אנטישמיות: למה הם שונאים אותנו?

ישנן שתי חידות שלא באו על פתרונן בכל מהלך ההיסטוריה עד לעצם היום הזה. הראשונה היא האנטישמיות, המהווה חידה כיוון שמעטים הדברים בהיסטוריה שהיו כל כך עקביים, אוניברסליים וניתנים לניבוי מראש כמו האנטישמיות. מארץ אחת לשנייה, מתרבות אחת לשנייה, מדת אחת לאחרת – אף שסגנונות החיים, הפילוסופיות וכן הלאה שונים מאוד אלו מאלו, ישנו דבר אחד המשותף לכל עמי העולם – כולם, בנקודה זו או אחרת, כללו אינדיבידואלים ואף חלקים נרחבים מאוכלוסייתם, שלא אהבו יהודים.

מה ידעו האנשים הללו אודות היהודים? לפעמים הרבה, לפעמים מעט מאוד, ולפעמים כלום. ועם זאת, כולם חשו אי-נוחות כלפי היהודים. כמה מן הדברים שאנטישמים מעלים בנוגע ליהודים וליהדות מביאים אותנו לתהות, "מה עשינו? מה יכולנו לעשות שגרם להם לחשוד בדבר שכזה?"

לדוגמא, ישנה ההאשמה שיהודים זוממים להשתלט על העולם. נכון. יש לנו חולשות משלנו ולעתים מגיעה לנו ביקורת לגיטימית, אבל זוממים להשתלט על העולם? מאיפה זה בא? על מנת לבחון את חידת האנטישמיות, יש להבין את יעדה, כלומר – את העם היהודי.

אך זה לא כל כך פשוט, ומביא אותנו לחידה השנייה: מהו בדיוק יהודי? מהי היהדות? דת, תרבות, משפחה, עם? מהו הדבר שכולם שונאים כל כך אצל היהודים?

היהודים נקראו מאז ומתמיד "העם הנבחר", כיוון שכך תוארנו בתנ"ך. הגדרה יותר מאוחרת ניתנה על-ידי פרופסור לא-יהודי באחת האוניברסיטאות בישראל, כומר לשעבר המלמד פילוסופיה. הוא רגז על הביקורת שמתחו על ישראל כשנכנסה ללבנון. הוא רגז על כך אף יותר מן היהודים עצמם (שנטו להתנצל על כך), לכן הוא ארגן מסיבת עיתונאים ואמר שלישראל יש כל זכות לעשות את מה שעשתה. שזה היה מעשה מוסרי, הדבר הנכון לעשותו, וכן הלאה. במסיבת העיתונאים הוא נשאל כיצד הוא מגדיר את היהודים. הוא השיב, "יהודי הוא אדם דתי בלי לדעת זאת, וזה נכון לגבי כל היהודים, מהימין הקיצוני ועד לשמאל הקיצוני". למעשה, כך אמר, מאפיין ייחודי זה ניכר אפילו ביהודים שמתנצרים.

אולם, שני תיאורים אלה של העם היהודי מעלים יותר שאלות מתשובות. נבחר? נבחר לשם מה? כיצד נבחרנו דווקא אנחנו? מדוע היה אלוקים צריך לבחור בעם כלשהו? ומה פירוש הדבר להיות דתי מבלי לדעת זאת? כיצד יכול אדם להיות דתי בלי לדעת זאת?

על היותנו העם הנבחר

בסיפור הבריאה אנו רואים שאלוקים לא "בוחר" בשום דבר. הוא מחליט קודם לכן מה הוא רוצה לברוא ובורא זאת. מה פירוש הדבר, אם כן, שהוא בחר בעם ישראל? אם הוא רוצה עם ישראל הוא פשוט בורא אותו. "בחירה" בעם ישראל משמעותה שבתחילה כל העמים היו דומים, אך לאחר מכן אלוקים החליט שהוא רוצה שעם אחד יבצע עבודה מיוחדת (או מה כל מטרה אחרת לשמה הוא בחר בנו). הוא הלך ובדק את המועמדים והחליט שהוא יבחר בנו, ולפיכך אנו העם הנבחר – אנחנו היהודים.

ההשלכות של רעיון זה הן שיכולנו להיות כל אחד – זו הייתה בחירה ואלוקים בחר בנו, אבל הוא יכול היה לבחור במישהו אחר, ואז הם היו יהודים.

אך אין בכך כל הגיון. אם אלוקים רוצה בעם נבחר, אזי הוא בורא עם כזה. ואם עם מסוים נברא כעם נבחר, אזי היכן כאן הבחירה? אם אכן קיים הבדל, מאפיין ייחודי העושה את היהודי ליהודי, אזי במה כאן יש לבחור?

כמי שחיים בעידן המודרני ומאוהבים ברעיון השוויוניות והשוויון ושכל אחד שווה לרעהו וכולם אותו הדבר, מאוד לא נוח לנו עם הרעיון של עם נבחר, ואנו מנסים למזער אותו, לנטרל אותו. אנו מנסים לומר שלהיות נבחר אין פירושו שאנו שונים, אלא ש... – ובכן, אולי סבא שלך היה יכול להיבחר, אבל אהממ הוא לא היה משכיל כל כך, וסבא שלי ידע לקרוא עברית והכיר את התנ"ך, הוא כבר היה חכם ואינטלקטואל, לכן הוא נבחר.

אבל אילו באמת כך היו פני הדברים, מהי הבחירה? בחירה קיימת כאשר ישנם מספר דברים שהם באמת שווים, המשרתים את אותה מטרה ומספקים את אותו צורך – ישנם רבים וצריך רק אחד, לכן עליך לבחור. אבל אם יש רק אחד שיענה על הצורך המסוים שלך, אילו היה רק "סבא" אחד שיש לו הכישורים הדרושים כדי לשרת את אלוקים באופן מסוים (בעוד ה"סבים" האחרים עונים על צרכים אחרים) איפה כאן הבחירה?

