הילד בן שבע ועדיין לא התחיל לדבר. ההורים מודאגים, אך הרופא הבטיח כי התפתחות הילד תקינה לגמרי מבחינה נוירולוגית והוא כשיר לפי כל הפרמטרים והקריטריונים של התפתחות נורמלית.

יום אחד בארוחת הבוקר פנה לפתע הילד לאמו והתלונן, "אמא, הדייסה הזאת קרה והטוסט שרוף!"

"אם אתה מסוגל לדבר, מדוע לא אמרת כלום עד עכשיו?" שאלה האמא, מזועזעת.

"עד עכשיו הכל היה בסדר," הוא ענה.

כמה מאיתנו מתנהגים כמו החוצפן הקטן בסיפור שלעיל, ולא מוציאים מלת תודה מפינו עד שהדברים קצת 'מתקלקלים' ואז איננו פוסקים מלרטון וליילל? נדמה כאילו אנו מצפים שהזמנים הטובים ימשיכו ללא כל מאמץ מצידנו, בעוד אנו שומרים לעצמנו את הזכות להאשים את כל האחרים ברגע שהמוסיקה נפסקת.

השוו גישה נרגנת וכפוית טובה זו עם הקיצוניות השנייה. אין זה נוח לקבל תגובה של התלהבות מופרזת עבור טובה פעוטה שעשינו למישהו. תאר לך שהיית נותן לאיש עני מטבע של עשר אגורות, ובתמורה הוא היה מתחיל לעשות עניין שלם, לרדוף אחריך במורד הרחוב כשהוא פוכר ידיו וכורע ברך כשדמעות תודה זורמות במורד לחייו. אפילו הנחמדים ביותר שבינינו היו מתחילים לחשוד שהקבצן עושה כאן איזו הצגה.

נימוסים טובים הם סימן לחינוך נאות, ואם אנו רוצים שמחמאותינו יתקבלו, מוטב להביע תודה בצורה מתונה. כשמזמינים אותנו לסעודה, אנו יכולים להביא בקבוק יין או מתנה סמלית אחרת, להודות למארחת כשהיא מגישה כל מנה וכן להביע את הערכתנו בסיום הארוחה.

בפרשת השבוע אנו קוראים על קורבן תודה, מנחת התודה שהובאה לבית המקדש על ידי כל יהודי המבקש להודות לאלוקים על נדיבותו ועל טוב לבו. אפשר היה לחשוב שכל יהודי אמור להביא מנחות ללא הרף, שכן כל אדם מקבל שפע גדול ממעשה הבריאה האלוקי הכביר, ואין זה אלא מן הנימוס להודות לאלוקים על כל הברכה והטוב שהוא משפיע עלינו.

אולם האמת היא, שאמנם אנו מביעים תודתנו לאלוקים בתפילותינו ובברכותינו היומיומיות, הרי את הקורבן הזה נהגו להביא לבית המקדש רק בארבעה אירועים מיוחדים: 1). לאחר מסע בים שעבר בשלום, 2). לאחר מסע במדבר, 3). לאחר שאדם שוחרר מן הכלא, ו-4). לאחר החלמה ממחלה קשה.

אלה הם אירועים שלעבור אותם בשלום נחשב לדבר שמתרחש רק הודות להתערבותו המופלאה של אלוקים, ולכן יש להביע תודה והערכה מיוחדות לבורא עולם במקרים הללו.

אם תחשבו על כך, אירועים מופלאים אלו משקפים את הניסים שעשה אלוקים כשיצאנו ממצרים בשחר קיומנו כעם: 1). אלוקים קרע את ים סוף, 2). עזר לנו לחצות את המדבר, 3). = דאג לרווחתנו הרוחנית, ו-4). הוא דאג לרווחתנו הגופנית.

מעולם לא שכחנו זאת, ואנו מעלים את זכר יציאת מצרים שוב ושוב במסגרת סיפורנו הלאומי. כשנתאסף בפסח הקרוב בבתים ובאולמות בכל רחבי העולם כדי לספר את סיפור יציאתנו מעבדות לחירות, אל תבואו כשבאמתחתכם מתנות יין ומצות בלבד, אלא הרשו לעצמכם לחלום, לקוות, להתפלל לבורא הכל-יכול ולהלל אותו על כך שגאל אותנו מן השעבוד המצרי ועל כך שהוא מוסיף לעזור לנו במאמצינו לפרוץ דרך סורגי הברזל שמאחוריהם כלואים תודעתנו וליבנו.