לפניכם רמזים וגימטריאות לפרשת בחוקותי.

מדוע כתוב "אם בחקתי תלכו"?

הפרשה מתחילה במלים: "אם בחֻקֹתי תלכו, ואת מצותי תשמרו, ועשיתם אֹתם". פסוק זה מתאר מצב טוב, שבו עם ישראל מקיים את רצונו של הבורא – ולאחריו באים עשרה פסוקים שמדברים על התוצאה: שפע וברכה בכל התחומים.

במבט ראשון נראית כאן כפילות מיותרת – המלים "אם בחוקותי תלכו" והמלים "ואת מצותי תשמרו" מביעים אותו רעיון! מסביר על כך רש"י, שהמלים "אם בחוקותי תלכו" באים להוסיף את העמל בתורה. כלומר: בני ישראל לא מסתפקים בקיום המצוות ובלימוד ההלכות כדי 'לצאת ידי חובה', אלא 'עמלים בתורה', לומדים מתוך השקעה, עמל ויגיעה.

'בעל הטורים' מטעים זאת באמצעות גימטריא: המלים 'אם בחֻקֹתי תלכו' שווים בערכם המספרי למלים 'עמלים דברי תורה'.

עוד רמז (המובא ב'שפתי כהן'): הנוטריקון של ארבעת המלים הראשונות – "אם בחוקותי תלכו ואת" – הוא אבות, כלומר: שתלכו בדרכי האבות הקדושים.

ההליכה בדרך ה' צריכה להיות באמת ובתום לב, ואף לכך יש רמזים בפסוק: החיד"א כותב1 , שהנוטריקון של המלים "בחוקותי תלכו ואת מצוותי" יוצר את המלה 'בתוֹם' ("לרמוז כי ההולך בדרכיו יתברך לשמור מצוותיו צריך שיהיה בתום, בלי שום פניה [=אינטרס צדדי]"); ו'בעל הטורים' מציין לסוף הפסוק: "ועשיתם אֹתם" – "אתם" אותיות "אמת".

להיכן נעלמו האותיות ס ו-ף?

כמו שהזכרנו, הפסוק "אם בחוקותי תלכו" מתאר את מצבם הטוב של בני ישראל מבחינה רוחנית – ולאחריו באים עוד עשרה פסוקים של ברכות ושכר טוב.

העובדה שפסוקי הברכות הן עשרה, אומר 'בעל הטורים', מדוייקת: זה מקביל לעשרת הברכות הגדולות שבירך יצחק אבינו את יעקב בנו המתחילים במלים "ויתן לך האלקים"2 (הרבה נוהגים לאומרם בכל מוצאי שבת).

הדמיון בין שתי הברכות הוא בפרט נוסף: גם בפסוקי הברכה שבפרשתנו וגם בפסוקי ברכת "ויתן לך" נעדרות שתי אותיות – האות ס' והאות ף' (פ' סופית). היעדרות האות ס' היא משום הקשר שלה עם המלה "שטן" שמתחילה באות ס' (האות ס' זהה עם השי"ן השמאלית שבה מתחילה המלה "שטן"), והאות ף' רומזת למצבים שליליים שונים שמסתיימים באות זו, וכגון: אף, נגף, שצף, קצף, זעף3 .

[בהקשר זה כדאי לצטט מתוך הספר הקדמון "ספר חסידים" האומר כך4 : "לפי שאות ף' מצויה בשמן של מלאכי חבלה, כגון אף זעף שצף קצף נגף אנף רשף, לפיכך לא תמצא ף' בשום תפילה" – כוונתו היא ל'תפילת העמידה' (המכונה גם 'שמונה עשרה') שבה נעדרת אות סופית זו, בין בחול ובין בשבת וחג. יוצאת מכלל זה היא תפלת מוסף, שבה בהכרח להזכיר את האות ף' – במלים: "ואת מוסף יום .. הזה נעשה ונקריב לפניך", ולכן לא נמנעים מלהזכיר מלים נוספות שיש בהן אות זו.

ב"סידור הרוקח" נאמר5 שגם בברכת המזון נעדרת האות ף' – להודיענו "שאין מלאך אף שצף קצף אנף שולט בסעודה במקום שמברכין ברכת המזון בכוונה"].

צדקה תציל מ-143 קללות

לאחר עשרת פסוקי הברכות באים פסוקים רבים בעלי תוכן הפוך. פרשה זו נקראת 'תוכחה', ויש בה פירוט של דברים לא נעימים שבאים כעונש על התנהגות שלילית.