לדוגמא, אם לאדם יש תשוקה לתפוז, ויש קערת פירות ובתוכה תפוז אחד וכן מגוון של פירות אחרים, הוא לוקח את התפוז מתוך הקערה. זו לא בחירה. הוא לא בחר בתפוז אחד מתוך הפירות האחרים. הוא רצה בתפוז הזה מלכתחילה. התפוז הוא הפרי היחיד המסוגל לספק את הצורך שלו, לכן אין זו "בחירה", כיוון שהפירות האחרים לא יועילו לו בלאו-הכי.

קיים מדרש בו אלוקים מציע את התורה לעמים האחרים, וכל אחד מהם בתורו מסרב לקבלה. לכן הוא מציע אותה ליהודים, והם מקבלים אותה. האם פירוש הדבר שכל אדם יכול היה להיות יהודי, אילו עמו היה מסכים לקבל את התורה?

כלל וכלל לא. להפך, המסר של המדרש הוא להמחיש שאיש לא יכול היה לקבל את התורה מלבד היהודים, כיוון שהתורה נועדה במיוחד ליהודים, ומתאימה ליהודים בלבד. במלים אחרות, המדרש לא מתכוון לומר שאלוקים הציע לשאר העמים את מצוות כשרות ואת חג הפסח. הלא לא היה כל הגיון לגשת אל המצרים ולצוות עליהם לאכול מצות ומרור לזכר סבל אבות-אבותיהם במצרים. אלוקים בא לשאר העמים והציע להם – לא את תרי"ג מצוות התורה, המיועדות ליהודים, אלא את שבע מצוות בני נח אותן דורשת מהם התורה, ואמר להם, "האם אתם מקבלים את שבע המצוות הללו בלי היסוס ובלי לשאול שאלות?" והם אמרו "לא". הם רצו קודם כל לשמוע מהן המצוות בטרם יקבלו אותן. לעומת זאת, כאשר בא אלוקים אל היהודים והציע לנו את תרי"ג המצוות, לא אמרנו שאנו רוצים לשמוע כמה דוגמאות. אנו קיבלנו אותן.

לפיכך, ללא ספק אין פירוש הדבר שאלוקים הסתובב ושאל עמים אחרים אם הם רוצים להיות עם ישראל. הם לא היו יהודים ולא התעתדו להיות יהודים. אם אתה רוצה יהודים, לך לאברהם. אם אתה רוצה מצרים, לך למצרים. אין כאן שתי אפשרויות.

נקודה נוספת: ההצהרה שאנו העם הנבחר מגיעה מן התיאור של מעמד מתן תורה. ממש לפני מתן התורה בהר סיני, ציווה אלוקים על משה לומר לבני ישראל להתכונן לקבל את התורה ולהפוך ל"עם הנבחר". אך אם נחשוב על כך, ניווכח שאלוקים התייחס לאנשים שאותם כבר הוציא ממצרים, בעזרת עשר מכות וניסים וחציית ים סוף וכן הלאה, בגלל שהיו יהודים. הוא הוציאם ממצרים והביאם להר סיני, כדי לתת להם את התורה. אילו הפכו ל"עם הנבחר" כאשר קיבלו את התורה, נשאלת השאלה, מה הם היו עד אז? הרי לבטח לא היו זרים לאלוקים. ברור שהם היו כבר מובדלים, שכבר צויינו כמשהו מיוחד, אחרת, מדוע הוציאם אלוקים ממצרים?

מהו יהודי?

ההיבט הנבחר של היות יהודי אינו באמת תיאור של היהודי. יהודי הוא מצב נברא. אלוקים ברא את העשב, את העצים, את האבנים, את המים, את בעלי החיים, את בני האדם ואת היהודים. יהודי הוא יצירה ייחודית, לכן נשמת היהודי שונה בעיקרה ובפנימיותה מנשמת הלא-יהודי. הקבלה אומרת שכל הדברים נבראו באמצעות "דבר ה'". "ויאמר ה' יהי אור ויהי אור", וכו'. כל הבריאה התרחשה באמצעות דברו של אלוקים; כולה – חוץ מן האדם היהודי.

ספר הזוהר אומר כי נשמת היהודי נבראה באמצעות מחשבת האלוקים – מחשבה ולא דיבור. הדיבור הוא משהו שניתן לעשותו או שלא לעשותו. "עת לדבר ועת לחשות". המחשבה, מאידך גיסא, אינה משהו שניתן להפסיקו. המחשבה ממשיכה להתרחש ללא הרף.

מה שנברא באמצעות הדיבור הוא סופי, כיוון שהיה זמן שבו אלוקים לא אמר עדיין "ויהי אור", לכן לפני שהוא אמר זאת האור לא התקיים כלל ואחרי שאמר זאת נהיה. פעם העולם לא היה קיים, וכעת הוא קיים, ולכן הוא סופי ומוגבל. אך ההצהרה שנשמת היהודי באה מ"מחשבתו" של אלוקים, פירושה שנשמת היהודי אינה משהו המגיע מביטוי חיצוני, כמו הדיבור, אלא ממקום פנימי, אישי ואינטימי, בדומה למחשבה. לכן, נשמת היהודי הינה "חלק אלוקה ממעל ממש" (כפי שהדבר מנוסח בספר התניא), ואינה "יצור נברא" כלל.

מהותו של אדם יהודי, מה שעושה אותו ליהודי, הוא נשמתו, ונשמתו אינה דבר נברא. נשמת היהודי היא חלק נצחי ואינסופי של אלוקים הנצחי והאינסופי. האדם היהודי הוא פיסה של אלוקים. למי שיש נשמה כזו הוא יהודי מי שאין לו נשמה כזו – אינו יהודי, אלא אדם, בן-אנוש, שנברא בצלם אלוקים בששת ימי הבריאה, באמצעות דברו של אלוקים.

