אלוקים אומר לנו "אם בחוקותי תלכו... ונתתי שלום בארץ..." (ויקרא כו, ו).

ישנו סיפור על שני אנשים, שלום וישראל, שעשו את דרכם לבית הכנסת להתפלל. כאשר הגיעו לבית הכנסת הקטן, הם מצאו למגינת לבם כי שביל הכניסה בוצי ומוצף במים.

אמר שלום: "אין טעם ששנינו נתלכלך. מוטב שאחד מאיתנו יטפס על כתפי השני, כך שלפחות אחד יישאר נקי".

ישראל הסכים בשמחה לרעיון. כעת רק נותרה בעיה אחת: מי יהיה בר המזל שיטפס על כתפי חברו ויישאר נקי?

שלום לא חשב פעמיים. "כתוב בתורה "שלום – על ישראל". אני, שלום, יהיה על כתפיך – ישראל"! נו, מול פסוק מפורש בתורה קשה היה לישראל להתווכח. הוא כופף את ראשו ונתן לשלום לטפס על כתפיו.

אחרי כמה צעדים הבריק רעיון במוחו של ישראל והוא השליך את שלום על השביל הבוצי והמלוכלך. "מה עשית"? נזעק שלום, וחברו השיב לו: "גם אני מצאתי פסוק בתורה בו כתוב "ונתתי שלום בארץ". השלכתי אותך בארץ, כמאמר הכתוב"...

וכך הם הגיעו לבית הכנסת כששניהם מלוכלכים בבוץ.

תכופות אנו מוצאים עצמנו באותו מצב. שני צדדים, כל צד רוצה להוכיח שהוא הצודק, ואפילו משתמש בתורה כדי לבסס לכאורה את טענותיו. אחד בונה, השני הורס. בסוף איש לא מנצח וכולם מתלכלכים בדרך.

זהו הלקח מתקופת ספירת העומר שאנו מצויים בה עכשיו, המציינת את מותם של אלפים מתלמידיו של רבי עקיבא. התלמוד מספר כי טעותם הייתה שכל אחד ניסה להוכיח "אני צודק", וכי כל האחרים טועים. מי ייתן ונזכה להרמוניה אמיתית ולשלום וליכולת להכיר באנשים אחרים זולתנו.