רמזים וגימטריות לפרשת בהר

הנה כמה רמזים וגימטריות מעניינים מפרשת בהר:

מה מיוחד במספר שבע?

פרשת בהר טבועה בחותמו של המספר שבע, ולא במקרה היא נקראת תמיד בימי ספירת העומר – שבהם סופרים שבעה שבועות, שבע כפול שבע.

הפרשה מסתיימת באזהרה על שמירת השבת, היום השביעי: "את שבתותי תשמרו, ומקדשי תיראו, אני השם1"; ופותחת במצוות השמיטה, שהיא השנה השביעית: "ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, שבת להשם2". ואם לא די בכך, הפרשה ממשיכה ומדברת גם על שנת ה"יובל", שמסיימת את הספירה של 7 בחֶזְקָה: "וספרת לך שבע שבתות שנים, שבע שנים שבע פעמים3".

בפירושו לתורה של החכם הנודע רבי יהונתן אייבשיץ ("תפארת יהונתן"), הוא מצטט ממקור קדום רעיון מעניין בדבר קדושתו המיוחדת של השביעי:

בכלל, התואר "קדוש" מדגיש ייחודיות – ה"קדוש" הוא מובדל מכולם, מיוחד, מרומם ונשגב.

ובכן, מתוך כל המספרים ה'מקוריים' – כלומר: מ-1 עד 10 (לאחר המספר 10 מתחילים לספור שוב: אחד-עשר, שנים-עשר, וכן הלאה, ואין עוד מספרים חדשים של ממש) – מתאים המספר 7 להיות 'קדוש', בשל העובדה שהוא ייחודי, מובדל מיתר המספרים.

הכוונה היא כזו:

קיים קשר הדדי בין המספרים, וכולם מזינים זה את זה. המספר 1 הוא היסוד וההתחלה של הכול, כמובן – כל מספר שהוא מורכב מכפולות של אחדות; המספר 2 מתחבר עם המספר 4 – כי כשנכפיל 2 ב-2 נקבל 4; המספר 3 מתחבר עם המספר 9 – שכן כשנכפיל 3 ב-3 נגיע ל-9; 4 מתחבר עם 2 ועם 8 – כשנכפיל 4 ב-2 תהיה התוצאה 8; 5 מתחבר עם 2 ועם 10 – 5 כפול 2 שווה 10; 6 מורכב מחיבור של 2 כפול 3; ואת 8, 9, ו-10 כבר הזכרנו (8 מבוסס על כפולה של 4, 9 על כפולות 3, 10 על הכפלה של 5).

לסיכום, כל המספרים מ-1 עד 10 הם מספרים ראשוניים או מכפלה של מספרים ראשוניים. כולם, חוץ ממספר אחד: 7. המספר היחיד שעומד בודד, הוא לא מבוסס על מספר אחר ואין מספר שבנוי ממנו – הוא המספר 7. בכך ניתן להבין למה בחר הקדוש ברוך הוא, ש"הוא לבדו הוא", דווקא את היום השביעי והשנה השביעית להיות קודש לשמו.

[רעיון זה מופיע גם בספר "ערוגת הבושם"4, ושם הוא מוסיף: יש כמה מוטיבים המאפיינים את השבת היהודית, וקשה לצייר שבת בלעדיהם – נר, יין, דג ובשר. המשותף לכל אלו הוא שהערך שלהם ב'גימטריה קטנה' הוא 7. כלומר: כשנחשב את הערך המספרי של כל אות באחדות בלבד (לא בעשרות ומאות), נקבל 7. לדוגמה – המילה נר שווה בגימטרייה 250 (נ – 50 + ר – 200), אך ב'גימטריה קטנה' נחשיב את האות נ כ-5 ואת ר כ-2, ובסך הכול – 7. כך גם ביין (1 ועוד 1 ועוד 5) ובשר (2 ועוד 3 ועוד 2), ודג – שגם בגימטרייה מלאה שווה 7].