[היכן שהתורה מדברת על גרים, אף פעם לא מופיע הביטוי "גוי שהתגייר", אלא "גר שהתגייר". לא-יהודי לא יכול להפוך ליהודי, ויהודי לא יכול להפוך ללא-יהודי. "גר שהתגייר" פירושו שישנם שלושה סוגי אנשים, קיים היהודי, הלא-יהודי והגר בטרם גיורו. לכן, הגר – עד שהוא מתגייר – הוא משהו שבין יהודי ללא-יהודי. לאחר גיורו הוא נעשה יהודי באופן מלא. ישנם אנשים הנולדים למשפחות לא-יהודיות ולכן אינם יהודים, אך הם נושאים עמם ניצוץ מסוים של נשמת יהודי, התובעת ורוצה לשוב להיות יהודייה. לכן, האדם לא ינוח ולא ישקוט עד שיתגייר. אדם במצב זה, שיש לו ניצוץ או ממד של נשמה יהודית (לא "איכויות" יהודיות שאנו חושבים שביכולתנו לזהות, כיוון שההוויה היהודית היא חלק מנשמה יהודית ואינה נראית לעין), מרגיש שלא בנוח ונשמתו מאלצת אותו להתגייר. לכן התשובה המסורתית למי שרוצה להתגייר היא לנסות לייאש אותו, להניאו מכוונתו. אנו דוחים אותו ואומרים לו שזה קשה ולא שווה את המאמץ, שזה מסוכן וכך הלאה. אם הוא מסרב להתייאש, אזי אנו יודעים שזהו גר מן הסוג המונע על ידי איזה ניצוץ בנשמתו להפוך ליהודי, ואין הוא יכול לעמוד בפני זה – הוא עצמו לא יכול לסרב לכך].

לכל אורך התורה, אנו מוצאים הצהרות שיש להן מקבילות. לדוגמא, אומרים לנו לאהוב את אלוקים בכל לבנו וכל נשמתנו וכל מאודנו, ואומרים לנו לאהוב את בני ישראל כפי שאנו אוהבים את עצמנו. דוגמא אחרת היא, שנאמר לנו שבדיוק כפי שעלינו לרחוש יראה כלפי אלוקים, עלינו לירא גם את הצדיק. במלים אחרות, כל דבר שאנו אמורים לעשות עבור אלוקים, עלינו לעשותו למען בני ישראל, וכל מה שעלינו לעשות למען אחינו עלינו לעשות למען אלוקים. עלינו להתנהג כלפי יהודים אחרים כאל ישויות שמימיות, כיוון שזה מה שהם, וזו הסיבה שבגללה לאהוב את אלוקים פירושו לעשות את מצוותיו, אך גם לאהוב זה את זה. רגשותינו כלפי אלוקים נושאים אותנו לחלקי אלוקים הקיימים בעולם הפיזי (היהודים) ורגשותינו ביחס לחלקי אלוקים אלה נושאים אותנו בסופו של דבר לאלוקים עצמו.

אנו מדברים כאן על נשמת האדם, והנשמה היא אלוקים. כשאנו מתייחסים לשכינה, לחלקו הנשי של אלוקים, החלק של אלוקים השוכן עלי אדמות, החלק של אלוקים הנמצא בתוכנו, הכוונה היא לנשמה היהודית הקולקטיבית. זהו החלק של אלוקים השוכן עלי אדמות, וזו הסיבה שבגללה אמרו תיאולוגים לא-יהודיים שהיהודים הם נוכחות אלוקים עלי אדמות. קיימות שתי ישויות שונות ונבדלות זו מזו: האדם, והיהודי המהווה חלק מאלוקים – אותו חלק שאותו השקיע אלוקים בבריאה. באמת, אין כאן בחירה.

כיוון שאנו יודעים שיהודי הוא חלק מאלוקים עולה וצצה השאלה המטרידה: מדוע ישלח אלוקים חלק מעצמו למצב סופי, מוגבל ולפעמים אפילו דוחה? זה לא נראה כמעשה נכון, ולא נראה מתאים שישות אלוקית תשהה בתנאים לא אלוקיים שכאלה. אם כך, מדוע שאלוקים ישלח את הנשמה מן הגבהים למצולות? השאלה עולה מן ההכרה בכך שנשמת היהודי אינה חלק מן הבריאה, ולכן אנו תוהים מה הנשמה עושה כאן, בעולם הנברא.

הפרשן הראשון

על הפסוק הראשון בפרק הראשון של החומש הראשון, "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ", פרשן המקרא רש"י שואל מדוע התורה פותחת בתיאור הבריאה ולא בתיאור המצוות? כיוון שהתורה היא בבסיסה ספר של מצוות ומדריך להתנהגות בחיי היומיום שלנו, היה על התורה להתחיל מיד במתן הנחיות כיצד עלינו להתנהג. אך אין היא עושה כן, אלא מתחילה בתיאור ארוך של מעשה הבריאה ושל ההיסטוריה של מה שהתרחש מן הבריאה ועד למתן התורה. רש"י משיב שהדבר נעשה כיוון שיום יבוא והעמים יאשימו את היהודים שהם גנבים וגזלנים. הם יאמרו, "ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גויים!" לכן פותחת התורה בסיפור הבריאה כדי שנדע כיצד להתמודד עם טענה זו.

אנו נאמר, "כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו; ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו". לא גנבנו את הארץ כי היא שייכת לאלוקים, ואלוקים נותן אותה למי שהוא רוצה.

הרבי מליובאוויטש שואל: ספר וחצי שלימים נכתבו בתורה כדי שנדע כיצד להשיב לאנטישמי הקורא לנו גנבים? זה לא הגיוני! בנוסף על כך, האם לא יכול היה רש"י למצוא הסבר יותר מתאים לבן חמש (רש"י כתב את פרשנותו כך שתתאים גם עבור ילדים)? האם ילד בן חמש מוכרח כבר ללמוד על אנטישמיות ואימפריאליזם?

הרבי מצביע על כך, שפירוש רש"י זה, שהוא בבסיסו ציטוט מן התלמוד, לא אומר "ארץ ישראל". אין הוא אומר שאנו נואשם בגניבת "ארץ ישראל" – הוא אומר שאנו נואשם בגניבת ארץ העמים. מהי "ארץ העמים?". בנוסף על כך, רש"י לא אומר שזוהי התשובה להאשמה של אנטישמי. זוהי תשובה ליהודי החושב שאולי האנטישמי צודק במקרה זה. מדוע יסכים יהודי עם אנטישמי? לשם כך, עלינו להבין בדיוק מה קרה בהר סיני.

