התורה נמסרה לעם ישראל בהליך קבוע שהתנהל ב'לשכתו של משה'. לאחר ששמע את דברי האלוקים, הוא היה מעביר אותם הלאה בהליך הבא:

ראשית היה נכנס אחיו, אהרון, שהיה הראשון לשמוע מפי משה את הצו האלוקי החדש. לאחר-מכן היו נכנסים אלעזר ואיתמר; אחריהם זקני ישראל; רק לבסוף היו מצטרפים שאר העם. היה זה הליך קבוע שחזר על עצמו כמעט בכל ציווי התורה.

דברים בודדים נמסרו לעם ישראל כולו יחדיו. אחד מהם הוא הציווי הפותח את פרשת השבוע: "קדושים תהיו" – ציווי שנאמר במעמד "כל עדת בני ישראל".

מה הייתה הסיבה לכך? מדוע הציווי "קדושים תהיו" לא עבר את ההליך הקבוע של אהרון, אלעזר ואיתמר, זקני ישראל ורק לאחר-מכן לעם כולו?

כדי להבין זאת נתבונן בצו עצמו המורה לבני-ישראל "קדושים תהיו".

רבים טועים וחושבים כי קדושה פירושה פרישות, התבדלות ובריחה מחיי החומר, משהו בסגנון חיי נזירים במנזר מבודד. אך לאמיתו של דבר הקדושה לא מפחידה ומאיימת כל כך.

למעשה, קדושה לא אוסרת על האדם להתנזר מחיי העולם הזה. היא לא מצווה עליו להתבדל מצרכים טבעיים ואנושיים של בני האדם. היא אף לא מונעת ממנו לשמור על תזונה נכונה ובריאה. קדושה אמיתית פירושה עידון והתרוממות. היא מלמדת את האדם לעדן, לרומם ולקדש את החיים אותם הוא חי; היא מזכירה לו כי חומריותו של העולם הוא אמצעי בלבד, ולא מטרה.

לו היה משה מעביר צו זה לאהרון ולזקני ישראל תחילה, ורק לאחר מכן לעם כולו, ניתן היה לטעות ולחשוב כי צו אלוקי זה שייך למובחרים שבעם בלבד. אך משה בחר להעביר את המסר בנוכחות העם כולו, למען ידעו כי כל אחד יכול להיות קדוש בדרכו שלו.

זהו הציווי "קדושים תהיו". משהו אקטואלי ומציאותי. זוהי דרך חיים של עידון וזיכוך המהווה גם מתכון בטוח לחיים יפים, אמיתיים ונינוחים יותר.