"רבי אלעזר היה נותן פרוטה לעני, ורק לאחר מכן התפלל" (תלמוד, מסכת בבא בתרא דף י).

בית המקדש בירושלים היה מבנה דמוי אדם: חדריו ורהיטיו תאמו את איברי הגוף השונים ואת הכישורים הרוחניים המאפיינים את האדם ומהווים חלק בלתי נפרד ממנו. כפי שאמרו חכמינו ז"ל, כשאלוקים אומר למשה, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח) אין הוא אומר, "אני אשכון בתוכו", בלשון יחיד), אלא "בתוכם". במלים אחרות, אמנם בית המקדש היה המקום העיקרי שבו שירת האדם את בוראו ושבו הובעה נוכחותו של אלוקים בעולמנו באופן השלם ביותר, אולם ייעודו של בית המקדש היה כי האדם יישם את מודעותו ואת חווייתו אף בחיי היומיום שלו על היבטיהם השונים.

כך שכל כלי הקודש של בית המקדש וכל הטקסים שנערכו בבית המקדש יש להם מקבילות בחיי האדם ובעבודתו את קונו.

ניתן לחלק את הטקסים שנערכו בבית המקדש לשתי קטגוריות כלליות: "הטקסים הפנימיים" בבית המקדש עצמו (בהיכל), ו"הטקסים החיצוניים" בחצר בית המקדש. במישור האינדיבידואלי, טקסים אלו מקבילים לשני התחומים הבסיסיים של המאמץ האנושי: א). התפתחותו הרוחנית הפנימית של האדם, ו-ב). תחומי חייו החיצוניים יותר – מאמציו של האדם לשפר את היבטי קיומו החומריים וקשריו עם זולתו ועם העולם הסובב אותו.

שביל הלהבה

אדם עשוי לחוש באופן אינסטינקטיבי שהוא צריך להתחיל מבפנים. קודם כל הוא יטפל בצרכיה הפנימיים של נשמתו, ורק לאחר מכן הוא יפנה את תשומת לבו לעניינים "חיצוניים". לאחר שהשיג שלווה פנימית ותחושת שלימות, הוא יהיה מסוגל באמת להשפיע על סביבתו. הזן את העצים באח שבבית בטרם תפנה להדלקת הפנסים שברחוב, הוא עשוי לומר לעצמו.

אולם בבית המקדש, הדברים נעשים בסדר הפוך. עבודת היום נפתחת בהדלקת האש על המזבח החיצון, הניצב בחצר בית המקדש. למעשה, חוקי התורה מורים במפורש כי המזבח הפנימי והמנורה העומדים בחדר הפנימי של בית המקדש יודלקו מן האש של המזבח החיצון.

שבעת הקנים של המנורה מייצגים את החוכמה האלוקית של התורה. "המזבח הפנימי" מקביל להליך שבו האדם מעדן ומשכלל את כישוריו הרוחניים. אולם זלילה וסביאה רוחנית אינן פחות אנוכיות ממקבילותיהן הגופניות, ואדם המתמקד אך ורק בהגשמה עצמית – ויהא זה במובן החיובי והנשגב ביותר – הופך את בית מקדשו על פיו.

אמת נכון הדבר, שככל שהאדם עשיר בנכסים, כן יש לו יותר להעניק לאחרים. נכון גם, שכל עוד אדם לוקה בעצמו בתחום מסוים, יקשה עליו ביותר לסייע לרעהו לתקן פגם דומה. עם זאת, אין ספק כי לא יתכן שנתעלם מצרכיהם של אחרים עד שנגיע בעצמנו לידי שלימות.

יתר על כן, תכופות אנו מוצאים שכאשר אנו פונים לאחרים במטרה לסייע להם, האדם העיקרי שמרוויח מכך הוא אנו עצמנו. משהסברנו רעיון כלשהו לאחרים, אנו מבינים אותו טוב יותר בעצמנו. כשאנו עוזרים לאדם אחר בשעת משבר נפתחים בקרבנו מאגרי אמונה ועוז לב שמעולם לא ידענו שקיימים בנו. זהו הלקח הטמון בעובדה שהמנורה והמזבח החיצון הודלקו מן האש שבחצר בית המקדש: תנו ידכם לאחרים – ל"אחר" שבתוככם (כלומר, שבתוך עצמיותכם החומרית) וכן לאותם אחרים ממשיים, שאל חייהם אתם יכולים להביא אור ושמחה. מעשי אור ואהבה בלתי אנוכיים אלו יציתו בתורם – באופן האמיתי והמוחלט ביותר – את "האש בבית" בחדרי החדרים של בית מקדשכם הפנימי. לימוד התורה והתפילות שלכם יטביעו בתודעתכם ובלבכם הערכה אמיתית לבורא הכל יכול ואהבת אלוקים אמיתית.1