כשעזבו היהודים את מצרים, אמר להם משה שעליהם לעזוב את מצרים כי המצרים אינם עם קדוש וכי הם, היהודים, עומדים להפוך לעם קדוש, לממלכת כוהנים. איך זה יכול לקרות? על ידי קבלת התורה בהר סיני. כשהם באו להר סיני הם ציפו לשמוע "דברים משמים". אך מה הם עמדו באמת לשמוע? הם עמדו לשמוע, "לא תרצח, לא תגנוב, לא תנאף, כבד את אביך ואת אמך". הם עמדו לחוות זעזוע שלא בהכרח יכלו להתגבר עליו.

לכן הם היו זקוקים לאיזו הקדמה כלשהי; לסוג של אזהרה שמה שעומד להתגלות להם יישמע מאוד פשוט ומעשי. הם לא היו מבינים את הדיברות האלה "המיועדות להולכי רגל". הם היו חושבים, "הנה נאספנו כאן בהר סיני כדי להפוך לעם קדוש, ואומרים לנו לא לגנוב?! אמרת לנו לא לעבוד בשבת, אך מה בדבר שאר השבוע? אם אנו עם שמימי, היה מתאים יותר שלא נעבוד באף יום! אילו אנו עם שמימי, לא מספיק לומר "אל תגנוב" – היה מוטב שלא היה לנו כסף בכלל! איזו מצווה זו לנהל את עסקינו ביושר? מוטב שלא היינו צריכים לנהל עסקים בכלל! למה אתה מתכוון שנאכל בעלי חיים כשרים? איך בדיוק זה הופך אותנו לקדושים? היה מוטב אילולא היינו צריכים לאכול בכלל! היינו צריכים לצום כמה שיותר, ואם פירוש הדבר למות, אז מה? אנו שייכים לשמיים, בלאו הכי!" בקיצור, מה שהם היו אומרים זה, "אילו אנו עם שמימי, מה אנו עושים על האדמה? מדוע אנו עסוקים בכלל בפעילויות ארציות?"

לכן, זה לא רק האדם האנטישמי, אלא גם היהודי המוטרד משאלת עם ישראל הכובש ארץ ארצית, והיהודי חושב לעצמו "אנחנו מסיגים את הגבול. אנו גוזלים את ארצם של העמים האחרים".

איזה עמים? איזה שלא תרצו. בכל מקום אליו הלכו היהודים הם הואשמו בכך שלקחו את ארצו של מישהו, בהסגת גבול. הלכנו לספרד ואמרו לנו, "אתם לא יכולים להישאר כאן, אין זה מקומכם". הלכנו לצרפת, לאנגליה, לפולין, לגרמניה, לרוסיה. בכל אחת מהן נקבעו תאריכי גירוש ליהודים, כיוון ששהינו בארצו של מישהו והיה עלינו להגר משם. בכל ארץ שבה היינו נטען אותו הטיעון, והוא: "אתם עם שמימי, כך נאמר בתנ"ך. בסדר, אם כך – לכו לשמים. אבל אם אתם עומדים לחיות עלי אדמות ולהיות ישויות אנוש נורמליות, אזי אתם מסיגי גבול. זהו הרכוש שלנו. זה שייך לעמי הארץ".

זרים בארץ זרה

העולם שייך לאומות העולם. אנחנו לא שייכים לעולם, אנו שייכים לשמים. אנו זרים, לכן אנו מסיגי גבול בארצם. איזו ארץ? כל ארץ. הארץ שייכת לאומות העולם (ולכן הן נקראות כך).

לכן פותח אלוקים את התורה לא בדיבר הראשון, שכן הדיברות קשורות כולן לעולם הפיזי, ולא היינו יכולים להבין אותן. הדבר שעמד בראש סדר העדיפויות של ה' היא להזהיר אותנו בכך שיספר לנו שבראשית הוא ברא את השמים ואת הארץ. השמים אינם מקום לאלוקים יותר מן הארץ שנבראה אף היא על ידי האלוקים. לכן, נשמת היהודי, המהווה חלק מאלוקים, לא שייכת לשמים יותר משהיא שייכת לארץ.

הסיבה לקיומם של השמיים היא שהם אבן קפיצה לקראת בריאת הארץ. תכלית הבריאה היא לחשוף את האלוקות שאינה ניכרת בעולם הפיזי באופן מיידי – להביא את מה שאינו אלוקי למצב אלוקי. כיצד ניתן לעשות זאת? – בכך שמורידים את הנשמה לעולם כדי לעסוק בפעילות פיזית, ארצית, אך מנקודת מבט אלוקית, כלומר, דרך מצוות התורה.

התורה אומרת שהיהודים אמורים להיות אור לגויים. פירוש הדבר הוא שבעוד שנראה כי טבע המצב הפיזי פירושו שהעולם ברא את עצמו, ולכן אין לו מחויבות כלפי בורא כלשהו ואינו חייב להישאר נאמן לו, הרי כשאנו מקיימים מצוות בעולם הפיזי, בהשתמשנו בחפצים פיזיים, אנו חושפים אמת יסודית. העולם הפיזי אינו דבר-מה נפרד מאלוקים, אלא הוא יצירתו של הא-ל ונברא מסיבה אלוקית שהיא לחשוף את האלוקות החבויה בהוויה הפיזית.

כשאנו מסתכלים בשולחן הוא לא אומר לנו כלום על אלוקים. להפך, הוא מסיח את דעתנו מאלוקים. נראה כאילו הוא אומר לנו, "הביטו! אני שולחן! הייתי כאן כל הזמן. אני מציאות בפני עצמי". אבל באמצעות קיום מצוות בעולם הפיזי, אנו הופכים את ההוויה הפיזית לשקופה יותר, כמו רחיצת הלכלוך מחלון מלוכלך, כדי שנוכל לראות דרכו יותר בבירור. אנו יכולים לראות שהפיזיות לא נועדה לחסום אותנו מלראות את אלוקים, אלא להפך, החפץ הפיזי יכול וצריך להפוך לחלון שדרכו ניתן לראות את אלוקים.

זה מה שרומם את העולם והעניק לו את תכליתו האלוקית. אם לא נרומם את העולם, העולם יישאר כפי הרושם שהוא מותיר בנו, כלומר סתירה לאלוקים.

