטומאת קרובים ככהן גדול. והטעם ג"כ כנ"ל שכיון שהוא חינוכו והתחלתו, צריך שיהיה בטהרה לגמרי ...

חנוכת הבית היתה התחלה מחודשת של העבודה, וכאן בא הקב"ה והעביר מסר חשוב: התחלה, צריכה להיות כמו שצריך, בלי מציאת היתרים. וזאת מסיבה פשוטה: היהדות רואה בהתחלה – לא רק רגע פתיחה, אלא - "שורש ומקור" לכל מה שיבוא אחר כך. ההתחלה היא הגרעין שכולל בתוכו את כל מה שיבוא אחריו ובמילא צריכה להיות מושלמת [באנגלית: 'א גוד בגינינג איז א גוד אנדינג'].

זו אגב הסיבה שאצל יהודים אומרים "ראש השנה" ו"ראש חודש" (ולא סתם יום ראשון). ובכלל, כל ההתחלות הם חשובות וזוכות ליחס מועדף, כמו הבן הראשון הוא "קדוש מרחם" והפירות הראשונים הם "ביכורים" וכו'. כיון שההתחלה היא "ראש ושורש" לכל ההמשך2.

הרעיון הזה מובא כאמור אצל רבי יוסף ענגל, אמנם מעניין לציין כי עצם היסוד הזה מובא גם בשיחות הרבי (לקו"ש ח"ג/940) ושם מבאר בכך נקודה נפלאה. סדר היום בבית המקדש נפתח והסתיים בהקרבת כבש לקרבן ה"תמיד" (ולזכר שני הקרבנות הללו, אנו מתפללים שחרית ומנחה).

כאן הקשה הרבי, למה הקרבנות הללו נקראים בשם "תמיד"? הרי הם הוקרבו רק בבוקר ובערב ולא "תמיד"? (היה מתאים לקרוא להם "סדיר" או "קבוע", אך לא "תמיד")?

מבאר הרבי, שהמעשה הראשון והאחרון של היום קיימים "תמיד"! הם משפיעים באופן משמעותי על כל משך היום שיבוא אחר כך.

ואכן ידוע ששורש היסוד הזה נמצא כבר בכתבי הבעל שם טוב, ושם מפיק ממנו הוראה חשובה: המחשבה, הדיבור והמעשה הראשונים של היום (ובכלל לפני התפילה) – צריכים להיות בטהרה.

כתר שם טוב סימן ריב: ענין איסור שאלת שלום קודם התפלה, כי ... האדם בקומו משנתו, שהוא נעשה בריה חדשה, אם ידבר תחלת דבריו דברי הרשות וכל שכן דברים אשר אינם כן, הרי אפילו אם יתפלל ויעסוק בתורה אחר כך, הכל מסתעף ונמשך אחר הדיבור הראשון... ולכן יזהר האדם שיקדש ויטהר דבורו הראשון בקומו ויזכך מחשבתו הראשונה שתהיה דבוקה בקדושה, כדי שימשיך עליו כל שאר הדברים שאחר כך והתפלה תהיה מתוך שמחה של מצוה.

עד כאן הרעיון הראשון, אמנם בשיחות הרבי מופיע הסבר נוסף ומרומם בטעם הנס שזכו לו החשמונאים.

נתחיל עם סיפור: האדמו"ר הריי"צ ישב פעם במשרדו של גביר במוסקבה ושוחח עימו. פתאום נכנס אדם בצעקות וסיפר כי נערה יהודיה מהעיר חוותה משבר נפשי והלכה לכומר בבקשה להתנצר, אמנם הכומר מוכן לשחרר אותה תמורת סכום כסף גדול. הרבי הוציא מה שהיה לו וגם אותו גביר הוציא משהו – אך זה ממש לא הספיק. למחרת פגש הרבי את אותו יהודי והתעניין מה היה בסוף הוא אמר שהלך חזרה לביתו, הוציא את תכשיטי החתונה של אשתו ונתן לכומר.

הרבי התרגש מהסיפור וסיפר זאת לאביו, האדמו"ר הרש"ב. אביו אמר לו כך: "על עבודה כזאת, הקב"ה לא נשאר חייב".

הרבי המשיך וסיפר כי אחרי תקופה הוא היה שוב במוסקבה, וראה ברחוב הראשי סניף בנק חדש. הוא התעניין למי שייך הבנק הזה, והתברר שאותו יהודי קנה אותו.

וזה בדיוק מה שקרה בחנוכה: אלקים עשה לחשמונאים נס מיותר, משום שהם עשו מעשה מיותר, שלא היו חייבים לעשות אותו – ואלקים לא נשאר חייב.

על פי ההלכה, חייבים ליזום מלחמה רק כשאויב מאיים על החיים שלנו. אולם כאשר יש מלחמת תרבות ומאיימים על קיום התורה והמצוות – איננו חייבים ליזום מלחמה, אלא רק "יהרג ואל יעבור". כלומר, למסור את הנפש באופן אישי כשבאים לאנוס לעבור עבירה, אבל תמיד אפשר לשבת בבית ולקוות שלא יגיעו אלינו.

החשמונאים, לעומת זאת, הגדילו ראש והלכו למסור את הנפש גם עבור קיום התורה והמצוות. [עבור היהדות ולא רק עבור היהודים]. ואכן בהתאם לכך, גם הקב"ה עשה מעשה שלא היה חייב לעשות ופרץ עבורם את כל מסגרות הטבע כדי שמצות המנורה תתקייים באופן מושלם.

יש להוסיף ולציין את המבוא בשיחות (לקו"ש ח"ה/452), שזו הסיבה שכולנו "מהדרין מן המהדרין" בחנוכה. כולנו מוסיפים נר בכל יום ואין יהודי שמסתפק בקיום המצוה הבסיסי ומדליק נר אחד כל השבוע. והרי זו המצוה היחידה! שבה כל ישראל נוהגים כמו המהדרים ביותר.

אמנם הסיבה לכך היא, שזה חג של התרוממות הרוח. כולם עושים בו יותר ממה שחייבים: החשמונאים עשו יותר ממה שהיו חייבים, הקב"ה השיב באותו מטבע ועשה נס יותר מהחיוב, וגם אנו מדליקים את החנוכיה באופן מהודר ומושלם.

התוועדויות הרבי מלובאוויטש תשי"ב ח"א/234: יש מקום לעיון אם בני ישראל היו חייבים לצאת במלחמה כנגד היוונים, שהרי החיוב בשעת השמד "יהרג ואל יעבור" הוא רק למסור נפשו ולא לעבור, אבל לכאורה אין לומר שיש חיוב לצאת במלחמה נגד המלכות הרשעה לבטל גזירות ...

אמנם כיון שדובר בענינים הנוגעים בקדושת האומה [שפשטו ידם בבנות ישראל וגזרו "שתיבעל להגמון תחילה"], יצאו למלחמה במסירות נפש שלמעלה מטעם ודעת להבטיח קדושת ישראל.

וכיון שהקב"ה משלם לישראל 'מדה כנגד מדה', לכן כשם שעבודתם של ישראל היתה באופן דמס"נ שלמעלה מטעם ודעת, גם השכר שניתן להם מהקב"ה היה למעלה מטעם ודעת... שילם להם הקב"ה בנס דמציאת הפך של שמן טהור והדלקתו במשך שמונה ימים, שהוא נס שלמעלה משורת הדין, כיון שעל פי דין היו מותרים להדליק בשמן טמא.