בשמיטה האדמה משלימה את המנוחה

והנה עוד רעיון מהספר "תפארת יהונתן", המקשר בין יום השבת לשנת השמיטה בדרך מקורית:

יום השבת נקבע כיום של מנוחה ושביתה, זכר למעשה בראשית. אלא שבעוד האדם מצדו יכול לשבות ביום השביעי, הרי האדמה אינה שובתת – כי הזרעים שנזרעו בה במשך השבוע 'מכריחים' ומאלצים אותה 'לעבוד' ולהצמיח גם ביום השבת.

וזו המטרה של שנת השמיטה – "שבת שבתון יהיה לארץ": מפסיקים את הזריעה זמן מסוים לפני התחלת שנת השמיטה5, כך שבמשך השנה השביעית כולה האדמה 'שובתת' ונחה (לאמיתו של דבר, יש 'ספיחים' שהארץ מוציאה גם ללא זריעה מוקדמת, אבל מכיוון שהיא אינה עושה זאת מכוח אילוץ חיצוני של זריעה אלא מכוח עצמה ו'ברצונה' – אין הדבר נחשב לחוסר מנוחה).

זו הסיבה לכך ששנת השמיטה באה לאחר 6 שנות עבודה:

בשנה ממוצעת יש 354 ימים, וזהו המספר המצטבר של ימי השבתות והחגים שחלו במשך 6 שנות העבודה שלפני השמיטה – אותם ימים שבהם הייתה האדמה צריכה לשבות ולנוח אך לא נחה, ועתה היא משלימה את כולם.

וכך הוא החשבון: בכל שנה יש (בממוצע) 52 שבתות, ועוד 7 ימי חג: ראש השנה6, יום הכיפורים, היום הראשון של חג הסוכות ושמיני עצרת, היום הראשון והשביעי של חג הפסח, וחג השבועות – בסך הכול 59 ימים. אם נכפיל אותם ב-6 שנים נקבל 354 ימים, שזה (בממוצע) מספר ימיה של שנת השמיטה, שבהם הארץ משלימה את ימי המנוחה שהחסירה.

יובל של שחרור

עוד מספר מקודש בפרשה הוא המספר 50.

לאחר ספירת 49 שנים באה "שנת החמישים", עליה נאמר7: "וקדשתם את שנת החמשים שנה, וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, יובל היא תהיה לכם, ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו". שנת החמישים היא שנה מיוחדת במינה, המציינת 'סוף עידן' – העבדים יוצאים לחופשי וחוזרים למשפחותיהם, והנכסים 'משתחררים' אף הם וחוזרים לבעליהם המקוריים.

הקדושה והייחוד של שנת החמישים דומים לקדושתו של היום החמישים, המציין את סיום ספירת העומר – לאחר 49 ימי הספירה, בא חג השבועות, זמן מתן תורה. וכשם ששנת החמישים מביאה חירות ושחרור, "דרור בארץ לכל יושביה", כך גם כשניתנה התורה ביום החמישים הגיעו ישראל לשלמות החירות האמתית, שהתחילה בעת יציאת מצרים, אז הם השתחררו מבית העבדים.

[בדרך זו מסביר ה'כלי יקר' את העובדה שהפרשה מתחילה במלים "וידבר השם אל משה בהר סיני", ועל שם זה נקראת הפרשה כולה "בהר", משום שזה בעצם תוכן הפרשה – מצוות שמזכירות לנו את מעמד הר סיני: "כשעלה משה אל הר סיני, אחר שבעה שבועות שספרו ישראל, ארבעים ותשעה יום, נתקדש אז אותו הר ונאסר בזריעה וחרישה ביום חמשים שבו ניתנה התורה, והוא זמן משיכת היובל (= תקיעת שופר) לקרוא דרור וחפשי לכל ישראל... באותו זמן הגיד הקדוש ברוך הוא למשה ענין השמיטה והיובל, לומר שבמספר שבעה ובמספר ארבעים ותשעה אני נותן קדושה זו לכל ארץ ישראל, שיש לה דמיון ויחוס עם הר סיני... על כן ראוי ליתן גם לארץ ההיא קדושת הר סיני, אחר מספר ארבעים ותשע שנה"].