יהודי הוא ישות אלוקית שנשלחה לעולם הזה בשליחות מסוימת. לכן היהודי חווה מעין חוסר שביעות רצון תמידית, שהיא ייחודית ליהודים, ותמצית אי-שביעות-הרצון הזו היא, "מדוע אני כאן? מה אני עושה כאן?" כל אדם באשר הוא שואל את עצמו את השאלה הזו, כיוון שלכל אדם יש רצון להגשמה עצמית. עבור אדם אינטליגנטי, החיים צריכים להיות הגיוניים וצריכה להיות להם תכלית. אך עבור היהודי, הדבר שונה במקצת. ישויות אינטליגנטיות שואלות, "איך נוכל להפיק את המרב מן הקיום הזה?" ההוויה היהודית היא שבפנימיותנו, במודע או שלא במודע, לא זו בלבד שאנו רוצים לדעת איך להפיק את המיטב מן החיים, אלא שאיננו מבינים מדוע יש חיים בכלל. כולם יכולים לשאול את השאלה הזו בשיעור פילוסופיה, אבל היהודי מוטרד באמת בגללה, מוטרד בעומק. לא "איך אצליח להפיק את המרב מן החיים האלה?" ואף לא "מה אני אמור לעשות?", אלא "מדוע החיים? מדוע בכלל קיים הקיום?"

כיוון שקשה לנו לענות על שאלה זו אנו מוצאים מספר לא רגיל של יהודים בעולם שלא יודעים מה לעשות עם עצמם. אין זו הגזמה לומר שלמרות היותנו פחות מ-1% מאוכלוסיית העולם הרי בעת ובעונה אחת אנו מהווים יותר מ-40% מכל הכתות, מכל החיפושים, מכל המהפכות והתסיסות והשינויים המתרחשים בעולם. הסיבה לכך היא שאיננו שבעי רצון. אנו חשים שיש להסביר משהו הקשור עם עצם מצב הקיום, אך אנו לא מוצאים לכך הסבר. לכן, אנו מוכנים להפוך הכל על פיו ולהשליך הכל מאחורינו ולהתחיל מחדש על-מנת למצוא את הצידוק לקיום.

השליחות היהודית

לא-יהודי נותן צדקה, ויהודי נותן צדקה. אבל הם עושים שני דברים שונים.

כאשר עני בא ליהודי ומבקש משהו לאכול היהודי למעשה יורד מדרגה כדי לתת אוכל לאדם העני, כיוון שאין זה התחום שלו. העני לא ביקש תזונה רוחנית, לא ביקש תורה. הוא ביקש מזון רגיל, יומיומי, פיזי. קיבות ומזון – היכן נכנסים אלה לתמונה? אנו עמו של אלוקים ויש לנו נשמות אלוקיות. מקומנו הוא בשמים, למעשה, גבוה יותר מן השמים, שכן גם השמים הם מקום נברא, ואנו מהווים חלק מאלוקים. כשבאו היהודים למשה במדבר ואמרו "אנו זקוקים לבשר" פנה משה לה' ואמר, "אתה שומע מה הם מבקשים ממני? הם רוצים שאספק להם בשר! אני מורה, רב, נביא, והם רוצים שאתן להם בשר?! לאן התדרדר העולם?" ואלוקים אמר לו, "כן, תן להם בשר".

אם כך, כל יהודי, כשהוא ניצב בפני אדם רעב, יכול היה לומר, "אין זה עסקי. עסקי הוא דברים אלוקיים, ענייני קדושה". אך אלוקים אמר, "שמרו כשרות, אכלו בעלי חיים כשרים, אל תאכלו בעלי חיים לא כשרים. אם תראו אדם רעב, האכילו אותו. אם מישהו זקוק לבגדים, הלבישו אותו. אם אדם חולה, רפאו אותו". לכן, אנו אומרים, "בסדר, אם זה מה שאלוקים רוצה, נעשה זאת. אין זה התחום שלנו, אין זה מקומנו, אך זו שליחותנו. ובגלל שזו שליחותנו, נצא ממקומנו ונתערב בעולם הפיזי. נאכיל את הרעבים, נלביש את העניים, נרפא את החולים, וכן הלאה".

זה מסביר מדוע ההנחיה הראשונה שניתנה ליהודי הראשון, לאברהם, הייתה שעליו לצאת מבית אביו וממקום הולדתו, להרחיק לכת אל מעבר לתנאיו, לנטיותיו ולדחפיו הטבעיים. זה תופס לא רק לגבי היהודי הראשון, אלא לגבי כל יהודי, לגבי כל נשמה יהודית. אלוקים אומר לכל נשמה יהודית, "את חייבת לעזוב את המקום שלך אצלי, את בית מולדתך, וללכת למקום אליו אומר לך ללכת. לא למקום שאליו את שייכת, אלא למקום שאליו אשלחך. עזבי את המקום שאליו את שייכת והגשימי את השליחות שלשמה נשלחת לארץ. שליחות זו היא לציית למצוותי".

כאשר יהודי נותן צדקה, הרי באופן בסיסי הוא ישות שמימית המקבלת על עצמה חובות אנושיות. באופן בסיסי, הוא משפיל את עצמו ויורד לעולם הארצי האנושי. כאשר לא-יהודי נותן צדקה, הרי באופן בסיסי הוא בן-אנוש המנסה לרומם את עצמו למשהו רוחני, שמימי יותר. לפיכך, האם היהודי והלא-יהודי עושים את אותו הדבר? כלל וכלל לא. הם עושים בדיוק את ההפך זה מזה. המעשה הוא אותו מעשה, אך הוא מגיע משני כיוונים מנוגדים ותוצאותיו הפוכות זו לזו.