לאחר סיום ה"קללות" עוברת התורה לדבר על דיני 'ערכין': אדם שרואה אדם אחר ואומר 'ערך זה עליי', כלומר: אני מתחייב לתרום לצרכי בית המקדש את ערכו של אדם זה שראיתי – צריך לתת את ה'ערך' לפי המחירון שבא בפרשה. הערך משתנה לפי המין ולפי הגיל, וכך ערכו של ילד בן עשר הוא 20 שקלים ואילו של ילדה 10 שקלים; ערכו של ילד בן שלוש הוא 5 שקלים ואילו ילדה בגיל זה ערכה 3 שקלים; וכן הלאה (הבהרה: אין להתבלבל בין ה'שקלים' עליהם מדברת התורה ל'שקלים' הנפוצים כיום).

מה הקשר בין ה'קללות' לבין ה'ערכין'? למה הפרשה מסמיכה אותם זה לזה? – מסביר זאת 'בעל הטורים' באמצעות חשבון מעניין:

כשנצרף יחד את כל הסכומים שהתורה מפרטת בענין ה'ערכין' – 3 ועוד 5 (ערכם של ילד/ילדה כשהם קטנים), 10 ועוד 20 (הערך של נער/ה מתבגרים), 30 ועוד 50 (ערך של איש/אשה ואיש החל מגיל עשרים), 10 ועוד 15 (ערך של איש/אשה שהגיעו לזקנה) – נקבל בסך הכל 143 שקלים;

ובכן, 143 השקלים מהווים מקביל חיובי אל ה"קללות" שזהו מספרן הכולל ("כדי שיכפרו אלו על אלו"6 ). הא כיצד? בפרשה שלנו נמצא 45 "קללות", ובספר דברים – בפרשת 'כי תבוא' – באים עוד 98 כאלה, ובסך הכל: 143.

ה'כלי יקר' מוסיף ומטעים את ההקבלה בין הדברים:

"143 קללות שבתוכחה – גורמין נדרי 143 שקלים, כי אין ישראל נודרים ליתן מן ממונם לשם ה' כי אם בשעה שהצרות מכריחין אותן .. כי הצרות דוחקין לידור נדרים לצדקה .. ועל כן סמך פרשת 'ערכין' לפרשת ה'תוכחה', ודיבר הכתוב בהווה".

לפי דברי ה'כלי יקר' יש בקשר זה שבין ה"קללות" לבין ה"ערכין" רמז אירוני למצב שכיח, שבו אנשים נזכרים לתת צדקה רק לאחר שכבר נקלעו למצב של לחץ ומצוקה; ואילו החיד"א בספרו 'נחל קדומים'7 מוסיף רמז אופטימי בעובדה שמספר ה"קללות" הכולל הוא 143:

האותיות האחרונות בשמותיהם של אבותינו הקדושים – אברהם, יצחק, יעקב – הם קמ"ב = 142; וכשנוסיף עליהם עוד אחד – כסמל לקב"ה, "אחד הוא אלוקינו בשמים ובארץ" – נקבל 143. הרמז כאן ברור: זכות האבות עומדת לנו להצילנו ולהגן עלינו מפני ה"קללות", ובפרט כאשר מצטרף אליהם "יחידו של עולם אב הרחמן .. כי גברו רחמיו מאוד מאוד" (לשון החיד"א).

הגאון המקובל רבי לוי יצחק שניאורסון מציין8 , שהמספר 143 הוא הגימטריא של שלושת השמות הקדושים הנזכרים בספר התהלים ביחד9 : "א-ל א-להים י-ה-ו-ה דיבר ויקרא ארץ" (א-ל = 31, א-להים = 86, י-ה-ו-ה = 26, וביחד 143).

5 יהודים חלשים יניסו 100 אוייבים

ונחזור לברכות שבתחילת הפרשה. בתוך הברכות מדובר על הנצחון של עם ישראל על אויביו, וכך נאמר10 : "ורדפו מכם חמשה מאה, ומאה מכם רבבה ירדופו, ונפלו אויביכם לפניכם לחרב". יש כאן הבטחה כי די יהיה בכוחות מועטים כדי להניס אויבים רבים.

הרבי מליובאוויטש מעלה שאלה מעניינת11 : למה התורה מתחילה דוקא במספר 5 – "ורדפו מכם חמשה מאה"? למה לא במספר 1, או במספר עגול של 10?

