"קורבן" זו לא מלה ששומעים לעתים קרובות בימינו. למעשה, נראה שהיא יצאה מן הלקסיקון שלנו. יש לה קונטציה שלילית, כמו ויתור על דבר שיקר לנו או כמו להפסיד בגדול בעניין כלשהו. אף אחד לא נדחק בתור כדי להפוך ל"שה לעולה" – לשה שמוקרב כקורבן על המזבח. זה פשוט מצלצל גרוע לאוזן המודרנית.

ובכן, השבוע אנו מתחילים לקרוא וללמוד את ספר ויקרא, שהוא בעיקרו ספר על קורבנות – מגוון הקורבנות שהוקרבו על מזבח אלוקים בבית המקדש בימי קדם. בואו נבדוק כמה מגישותינו ביחס למלה זו, "קורבן".

במשך העשורים האחרונים, החיפוש אחר "הגשמה עצמית" ו"הערכה עצמית" נלקחים כנתונים הכרחיים בחיינו. הדאגה ל"מספר אחד" (כלומר, לעצמי) עומדת בראש סולם העדיפויות בחיים. אף שהקדושים המעונים היו פופולריים בתרבויות שונות, הרי באופן כללי, האנשים המודרניים לא מעוניינים להפוך לקדושים מעונים למען שום דבר או אדם, ואנשים ההולכים כשה לטבח הם מזכרות מיושנות ועלובות מתקופה שאבד עליה הכלח.

קחו את הדוגמא של אמהות יהודיות. אותן נפשות אוהבות וחסרות אנוכיות נשפטו כבר מזמן, נמצאו אשמות ונענשו על חנק ילדיהן. "היא תבעה שהילד ילך ללמוד רפואה בכל מחיר!" "היא האכילה אותי בכוח מרק עוף – דרך הווריד!" סופרים יהודיים מפורסמים עשו מיליונים כשעשו צחוק מאמותיהם בפני העולם.

אמנם יתכן שישנו שמץ של אמת בתפיסה שהורים יהודיים יכולים לפעמים להיות דומיננטיים או דחפנים מדי; אך אני מעז להציע שההקרבה שעשו הורינו ובמיוחד אמותינו במהלך הדורות ראויה מצדנו ליחס של כבוד ולתודה נצחית, ולא לכך שנאשים אותם בכל הבעיות שלנו.

אני סבור שאם היינו אובייקטיביים היינו צריכים להעריץ ולסגוד לכל אדם ששם את רווחתם ואושר של אחרים לפני אושרו ורווחתו שלו. מדוע חוסר אנוכיות ונכונות הקרבה שכאלה ראויים להערצה אצל גיבורי האומות ותנועות החופש, אך אצל אמותינו הם ראויים לבוז וללעג? הרי אין ספק שהצלחותיהם של בנים ובנות יהודיים קשורות בחלקן הגדול לאותם אנשים שהולידו וגידלו אותם. העובדה שדור שלם של יהודים חסרי כול אחראי ישירות לאינטגרציה החלקה של צאצאיהם ב"עולם החדש" ולהישגיהם הראויים לציון בכל תחומי החיים העכשוויים – עובדה זו היא בגדר נס מודרני. זה פשוט לא היה יכול לקרות ללא ויותר והקרבה מצד ההורים וללא מחויבותם המוחלטת לילדיהם.

אבל זה היה פעם. כיום אנו נוקטים בגישה יותר נאורה. "אני זקוק למרחב נשימה". "אני לא יכול להרוס את חיי למען ילדיי – אני זקוק להזדמנויות משלי לביטוי עצמי ולסיפוק אישי". כל אלה הם צרכים לגיטימיים ומטרות ראויות. אך לעתים תכופות דומה שאנו מרחיקים לכת. מדוע צריכים לגרום לאישה שהחליטה שהיא רוצה להיות האם הטובה ביותר שביכולתה להיות עבור ילדיה לחוש נחותה אם היא מוותרת על הקריירה שלה או אפילו רק משהה אותה עד לשלב מאוחר יותר? אם היא מפיקה סיפוק אמיתי מלראות את ילדיה מטופחים, ניזונים היטב, עצמאיים, מוסריים וגאים בזהותם היהודית, האם זוהי מטרה שראויה פחות לזמנה ולמאמציה מאשר לשרת את הצלחתה של איזו חברה בע"מ?

היו זמנים שבהם בעלים ונשותיהם לא היו יוצאים למסעדה כל מוצאי שבת. אבל הם עמדו זה לצדו של זה בכל מצב, גם בעתות משבר ומצוקה. פעם, מה שהורה עשה בזמנו החופשי היה לקחת את ילדיו לפעילויות מיוחדות. כיום יש לנו פעילויות מיוחדות משלנו – התעמלות, גולף, ברידג', פוקר, תור למניקור וכמובן, הפסיכולוג/ית או המטפל/ת...

למעשה, יכול להיות שהסיבה לכך שהמטפלים עושים עסקים טובים כל כך היא מפני שאנו כל כך עסוקים עם עצמנו ופשוט חושבים על עצמנו יותר מדי. "אני שמנה, אני לא בכושר, אני לא מוגשמת, אני מדוכאת..." אילו היינו מקדישים יותר זמן למחשבה על אחרים ולהתרחבות אל מעבר לעצמנו, ויהא זה למשפחה שלנו או לקהילתנו הרחבה יותר, אזי אנו בהחלט עשויים להיות בריאים יותר מבחינה רגשית.

היהדות מלמדת שקורבן וחוסר אנוכיות הן תכונות אופי שיש לכבדן, להעריצן ויש לקוות שאף לחקותן. עבור בני עמנו, ה"אידישע מאמע" של זמנים עברו הייתה ותישאר גיבורה נצחית. בואו נחדל מלהיות עסוקים בכפייתיות כזאת עם עצמנו ועם הסיפוק שלנו, ונתחיל לחשוב על הדברים שבהם העולם הזה זקוק לנו. מי ייתן שנהיה מסוגלים לשמור על איזון בין צרכינו החברתיים לבין חיי המשפחה שלנו.

הלוואי שהקורבנות שאנו מקריבים והכוחות שאנו משקיעים בטיפוח ובנתינה לאחרים יביאו לנו רוב נחת ובסופו של דבר גם סיפוק אישי עמוק.