פעם שמע זאת אדם לא-יהודי ואמר לי, "סוף סוף הבנתי משהו שלא הצלחתי לתפוס. תמיד תהיתי מדוע הנצרות כל כך לא סלחנית, כל כך מאשימה. ואילו ביהדות, אם אתה נכשל, תצליח יותר בפעם הבאה, תנסה שוב. יהודי הוא ישות רוחנית הנשלחת לעשות משהו למען העולם, להגשים דבר-מה, להביא מידה של אלוקיות למצב ההוויה הארצית. בכך שהוא אוכל מזון כשר הוא עושה משהו למען ממלכת החי, הוא נותן לבעלי החיים מטרה בתוך התוכנית האלוקית. אילו לא היה שומר כשרות אתמול, מה קורה? הוא ישמור כשרות היום. אם לא יעשה זאת היום, יעשה זאת מחר. אבל הוא יעשה זאת, כיוון שלשם כך הוא נמצא כאן. בעבור האדם הלא-יהודי השם לו למטרה להיות לאדם שמימי יותר, אם לא עשית זאת אינך שמימי. אם לא הגעת למצב קיום שמימי כלשהו, אזי אתה בשום-מקום, בדיוק במקום שבו היית קודם לכן, לא השגת דבר. וזו הסיבה שבגללה, לא משנה כמה טוב עשית, אם עדיין אתה חש תאווה בלבך מאשימים אותך כי אתה עדיין אנושי. אם לא תוכל להפסיק לחוש תאווה בלב ולהפוך לעל-אנושי לא השגת כלום ואתה אשם ובזה נגמר הסיפור".

אנטישמיות

הבה נשוב לשאלת האנטישמיות. הלא-יהודי בא ליהודי ואומר, "מה אתה? הסבר את עצמך". כיצד אנו משיבים?

אנו ממציאים סיפורים, אומרים תירוצים, מתחילים מאדם וחווה, דנים בנוח, ואנו נותנים שיעור בהיסטוריה. אבל איננו עונים על השאלה. לפעמים השאלה נשאלת בצורה יותר בוטה: "אתם העם הנבחר. כתוב כך בתנ"ך. מה פירוש הדבר?" על כך אנו משיבים: "נבחרים? אני לא יודע אם נבחרים, אולי אנו קצת שונים..."

הלא-יהודי לא יכול לקבל תשובה ישירה. יהודים לא נותנים תשובות ישירות לשאלות מסוג כזה, כיוון שאיננו יודעים איך לענות. איננו יודעים מה אנחנו, כי איש מעולם לא ענה עבורנו על השאלה הזו. אמרו לנו שאנחנו יהודים, האמהות שלנו יהודיות, סבינו וסבותינו יהודים, לכן אנו יהודים וזהו זה. אבל הלא-יהודי לא שואל "מיהו יהודי?" הוא שואל "מהו יהודי?" ואת זה אנו לא יודעים, לכן אנו מעמידים פנים וממציאים סיפורים שלא משכנעים אף אחד.

אבל אף אחד בעולם לא מאמין אף לרגע שאיננו יודעים מי אנחנו. הם מסיקים מכך שאילו היו הם העם הנבחר הם היו יודעים זאת. כיצד תוכל להיות נבחר ולא לדעת זאת? זה מגוחך. לכן, כאשר הלא-יהודי בא אל היהודי והיהודי אומר לו שאינו יודע ולא מסוגל לענות לו תשובה ישירה, מה אמור הלא-יהודי לחשוב? הוא הולך הביתה ושואל את עצמו למה היהודים לא נותנים לו תשובה ישירה.

לכן, אם ישנם כמה יהודים במינסק, למשל, הוא מסיק שהיהודים במינסק זוממים משהו, שהם עומדים לעשות משהו נורא ושהם מנסים להסתיר זאת. איזה דבר נורא הם עלולים לעשות במינסק? בוודאי הם מרעילים את הבאר. וכאשר הוא שומע מבן דודו בפריז שגם היהודים בפריז לא אומרים לאף אחד מי הם, וכאשר הוא שומע שאותו הדבר קורה גם במרוקו, שהיהודים לא אומרים לאף אחד מי הם, הוא חושב, "זו מזימה גלובלית!" מה עוד עליו לחשוב? ומהי מזימה אוניברסלית גלובלית? להשתלט על העולם. יש בכך הגיון – איזה עוד תירוץ יכול להיות לעם שאמור להיות עמו הנבחר של אלוקים, כך כתוב בתנ"ך, אך אנשיו לא מספרים לאף אחד מה הם עושים?

ברור שלאנטישמיות יש גם גורמים אחרים, אך היא מתרחשת גם כשאנו מתנהגים כפי שאיננו אמורים להתנהג, והבעיה עולה כיוון שאנו מתנהגים באורח מסתורי. לא מדברים ישירות ולא יודעים מה לומר ביחס לעצמנו, וקשה להם להאמין לכך. אנו גורמים לחשדות בכך שאיננו מסוגלים להשיב לשאלותיהם. בשנים האחרונות ראינו את זה קורה שוב ושוב ביחס לישראל. כאשר ישראל מנסה לעשות שמיניות באוויר ולהיות סופר-נחמדה לערבים, זה גורם לאי-הבנה מצדם. הם טועים ולוקחים זאת כסימן לאשמה, כיוון שאם אתה צודק, אם התנהגת כשורה אין לך על מה להתנצל.

אז אנחנו אומרים, "אנחנו לא מתנצלים, זה מפני שאנו נחמדים, זה מפני שאנו רוצים שלום". אבל אף אחד לא קונה את זה. אף אחד לא מקבל את זה. כשאתה מנצח במלחמה, אתה מנצח במלחמה, אתה לא מחזיר שום דבר. לכן הם אומרים, "אהה, היהודים נותנים בחזרה כי הם מרגישים אשמים על כך שלקחו זאת. בוודאי הם יודעים שזה לא שלהם, ולכן הם רוצים להחזיר את זה".

