"חסד ואמת נפגשו, צדק ושלום נשקו" (תהילים פה, יא). חסד – זה אהרון, אמת – זה משה. צדק – זה משה, שלום – זה אהרון. (מדרש רבה).

האם חסד ואמת אכן יכולים להיפגש? היכן וכיצד יוכלו הצדק והשלום להתמזג? האם משה ואהרון לא מייצגים שתי מציאויות שכלל לא מתיישבות זו עם זו?

האמת היא אובייקטיבית בהחלט, ואילו החסד הוא סובייקטיבי להפליא. שלום דוגל בפשרה, אשר כופרת בנכונות. עם זאת, במשך ארבעים שנה משה ואהרון הנהיגו ביחד את בני ישראל. התורה (שמדווחת באופן חופשי על האירועים השליליים שקרו במחנה ישראל, כולל כישלונות מצד משה ואהרון כאחד) מתארת את מערכת היחסים בין האחים כיחסי אהבה הדדית והרמוניה בלתי נלאית. בתקופה המעצבת שבין יציאתם ממצרים לבין כניסתם אל הארץ המובטחת, בני ישראל הודרכו על ידי מנהיג שהביא אליהם את האמת המוחלטת והבלתי מעורערת של החוכמה והרצון האלוקיים, ובה בעת על ידי אדם שהזדהה עם האתגרים שעמדו בפני בני האדם, והיה זה שהביא שלום "בין אדם לחברו ובין איש לאשתו."

על מנת להבין את מערכת היחסים שבין משה לאהרון עלינו לבחון את המקרה היחיד שבו דרכי מנהיגותם דווקא כן יצרו קונפליקט. התורה מתעדת אירוע אחד בו האחים לא הסכימו זה עם זה – אי-הסכמה שבה משה הגיע לכלל כעס אך לאחר מכן הודה כי הצדק עם אהרון.

הקורבן שלא נאכל

היה זה ראש חודש ניסן בשנת 2449 מבריאת העולם (1312 לפנה"ס), שבועיים לפני יום השנה הראשון ליציאת מצרים – היום בו הוקם ונחנך המשכן. למעשה, המשכן כבר פעל במשך שבעה ימים, אך היו אלה ימי "הכשרה" בהם אהרון ובניו הוקדשו אל הכהונה. ביום השמיני הזה נכנס אהרון לתפקידו ככהן גדול והשכינה האלוקית שרתה במשכן שהוכן עבורה.

אך אז אירעה טרגדיה. שני בניו של אהרון, נדב ואביהוא, מתו. "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו וייתנו בהן אש וישימו עליה קטורת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציווה אותם. ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'... " (ויקרא י, א–ב). ה' ציווה שחנוכת המשכן לא תופרע. למרות העובדה שאהרון ושני בניו הנותרים קיבלו כעת מעמד של 'אוננים', אבלים על מיתת בנם/אחיהם. למרות שבדרך כלל אסור לאוננים לאכול מן הקורבנות, הם צוו במפורש לאכול מן הקורבנות שהועלו לרגל חנוכת המשכן.

ואכן אהרון, אלעזר ואיתמר עשו כן, אך באותו יום הוקרב קורבן אחד נוסף, אשר לא היה קשור לחנוכת המשכן לכשעצמה. הייתה זו שעיר עיזים שהוקרבה בכל ראש חודש כקורבן חטאת. בקשר לקורבן זה התגלעה מחלוקת בין משה לאהרון. אהרון קבע כי אין לאכול את בשר העז, ולפיכך, שרף אותה – כדין קורבן שמסיבה כלשהי לא יכול להיאכל. כאשר משה ראה זאת, הוא כעס ושאל מדוע אהרון ובניו לא אכלו קורבן זה כפי שאכלו את הקורבנות האחרים.

אהרון הסביר לו שהוא הבדיל בין "קודשי שעה" – קורבנות אותם ציווה ה' להקריב על בסיס חד פעמי בנסיבות מיוחדות, ו"קודשי דורות", קורבנות המוקרבים באופן קבוע. אם ה' ציווה משהו ביחס לקורבנות החד-פעמיים שמוקרבים לרגל חנוכת המשכן, לא צריך להקיש מכך שאותו הדבר תופס גם לגבי קורבן החטאת החודשי, כך טען אהרון. כאן צריכות לחול ההלכות הרגילות האוסרות על אכילת הקורבן על ידי אדם הנמצא במצב של 'אוננות'..

משה הקשיב לטיעוניו של אהרון והודה כי הוא צודק. הוא הודה מרצונו החופשי שההבחנה הזו נעלמה מעיניו וכי אהרון הסיק מסקנה נכונה.

אבסולוטיזם ותהפוכות

לפנינו כאן העימות בין אמת לבין חסד, בין נכונות מצד אחד לבין שלום מצד שני. משה כמוסר התורה – האמת par excellence – לא ראה כל סיבה להבדיל בין קודשי שעה לבין קודשי דורות, בין משהו שמהווה תוצר של ייחודיות הרגע לבין דבר שהוא שגרה בשירות ה'. מה שנכון ואמיתי – נכון ואמיתי תמיד, ללא קשר לנסיבות.

