צעיר ברוחו

"שור או כשב או עז כי יולד, והיה שבעת ימים תחת אמו, ומיום השמיני והלאה יירצה לקרבן אשה לה'" (ויקרא, כ"ב, כ"ז). מדוע מתייחסת התורה לחיות הנולדות בשמותיהם הבוגרים במקום בשמות עגל, טלה וגדי? כדי ללמדנו שחיה נולדת כשכל הפוטנציאל שלה כבר ממומש. היא לא יכולה להתפתח למשהו נשגב יותר מאשר מה שהיא.

האיכויות שלה לעולם לא תישחקנה אך המגרעות הטבועות בה תמיד תישארנה.

לעומת זאת, האדם תמיד יכול להגיע ליותר. רבי עקיבא, למשל, היה בן ארבעים לפני שלמד לקרוא, ולמרות זאת הפך לגדול חכמי התורה בהיסטוריה. כל בן אדם, למרות רקעו ושייכותו, יכול לשנות את עצמו וכך לצעוד צעד גדול קדימה.

ברית מילה כאבן דרך

עגל נולד וחי שבוע. הוא סיים מעגל חיים אחד ועתה הוא מוכן לקראת ציון הדרך הגדולה בחייו – להיות מובא כקרבן לה'. אין טעם לחכות יותר לשם כך, משום שהוא לא יתפתח ליותר ממה שהוא עתה. לעומת זאת, האדם חי שבוע ורק מתחיל את מסע החיים שלו. ברית מילה המבוצעת בבנים ביום השמיני לחייהם מאפשרת להם להתחיל תהליך שרק גודל ומעצים ככל שהם גדלים ומתבגרים.

רבי עקיבא, למשל, היה בן ארבעים לפני שלמד לקרוא, ולמרות זאת הפך לגדול חכמי התורה בהיסטוריה

גם בנות, (שבהן לא מבוצעת ברית מילה) אינן מפסידות. ההשקפה היהודית גורסת שהנשים ניחנו כבר בלידה בתכונה שהגברים מקבלים אותה רק לאחר ברית המילה. במובן זה בנות מתחילות את תהליך הגדילה הרוחנית שבוע קודם לכן, מיום לידתן.

קדימה צעד

לעולם לא מאוחר לפתוח דף חדש. החיים מלאים ציוני דרך: לידה, ברית מילה, בר/בת מצווה, סיום לימודים, נישואין, הורות, סבות וכו'. אם ההתבגרות הפיזית שלנו צועדת קדימה ללא רחם, הרי שהתבגרותנו הרוחנית יכולה להתקדם לפחות באותו קצב, אם לא מהר יותר.