כשאנו מנסים להיות נחמדים ואומרים, "תראו, אנחנו לא העם הנבחר, אתם יכולים להיות העם הנבחר, כולנו העם הנבחר, אנחנו לא שונים בכלל, אנחנו כמוכם, אתה כמונו, אנחנו רק עוסקים בעניינינו וכל מה שאנו רוצים הוא לחיות בשלווה באותו רחוב כמוכם, לשלם את המיסים וללכת לבית הכנסת בערב", אזי אומרים שכנינו, "לא, זה לא מה שאתם עושים. אנחנו יודעים יותר מכך. אנו יודעים שאתם עם שמימי כי כך כתוב בתנ"ך. הסבתות שלנו אמרו לנו שהיהודים הם עם שמימי, לכן, מדוע אתם מסתובבים ברחובות ומעמידים פנים שאתם גרים כאן, שאתם שייכים לכאן? אמרו לנו מה אתם באמת!" "אני רק השכן שגר במורד הרחוב". "לא, אתה לא. אתה לא מהבניין הזה או מהשכונה הזו או מן העיר הזו. אתה לא מהעולם הזה! לכן, אמור לי, ספר לי בשביל מה אתה כאן, מה אתה עושה". "מי, אני? אני אותו הדבר כמוך". "לא, אתה לא אותו הדבר כמוני! זו הארץ שלי, זה העולם שלי, זהו קיומי כפי שנבראתי, ואילו אתה – אתה בא מעולם אחר כלשהו, אז למה אתה כאן?"

לכן, איננו יכולים לומר שאנו אנשים רגילים כמו כולם, כיוון שהם רואים שאיננו כמוהם, שאנו עם שמימי, והם רוצים לדעת מדוע אנו מעמידים פנים שאנו כמוהם, מדוע אנו "גונבים" את הארץ שלהם?

דומה הדבר למורה הנכנס לכיתה לבוש בתלבושת של התלמידים, יושב על הרצפה עם התלמידים ואומר, "בסדר, מה נעשה עכשיו?" – כולם בכיתה היו שונאים אותו. כולם כאחד. אילו היה נכנס לכיתה כשבידו שיעור טוב מוכן והיה לו מה לומר, כמה מהתלמידים היו אדישים כלפיו, כמה היו מתרגזים על השיעור כי אינם רוצים ללמוד, אך התלמידים האינטליגנטיים יהיו מאושרים, ובדרך כלל הם יהיו הרוב.

אם נבחרת, פעל בהתאם!

אם אנו עומדים לבוא לעולם ולהיות העם הנבחר, עלינו לעמוד איתן ויציב ולפעול כך. אחרת, ניצור חשדות סביבנו. אם אנו נכנסים לכיתה ואנו באים מן השמים, חלק מאלוקים שנשלח לעולם הזה כדי לעשות משהו עבור העולם, ואנו יושבים שם ואומרים, "ובכן, אני לא יודע... יש לי אותן שאלות כמו לך, ויש לי אותן בעיות כמו לך!" – אזי הם כולם ישנאו אותנו. אנחנו המורים, לכן עלינו לעמוד וללמד, או לצאת מן הכיתה.

זוהי האנטישמיות במהותה: "או שתראה לי מה עושה אותך לעם נבחר ומה נשלחת לעשות כאן, או שתסתלק מן הרכוש שלי, אתה גונב לי את האדמה". זו הסיבה שבגללה, כשאנו מתנהגים כמו יהודים, כשאנו מתנהגים כמו עם נבחר, לאף אחד אין שום שאלות.

שוויון אין פירושו שעלינו להיות כמו האחרים. מעולם לא שמעתי על אף אחד השונא את איינשטיין בגלל שהוא חכם כל כך. אם אדם מסוים הוא מבריק הרבה יותר ממני, אז בסדר, הוא חכם יותר, אני לא שונא אותו על כך כיוון שאין לי כל חשד לגביו, אני יודע בדיוק מיהו. הוא חכם מאוד. ואם אדם מסוים הוא בטהובן, אני לא שונא אותו על כך ולא מתלונן מה נותן לו את הזכות להיות בעל כישרון כזה. אדם מוכשר הוא אדם המשתמש בכישרונו – אין כאן כל מסתורין וכל שנאה. על מה כאן יש להתלונן?

אך כשאנו עומדים ואומרים, "אני לא נבחר, אני לא יודע", אזי העולם אומר, "אתה לא אומר את האמת. למה? מה אתה מנסה לעשות? מה אתה זומם? מדוע אתה מעליב את האינטליגנציה שלי בכך שאתה משחק אותה טיפש? קראתי את התנ"ך, כתוב בו שנבחרת, אז למה אינך מודה בכך?"

אני מכיר כומר בפטיסטי אחד המביא את הכיתה שלו לבית חב"ד כדי לשמוע וללמוד על היהדות. הוא אמר לי שהוא לקח את כיתתו לאחד מבתי הכנסת המקומיים, בית כנסת לא-אורתודוכסי, והם דיברו על העם הנבחר, והרב הסביר שהוא לא מאמין ברעיון הזה של היות-נבחר. הוא דוחה את המושג כמנוגד לעקרונות שוויוניים ודמוקרטיים ולכן כל העניין לא רלבנטי מבחינתו, וכל העניין של להיות-נבחר הוא מושג לא מוסרי. הכומר אמר שהוא דיבר על כך עם הסטודנטים בדרך הביתה, והסטודנטים אמרו שהם לא מאמינים לרב הזה. במלים אחרות, הם יודעים שהיהודים הם העם הנבחר, והם לא מאמינים שהרב לא מודע לכך שהוא נבחר או שהוא לא מאמין לכך. הדבר מאוד הטריד ואכזב אותם, והם החליטו לא לשוב לשם.

העולם, לא זו בלבד שהוא מוכן לקבל שהיהודים הם שונים, אלא הוא רוצה שיהודים יהיו שונים. לא זו בלבד שהוא מוכן ליהנות מן הכישורים והייחוד של עם ישראל, אלא העולם זקוק לכישורים הללו ולייחודיות הזו, במיוחד כיום.

לדוגמא, מדוע ישראל נמצאת תמיד בכותרות החדשות? מדוע מאשימים את ישראל על הבעיות במזרח התיכון? כיוון שהם יודעים שישראל יכולה להיות התשובה ואף תהיה התשובה. אף לא מדינה אחרת. סוריה לא עומדת להיות התשובה, ואף לא מצרים, ולא ערב הסעודית, ולא רוסיה, ולא אף מדינה אחרת. העולם רוצה מנהיגים, ואצל מי הם יחפשו מנהיגות מוסרית אם לא אצל היהודים? הם לא רוצים לשמוע, "אוי, לא, אנחנו לא שונים בכלל, אנחנו לא טובים יותר". הם לא מוכנים לקבל זאת ואף לא קונים את זה. הדבר רק גורם להם לחשוד בנו שאנו זוממים איזו מזימה כלשהי.