אהרון, מאידך, היה הכהן הגדול של ישראל, התגלמות שאיפתם של העם להתקרב לה' ולשרתו. הוא הבין ששירות ה' את ה' הוא העלאה-לעולה של הסך-הכל של מה שיש ברשות האדם, נתינה של מלוא עצמיותו הסובייקטיבית. הוא העריך שקיימים מעלות ומורדות בחייו של אדם, וכי מה שמצפים ממנו בשעותיו היפות ורבות ההשראה ביותר לא בהכרח תופס לגבי עצמיותו הרגילה והיומיומית.

מכאן הקונפליקט. מצד אחד עומד משה המביא את האמת והרצון האלוקיים – אמת ורצון שתמיד תהיה בלתי משתמעת לשתי פנים, ממש כמו זה שממנו הם נובעים. מצד שני עומד אהרון, המוביל את מאמצי העם לגשת לאמת הזו ולרצון הזה בעזרת הכלים של עצמיותם האנושית – תודעה סובייקטיבית בעזרתה אפשר לחפש, לב רב-גוני בעזרתו אפשר להרגיש, ופעולות הכפופות לנסיבות שבהן הן מתבצעות.

ומה קורה? משה מסכים עם אהרון! אמת אבסולוטית מעניקה לגיטימציה ל"אמיתות המשניות" של עולם יחסי.

אם כן, מה באמת קרה? כיצד נפתרה סתירה זו שנראתה לכאורה כבלתי ניתנת לפתרון?

נקודות מגע

מה שקרה היה שמשה זכה בהבנה עמוקה יותר של טבע האמת.

כאשר אנו בוחנים את המציאות שלנו, שהיא סובייקטיבית בהחלט, ודנים בה, אנו משתמשים באופן חופשי בשם התואר של "אמת". אנו מדברים על "רגשותינו האמיתיים" ועל "רצונותינו האמיתיים"; אנו טוענים שאנו "באמת מבינים" משהו או שגילינו את "העובדות האמיתיות" הקשורות לאירוע מסוים. אבל אם אנו מגדירים "אמת" כמציאות שהיא אבסולוטית ובלתי משתמעת לשתי פנים, דומה כי אפשר להשתמש במונח נכונה רק לאמת מוחלטת של ההוויה האלוקית. האם כל השימושים במונח הזה לגבי המציאות הנסיבתית שלנו אינם אלא הונאה עצמית?

המשנה החסידית טוענת כי לא כך הדבר. אמנם הנביא ירמיהו מכריז "וה' אלוקים אמת הוא... " (ירמיהו י, י), אך גדולי החסידות מבינים כי פירוש הדבר לא רק שה' הוא מהות האמת, אלא גם שהוא הינו המקור לכל מה שבא תחת הכותרת "אמת" בעולמנו. האמת שלו היא אבסולוטית, מוחלטת. כל שאר ה"אמיתות" הן יחסיות ואין להן אחיזה פנימית במציאות מלבד מאשר מה שהקב"ה בחר להעניק להן. אבל הוא זה שברא את המציאויות הסובייקטיביות הללו, ובכך הוא העניק לגיטימציה ואמת לקיומן. לפיכך אם נמצא אמיתות יחסיות בבריאה האלוקית, הריהן ביטויים (הגם שלא מושלמים) של האמת של ה' השוררת בכל וחודרת הכל, המתגשמת בתוך כבלי ה"עולמות" או המציאויות האחרים שאותם הוא ברא.

במילים אחרות, כאשר אדם נותן לזה את "הכל", את הכי טוב שלו הוא מסוגל, הוא מגיע למעין אבסולוטי אישי – לדבר-מה אשר בתוך ההקשר של עולמו הסובייקטיבי והפרטי אכן הינו אמת. וכל האמיתות, כולל אמיתות סובייקטיביות שכאלה, הן ביטויים לאמת עמוקה יותר שהיא המקור להן וזו שנותנת להן עוצמה – וזו האמת של הבורא, של זה שיצר וברא אותן-עצמן. כך נוגעת האמת האישית שלו באמת של אלוקים.

זוהי המורשת המשותפת של משה ואהרון: עלינו לשאוף לקראת האמת, להיות מודרכים על ידי הנחיות התורה ולהשתמש בכישרונותינו ובמשאבים שניתנו לנו במתנה. אסור לנו להניח שסופיות הבנתנו, הסובייקטיביות של רגשותינו ונסיבתיותם של מעשינו יניאו אותנו לחדול מן החיפוש שלנו. אם מאמצינו אמיתיים – אף כי "אמיתיים" רק בתוך ההקשר של קיומנו היחסי – אזי "משה" יודה בפני "אהרון" שהצדק עמו – כלומר, שהאמת הזו היא אכן חלק בלתי נפרד מן האמת האבסולוטית שלקראתה אנו שואפים.