למושג "שנת החמישים" יש משמעות סמלית עמוקה (כך מסבירים ה'כלי יקר' ומפרשים נוספים) לחיים של כל אחד:

דוד המלך אומר בתהלים8 "ימי שנותינו בהם שבעים שנה". בפועל מספר זה אינו מדויק ושווה אצל כולם, יש חיים יותר ויש, לצערנו, פחות; אבל יש בו קביעה כללית שמשתקפת במציאות החיים (דוד עצמו חי באמת 70 שנה).

נסביר: כשנבדוק מתי מתחיל האדם לחיות את חייו כיצור עצמאי ובעל דעה, נראה שזה מתחיל (בערך) בהיותו בן 20. עד גיל 20 האדם עדיין אינו שלם בדעתו, ובדרך כלל הוא גם 'מרופד' במשפחה ובחברה ולא מחליט הרבה על דעת עצמו. מגיל 20 מתחילים החיים הפעילים והעצמאיים9, דבר שמוצא את ביטויו בדברי חז"ל10 שבבית דין של מעלה מתחילים להעניש אדם על חטאיו רק החל מגיל 20 (בשונה מבית הדין של מטה שלגביו גיל 13 הוא גיל העונשין).

זהו אפוא הרעיון המוסרי שבמצווה לספור 49 שנים ולהתייחס ל"שנת החמישים" כמסיימת תקופה – לדעת לספור את הימים, לנצל ולהעריך כל רגע באותם חמישים שנה פעילות ועצמאיות שמגיל 20 עד גיל 70. זהו הזמן שבו יש בידי האדם כוח ובעלות על חייו, ועליו לנצל שנים אלו כי "אם לא עכשיו – אימתי?".

ולאחר סיום התקופה בא ה'חופש הגדול' – כשהאדם מסיים את תפקידו בעולם ומשתחרר ממלחמת היצרים, וכמו שנאמר בתהלים11: "במתים חפשי".

הקשר בין נחש לריבית

בהמשך הפרשה מופיע איסור שכל כולו מספרים... הכוונה לאיסור 'ריבית' – אסור לאדם להלוות סכום כסף מתוך כוונה לקבל בתמורה סכום גדול יותר.

האיסור מוכר לכולם בשם "רִבִּית", וכך שמו גם במקורות ההלכה. אולם בפרשה מזכירה התורה פעמיים את המלה "רבית", ובשתיהן היא מוסיפה אות: פעם אחת היא אומרת12 "אל תקח מאתו נשך ותרבית", ופעם שניה13 "ובמרבית לא תתן אכלך".

אומר על כך רבי יהודה החסיד14: בזה שהתורה מוסיפה את שתי האותיות הללו – האות מ והאות ת – למילה "רבית", היא רומזת לנו על עונשו החמור של מלווה בריבית ש"לא יחיה"15; וכך באמת אמרו חז"ל16, שהמלווים בריבית אינם קמים בתחיית המתים(!): "אמר הקדוש ברוך הוא, מי שחיה ברבית בעולם הזה – לא יחיה לעולם הבא".

הקשר בין ריבית להעדר החיים נרמז גם בתואר הנוסף שהתורה נותנת להלוואה כזו: "נשך". המילה "נשך" מזכירה לנו את בעל החיים המפורסם בנשיכתו השלילית – הנחש, והוא זה שהביא לעולם את גזירת המיתה (הנחש פיתה את חוה, ובעקבותיה אכל האדם מעץ הדעת, וזה מה שהביא לעולם את הגזירה של "עפר אתה ואל עפר תשוב"). ואכן, "נשך" בגימטרייה 370, כמו המילים "זה נחש".

