תרשמו את זה: שמחת תורה תשפ"א יהיה חג שלא יישכח. זה הולך להיות חג שמח בצורה שלא הכרנו.

מאיפה אני יודע?

אז ככה. יום כיפור היה "יום כיפור של החזאים". אני לא מתכוון לחזאים מהתחנה המטאורולוגית. הם דווקא צדקו, היה חם אש. אני מתכוון ל'חזאים' מהשכונה שלי. כל אלה שאמרו לי בכאב "איך נעבור את יום כיפור? לבד, בלי בית הכנסת". ואני כרב קהילה דאגתי קצת. איזה מן בית כנסת זה שיהיה על פני הרחוב, ואיך ישמעו, ואיך כל אחד מהקפסולה שלו יקלוט בכלל מה קורה בתפילה, ומה יהיה על ההתרגשות והעוצמות, והשירה, והביחד, וה"חטאנו לפניך" וה"וּנְתַנֶה תּוֹקֶף"?

אבל כשהיום הקדוש יצא קיבלתי כל כך הרבה תגובות על יום כיפור מרגש שלא היה כמוהו. אחד סיפר על התפילה הכנה והחרישית בבית, מתוך החוברת של חב"ד "תפילת יחיד"; מישהי סיפרה על תפילה משפחתית, ושירה בציבור בסלון של הבית שבוודאי, כך היא אמרה, פתחה שערי שמיים... ועוד הרבה סיפרו על המיוחדות והעוצמה של תפילה ברחוב, מהרחוב, על הקול הגדול שעלה מפיות של אנשים שלא ביקרו עד היום בבתי כנסת, אבל ברחוב הם ביקרו, וברחוב גם הם יכלו לצעוק, לזעוק, מעומק הלב "אבינו מלכנו מנע מגפה מנחלתך".

אם זה היה יום כיפור, כדאי להכין כבר את המנועים לקראת שמחת תורה.

כי שמחה אצל יהודים זה לא "בגלל", זה "אף על פי כן, ולמרות הכל". אנחנו לא באמת יודעים לשמוח אם לא הצלחנו לעשות למישהו 'דווקא' על הדרך. והשנה, בשמחת תורה, 'דווקא' אחד גדול לקורונה, וגם לכל הקשיים והדאגות והמגבלות שהיו פה הרבה לפני שהיא הגיעה לכאן.

ונשמח, ונרקוד, ונשיש ונגיל בזאת התורה. זה יהיה בבית ובחצר ובבידוד וברחוב, עם ספר תורה, ועם חומש פשוט, ועם תנ"ך שקיבלנו מהעירייה בסוף כיתה ח', ועם ספר תניא, ועם הקדוש ברוך הוא – שנמצא אתנו תמיד, תמיד, תמיד.

שימחו יהודים, שישו ושמחו!

שבת שלום וחג מאוד שמח,

הרב שמואל רסקין,

שיכון ותיקים, חולון