רמב"ם: פרק אחד

אמִי שֶׁחָתַם עַל הַשְּׁטָר, וּבָא לְהָעִיד עַל כְּתַב יָדוֹ בְּבֵית דִּין, וְהִכִּיר כְּתָב יָדוֹ שֶׁזֶּהוּ בַּוַּדַּאי, אֲבָל אֵינוֹ זוֹכֵר הָעֵדוּת כְּלָל, וְלֹא יִמְצָא בְּלִבּוֹ זִכָּרוֹן שֶׁזֶּה לָוָה מִזֶּה מֵעוֹלָם - הֲרֵי זֶה אָסוּר לְהָעִיד עַל כְּתַב יָדוֹ זֶה בְּבֵית דִּין שֶׁאֵין אָדָם מֵעִיד עַל כְּתַב יָדוֹ שֶׁהוּא זֶה, אֶלָא עַל הַמָּמוֹן שֶׁבַּשְּׁטָר הוּא מֵעִיד שֶׁזֶּה חַיָּב לְזֶה, וּכְתָב יָדוֹ הוּא כְּדֵי לְהַזְכִּירוֹ הַדָּבָר, אֲבָל אִם לֹא נִזְכַּר, לֹא יָעִיד.

באֶחָד הַזּוֹכֵר אֶת הָעֵדוּת מֵעַצְמוֹ אַחַר שֶׁרָאָה כְּתָב יָדוֹ, אוֹ שֶׁהִזְכִּירוּהוּ אֲחֵרִים וְנִזְכַּר, וְאַפִלּוּ הִזְכִּירוֹ הָעֵד הַשֵּׁנִי שֶׁהֵעִיד עִמּוֹ, אִם נִזְכַּר - הֲרֵי זֶה מֵעִיד. אֲבָל אִם הִזְכִּירוֹ הַתּוֹבֵעַ עַצְמוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁנִּזְכַּר - אֵינוֹ מֵעִיד, מִפְּנֵי שֶׁזֶּה דּוֹמֶה בְּעֵינֵי בַּעַל דִּין כְּאִלּוּ הֵעִיד לוֹ בְּשֶׁקֶר בְּדָבָר שֶׁלֹּא יָדַע.

גוּלְפִיכָךְ אִם הָיָה הַתּוֹבֵעַ תַּלְמִיד חָכָם, וְהִזְכִּיר הַתּוֹבֵעַ הַזֶּה אֶת הָעֵד וְנִזְכַּר - הֲרֵי זֶה יָעִיד לוֹ; שֶׁתַּלְמִיד חָכָם יוֹדֵעַ שֶׁאִלְמָלֵי לֹא זָכַר הַדָּבָר - לֹא הָיָה מֵעִיד. וְקַל הוּא שֶׁהֵקִילוּ בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁשָּׁכַח הַדָּבָר מִכַּמָּה שָׁנִים, וְהַכְּתָב הוּא שֶׁהִזְכִּירוֹ הַדָּבָר - הֲרֵי זֶה מֵעִיד.

דהוֹאִיל וְהַדָּבָר כֵּן, שְׁטָר שֶׁיָּצָא לְבֵית דִּין, וּבָאוּ עֵדָיו וְאָמְרוּ 'כְּתָב יָדֵינוּ הוּא זֶה, אֲבָל מֵעוֹלָם לֹא יָדַעְנוּ עֵדוּת זוֹ, וְאֵין אָנוּ זוֹכְרִין שֶׁזֶּה לָוָה מִזֶּה אוֹ מָכַר לוֹ' - לֹא נִתְקַיֵּם הַשְּׁטָר, וַהֲרֵי הוּא כַּחֶרֶס עַד שֶׁיִּזְכְּרוּ עֵדוּתָן. וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ דָּן כְּזֶה - לֹא יָדַע בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ.

אֲבָל אִם הָיָה כְתַב יָדָם יוֹצֵא מִמָּקוֹם אַחֵר, אוֹ שֶׁהָיוּ עֵדִים שֶׁזֶּה כְתַב יָדָם - מְקַיְּמִין אֶת הַשְּׁטָר. וְאֵין מַשְׁגִיחִין עַל דִּבְרֵיהֶן שֶׁאָמְרוּ 'אֵין אָנוּ זוֹכְרִין עֵדוּת זוֹ' - שֶׁמָּא חָזְרוּ בָּהֶן, וְזֶה שֶׁאָמְרוּ 'אֵין אָנוּ זוֹכְרִין', כְּדֵי לְבַטֵּל הַשְּׁטָר; וּכְאִלּוּ אָמְרוּ 'קְטַנִּים הָיִינוּ', 'פְּסוּלֵי עֵדוּת הָיִינוּ' - שֶׁאֵינָן נֶאֱמָנִין, הוֹאִיל וְמִתְקַיֵּם הַשְּׁטָר שֶׁלֹּא עַל פִּיהֶם. וּמִפְּנֵי טַעַם זֶה מְקַיְּמִין כָּל הַשְּׁטָרוֹת, וְאֵין אָנוּ צְרִיכִין לְהָבִיא עֵדִים וְלִשְׁאֹל אוֹתָם, אִם הֵם זוֹכְרִין עֵדוּת זוֹ אוֹ אֵינָם זוֹכְרִין אוֹתָהּ; שֶׁאַפִלּוּ בָּאוּ וְאָמְרוּ 'אֵין אָנוּ זוֹכְרִין אוֹתָהּ' - אֵין שׁוֹמְעִין לָהֶן, הוֹאִיל וְאֶפְשָׁר לְקַיְּמוֹ שֶׁלֹּא מִפִּיהֶן.

האֶחָד הַכּוֹתֵב עֵדוּתוֹ עַל הַשְּׁטָר, אוֹ שֶׁנִּמְצָא כָּתוּב אֶצְלוֹ בְּפִנְקָסוֹ וּבִכְתָב יָדוֹ 'פְּלוֹנִי הֵעִיד אוֹתִי עָלָיו בְּיוֹם פְּלוֹנִי בְּכָּךְ וְכָּךְ': אִם זָכַר מֵעַצְמוֹ, אוֹ הִזְכִּירוּהוּ אֲחֵרִים וְנִזְכַּר - מֵעִיד; וְאִם לָאו - אָסוּר לְהָעִיד; שֶׁאֵין זֶה דּוֹמֶה אֶלָא לְמִי שֶׁאָמַר לוֹ אָדָם נֶאֱמָן 'פְּלוֹנִי יֵשׁ לוֹ אֵצֶל פְּלוֹנִי כָּךְ וְכָּךְ', וְהֵעִיד הוּא שֶׁיֵּשׁ לְזֶה אֵצֶל זֶה, וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ מִן הַדָּבָר כְּלוּם, אֶלָא מִפִּי אַחֵר שָׁמַע וְהֵעִיד.

רמב"ם: פרק אחד

עדות - פרק ח

עדות - פרק ח