דמיון זה שבין הלוואה בריבית לבין פעולת הנחש, מתבטא בעתיד הצפוי להן: כשם שעל מלווה בריבית אמרו שאפילו בעולם הבא הוא לא יקום לתחיה, כך אמרו על הנחש שגם באחרית הימים לא יהיה לו תיקון17: "לעתיד לבוא הכל מתרפאין, חוץ מנחש".

מאידך גיסא, מי ששומר ונזהר מאיסור הריבית – נחשב לו הדבר לזכות גדולה, כאילו קיים את כל המצוות כולן18: "כל מי שיש בו עושר, ונותן צדקה, ואינו מלוה ברבית, כאילו קיים כל המצוות כולן". וכך אומר "בעל הטורים" כאן: "רבית עולה תרי"ב (= 612), ששקול כמו תרי"ב מצוות" [מצוות ריבית היא עצמה המצווה ה-613].

בין יובל לגאולה

נסיים בעוד כמה מילים טובות בקשר ל"שנת החמישים" שהזכרנו, הנקראת בשם "שנת היובל", והפרשה חוזרת ומדגישה מספר פעמים את היותה של שנה זו שנת דרור וחירות.

"בעל הטורים" מנה ומצא שהמלה "יובל" מופיעה בפרשה 14 פעמים, והוא אומר שיש בכך רמז ל-14 שנות היובל שהתקיימו כהלכתן:

שנת היובל, על כל משמעויותיה ההלכתיות, דורשת תנאי אחד – היותו של עם ישראל כולו בארץ ישראל. כמובן שיהודי אחד או שניים שיצאו רגע לחו"ל לא מעכבים את חלות היובל, אולם ברגע שהתחילה הגלות של עם ישראל, שהשלב הראשון שלה היה בהגליית שבטי גד וראובן מנחלתם שבעבר הירדן, ירדה שנת היובל ממעלתה הגדולה, ובשלב מסוים הפסיקו בכלל לציין את השנה הזאת19 (כך בימינו אנו מחשבים רק את השמיטה ולא את היובל).

ובכן, כשנחשב את השנים מאז הכניסה של עם ישראל לארצו בימי יהושע בן נון, ועד לשלב הראשון של הגלות20 – נמצא שבסך הכול 'הספיקו לחגוג' את השנה החמישים, שנת היובל כהלכתה, 14 פעמים בדיוק.

בתורת הסוד מוסבר21 כי שנת החמישים מתקשרת עם "שער החמישים": "חמשים שערי בינה נבראו בעולם22" – והשער האחרון, החמישים במספר, נעלה ונשגב מאד, עד כדי כך שאפילו משה רבינו לא הצליח להגיע אליו במשך ימי חייו, עד ליום הסתלקותו מן העולם. זהו הרמז בכך שמשה נקבר במקום ששמו "נבו"23 – נ בּוֹ, כלומר: רק אז הוא הצליח להגיע ל"שער הנו"ן" (= 50)24.

ההתגלות המלאה של השער החמישים תהיה, כמובן, בימות המשיח. על כך מצטטים את הפסוק25 "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", ובספר הזוהר26 מפורשת המלה "נפלאות" – נ פלאות; אולם הארה מסוימת מתוך זה מאירה בעולם ב"שנת החמישים", ולכן שנה זו היא שנה מיוחדת ונעלית, שנה של חירות ושחרור.

[בספר הקבלי "קהלת יעקב"27 מובא בהקשר זה שהמילה "היובל" מרכיבה את ראשי התיבות של הפסוק המפורסם, מייעודי אחרית הימים: "ונשגב י-ה-ו-ה לבדו ביום ההוא"].

עכשיו נוכל להבין מדוע בימינו, כל עוד אין לנו בית מקדש וחלק גדול מעם ישראל רחוק מארצו, אנו בכלל לא מציינים את שנת היובל – משום שבמצבנו הנוכחי לא מסוגלים להרגיש את אותה הארה נפלאה, ואנו מתפללים ומקווים לבואה המהיר של הגאולה השלמה, שתביא את האור הגדול והחירות המושלמת לעולם כולו.