כששואלים אותנו את השאלה הזו ועלינו לענות על רגל אחת, עלינו למצוא את המלים הנכונות שבהן נוכל להעביר את המסר שלנו. יהודי הוא יצור מסוג שונה בעל נשמה שונה, ומטרתנו עלי אדמות היא לרומם את המצב הפיזי שלנו, ובכך להקל על כל בני האדם לשרת את אלוקים.

זו הסיבה שלשמה אנו נמצאים כאן. מה שעושה יהודי ליהודי אינו העובדה שנבחרנו בנקודה מסוימת בהיסטוריה, אלא שנבראנו כך מלכתחילה – יהודי הוא פיסת אלוקים הנשלחת לאדמה, ואין לנו בחירה בעניין הזה.

כשכתוב בתורה שבהר סיני נעשינו לעם הנבחר, התורה מתייחסת לאותו תחום שבו החלטה ובחירה יהיו הכרחיות, כלומר, בתחום שבו יהודי ולא-יהודי דומים זה לזה, בתנאים האנושיים המשותפים לנו ולבני האדם הלא יהודים, כלומר, הגוף והקיום הפיזי. כשניתנה התורה, מצבו הפיזי של היהודי, גופו של היהודי, נבחר. אף שהגוף היהודי נראה אותו גוף כמו גופם של אנשים אחרים, הוא נבחר בהר סיני. מאז ואילך, הנשמה לא עמדה להיות זרה בארץ זרה, בגוף, אלא גם הגוף עמד להיעשות יהודי.

התורה נותנת לנו הנחיות באשר לאופן שבו עלינו להביא נשמה אלוקית ייחודית לפעול בעולם הפיזי. כאן לפנינו נשמה אלוקית, היא חיה עלי אדמות, יש לה שליחות, אך כיצד היא תתפקד – מה היא תעשה? היא לא רוצה לאכול, היא לא רוצה כסף, היא לא רוצה נוחות פיזית, אז מה היא רוצה לעשות בעולם הפיזי הזה?

התורה ניתנה לנו כדי שהנשמה תוכל לעשות מעשים פיזיים בלי לחלל את קדושתה. כשהתורה אומרת לאכול בדרך מסוימת, הרי זו הדרך בה יכולה הנשמה לאכול. כשהתורה אומרת להתלבש בצניעות, לעשות עסקים ביושר, וכו', זה מאפשר לנשמה אלוקית לעסוק בפעילויות הפיזיות הללו בלי להתעלל בעצמה.

אם כך, מה שקרה במעמד מתן התורה הוא שנשמותינו הקדושות שהיו לנו לכל אורך הדרך, אלה העושות אותנו ליהודים מלכתחילה, קיבלו דרך גישה לעולם הפיזי, כיוון שהמצוות מרשות לנשמה האלוקית לעשות דברים פיזיים בדרך אלוקית. משמעות הדבר היא שלא זו בלבד שזו הנשמה השמימית, אלא כעת, כתוצאה מן התורה, הגוף נעשה שמימי אף הוא. גופינו נבחרו במעמד מתן התורה, אך ככל שהדבר נוגע לנשמותינו, הרי תמיד היינו יהודים, ומעולם לא הייתה לנו בחירה כלשהי.

לכן אין שאלה באשר להיותנו עם נבחר. השאלה היא מה עושה אותנו ליהודים. אותה כיתה מבית הספר הבפטיסטי שאלה פעם את השאלה, "כיצד מתבטא היותכם העם הנבחר?"

שאלה זו נשאלה זמן קצר אחרי הפשיטה על אנטבה, לכן הסברתי להם שהפשיטה על אנטבה הייתה מקרה בו לגוף פוליטי לכאורה, מדינת ישראל, היו אנשים שנלקחו כבני ערובה בארץ אחרת, וישראל הייתה חייבת לעשות משהו בקשר לכך. דרך העולם היא לשאת ולתת, וכך זה היה מאז ומתמיד, אך ישראל אמרה, "לא, אנחנו לא נושאים ונותנים. הדבר מנוגד לעיקרון היהודי כי אין להיכנע לדרישות מופרזות לכופר בסכומי עתק. זהו חוק יהודי נושן ויש לנו ניסיון רב בתחום זה". אפילו רב גדול אין לפדות תמורת סכום עתק, כיוון שהדבר יעודד חטיפות נוספות, אם סכום הכופר מופרז אין ברירה אלא לזנוח את הרב. ישראל סירבה ואמרה, "לא, אנחנו לא מנהלים משא ומתן עם טרוריסטים. לא כופר, לא החלפת אסירים, כלום". זה לא היה מהלך פוליטי. מבחינה פוליטית זה היה דבר מאוד מסוכן שכן הצלת בני הערובה כללה הפרת חוקים שונים – הישראלים נכנסו למרחב האווירי של ארצות אחרות וכן הלאה – ועם זאת, העולם היה מאושר, שכן היה גוף פוליטי שעשה משהו מסיבות אידיאולוגיות טהורות. לא הייתה לכך סיבה אחרת. הם יכלו בקלות להחליף אסירים, כולם עשו זאת באותו זמן אך הם בחרו שלא לעשות כך.

האם הלא-יהודים יקבלו את ההסבר הזה? אין לי כל ספק שכן. כשנותנים להם את ההסבר, הם חשים הקלה גדולה. סוף סוף הם מבינים את מה שכל השנים הללו היווה חידה גדולה, והם רצו להבין אותה.

לסיכום, בכך שאנו עם נבחר, יש לנו אחת משלוש אופציות. או שנמשיך להתעקש שמעולם לא שמענו על כך; או שנמשיך להתנדנד ולא נדע לאן אנו הולכים ומה לומר; או שנעמוד זקוף ונאמר, "כן, אנו שונים, אנו מיוחדים, אנו יהודים, נבראנו מן המחשבה האלוקית. כן, נבחרנו ולכן עלינו לחיות בהתאם לכך".