ואכן, בספר דברים מדברת התורה על מצב הפוך – מצב שבו הקב"ה מסתיר את פניו מעם ישראל והאויבים המעטים מתגברים – ושם נאמר12 : "איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה"; מדוע שם התורה מתחילה עם איש אחד (שרודף אחרי אלף), ואילו כאן היא 'קופצת' מיד לחמשה יהודים (שרודפים אחר מאה אויבים)?

ולאמיתו של דבר, הקושי שהזכרנו הוא קטן יחסית לתמיהה החזקה שמתעוררת לנוכח ההשוואה בין שני הפסוקים: איך יתכן שבמצב טוב, כשעם ישראל נוהג כראוי והוא מתגבר על אויביו, יש צורך ב-5 יהודים כדי לרדוף אחר 100 אויבים ("ורדפו מכם חמשה מאה"), ואילו במצב הפוך, כשהאויבים מתגברים, מספיק להם איש אחד בלבד כדי לרדוף אחרי 1000 ("ירדוף אחד אלף")?!... הרי זה ממש בלי פרופורציה!

אלא שההסבר הוא כך (כמו שמפרש ה'אור החיים'):

כשכתוב "איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה" – מדובר על אנשים גבורים במיוחד, שבמצב של הסתר פנים הם מצליחים עד כדי כך שאחד רודף 1000 ואילו שנים ביחד מניסים 10 אלף;

אולם כשכתוב בפסוק כאן "ורדפו מכם חמשה מאה" – מדובר על יהודים חלשים. הווי אומר: הגבורים בעם ישראל יצליחו להניס עוד יותר מאשר "אחד אלף ושנים רבבה", והחידוש כאן הוא שאפילו כשמדובר על אלו שידועים כחלשים – גם הם יצליחו להגיע להישג שבו חמשה בלבד מתגברים על מאה אויבים.

['בעל הטורים' מעגן פירוש זה בדרך הגימטריא: הערך המספרי של המלים "ורדפו מכם חמשה" שווה (בהפרש של 1, שלא מתחשבים בו13 ) למלים "חלשים שבכם" (=750)].

ועכשיו נוכל גם להבין למה בחרה התורה דוקא במספר 5 – משום שמספר זה כבר מוכר לנו כמתחבר עם יהודים חלשים: בסוף ספר בראשית14 מסופר על כך שיעקב ובניו ירדו למצרים, ויוסף – המשנה למלך – בא להציג בפני פרעה את בני משפחתו. יוסף רצה שאחיו יחיו בשקט ובשלווה, ולכן לא הראה לפרעה את האחים החזקים, כאלו שפרעה יתלהב ממראם וירצה למנות אותם לתפקידים בכירים, אלא "מקצה אחיו לקח חמשה אנשים ויציגם לפני פרעה" – הוא בחר דוקא באותם חמש שנראים פחות חזקים ומוצלחים.

אם כן, יש לנו כבר תקדים לכך שהחלשים באים ב'חמישיה', וזאת הסיבה שהתורה כאן – כשהיא רוצה לדבר על העובדה שאפילו החלשים שבעם ישראל יצליחו להניס אויבים רבים – נוקטת דוקא בלשון "ורדפו מכם חמשה מאה".

רמז לארבעת הגלויות ולגאולה השלימה

ונסיים ברמז הקשור עם הגאולה השלימה:

אחת הברכות שבפרשה היא – "והשבתי חיה רעה מן הארץ"15 . מעבר לפירוש הפשוט, במובן של בעלי חיים ההולכים על ארבע, ה"חיה רעה" מהווה גם סמל לאומות העולם שמתנהגים בעויינות ואכזריות כלפי עם ישראל, בבחינת "כבשה אחת בין שבעים זאבים".

ואכן, המלים "והשבתי חיה רעה" שווים 1021, וזהו גם הערך המספרי של המלים: "אלו ארבע מלכיות – בבל, מדי, יון, אדום" (באופן כללי נחשבות ארבע אלו כארבע ה'גלויות' שעם ישראל עבר במשך הדורות). רמז זה מופיע ב'בעל הטורים' ובספרים נוספים, אם כי בכמה מהדורות ישנות הדברים נשמטו או שובשו, כתוצאה מה'צנזורה' של הממשלה הנכרית שכמובן לא ראתה דברים אלו בעין יפה... נתפלל ונקווה למימושה של ברכה זו, על כל המשמעויות שבה, במהרה בימינו.