מעשה בגן חיות בו מת הדוב היחיד שהיה באיזור. מנהל המקום שלא הצליח למצוא דוב חדש הגה רעיון מקורי: הוא לקח יהודי, הלביש אותו בפרווה של דוב, והציב אותו בכלוב במקום הדוב שמת. באחד הימים, פרץ האריה לכלוב של הדוב והתקרב לעברו בשאגות מחרידות. הדוב היהודי רעד מפחד וזעק באימה "שמע ישראל". להפתעתו, הוא שמע את האריה ממשיך ואומר "ה' אלוקינו ה' אחד"...

צחוק, צחוק, אבל יש כאן מסר רציני. כל אחד מאיתנו עלול למצוא את עצמו עטוף בפרווה של בעל חי. אומנם האדם ניחן בכישרונות מיוחדים שאין לבעלי החיים והוא נחשב ל'נזר הבריאה'. אולם כאשר הוא משתמש בכישרונותיו למטרות חומריות וסיפוק היצרים בלבד, אין הוא שונה מהבהמה. עליונותו של האדם על הבהמה באה לידי ביטוי דווקא בנשמה האלוקית שיש בו, ב"שמע ישראל" הבוקע מתוכו. כפי שאנו אומרים כל בוקר בתפילה: "ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכול הבל; לבד הנשמה הטהורה".

מבחינה מסוימת אדם עלול להידרדר לרמות גרועות מהבהמה. שכן הבהמה פועלת לפי אינסטינקטים שבורא העולמים טבע בה ובשל כך אין לה אפשרות לפעול בניגוד לטבעה. גם כאשר בעל חי מזיק לסביבה הוא אינו עושה זאת מתוך רוע אלא כחלק מהאופי בו ניחן ובמסגרת תפקידו בעולם.

לעומת זאת, האדם פועל מתוך בחירה חופשית. בידו ההחלטה האם לקיים את רצון ה' ולנהוג כראוי או למרוד ולעבור על רצון ה', חלילה. לכן, כאשר אדם חוטא הוא גרוע מן הבהמה.

את המסר הזה מעבירה פרשת השבוע. בפרשה הקודמת (שמיני) קראנו על בעלי חיים טהורים וטמאים, ובפרשתנו (תזריע) מסופר על בני אדם טהורים וטמאים. מדוע הציבה התורה את האדם אחרי בעלי החיים?

בכך מציבה התורה תמרור אזהרה לאדם: עצור, חיה לפניך! באפשרותך להיות נזר הבריאה, אך גם – חלילה – ברמות נמוכות מבעלי חיים. הבחירה בידיך.