בסוף פרשת השבוע מלמדת אותנו התורה, שאדם המחזיק בכספי אדם אחר אך מכחיש שברשותו כסף זה, ולאחר מכן מודה שנשבע שבועת שוא ושהכסף אכן מצוי בידיו – חייב להחזיר את הכסף לבעליו. מלבד הסכום המקורי, על הגנב להוסיף חמישית מהסכום ולתת את הכסף לנגנב.

מדוע הנגנב מקבל את הכסף? היינו מניחים, שכל עוד והגנב מוציא את החמישית הנוספת מכיסו, ומשלם אותה, נניח, למטרות צדקה, הגשמנו את המטרה. הגנב חש את הגניבה בכיסו. אך מדוע חשוב כל-כך לתת את הכסף לנגנב?

חוקי התורה מתחלקים לשתי קטגוריות:

1) מצוות שבין אדם למקום, דהיינו מצוות דתיות שעניינן היחסים בין האדם לבוראו, כגון שבת, כשרות וכדומה.

2) מצוות שבין אדם לחברו, דהיינו חוקים המדריכים את האדם בהתנהגותו בינו לבין בני אדם אחרים, כגון חוקים הדנים ביושרה, הימנעות מגניבה, לשון הרע וכדומה.

יום כיפור, יום סליחה ומחילה, מכפר על חטאים שבין אדם למקום אך אינו מכפר על חטאים שבין אדם לחברו. יש לבקש גם מחילה מן האדם שנגדו בוצעה עבירה.

האדם הפוגע מודע לכך שפגע בחברו, הביך אותו וכדומה. הוא יודע שהוא צריך לבקש סליחה ממנו. אולם היצר הרע שלו בעורמה מתערב בשיקוליו וגורם לו לחשוב אחרת, ואז הוא אומר לעצמו: "למדנו, כי אדם שנפגע מאדם אחר לא צריך לכעוס על הפוגע, מכיוון שמן השמים נגזר עליו שהוא יינזק". גם אם אני לא הייתי מזיק לו, יישהו אחר היה עושה זאת – כי כך נגזר עליו מלמעלה. אז למה אני צריך לבקש ממנו סליחה? טוב, זה נכון שעשיתי משהו רע כאשר בבחירתי החופשית הלכתי להתקיף אותו, אך זה כבר ביני לבין הקב"ה; אני צריך להתחרט, לצום, ללכת לבית הכנסת, לומר תהילים, לתת צדקה – כל דבר כדי שה' יסלח ויכפר, אבל מה פתאום לבקש מן האדם הנפגע שיסלח לי"?

כך מסית אותו היצר הרע הערמומי. אך תשובתה של התורה היא ברורה. הגישה שאותה התורה דורשת מן הנפגע היא עניינו שלו; זה עניינו של הנפגע, לא של הפוגע. על הפוגע, מכל מקום לבקש את סליחתו של הנפגע, משום שכך הוא מפחית במעט את הכאב והמצוקה שגרם לו, והוא חייב לעשות כל שביכולתו כדי להפחית ממצוקתו של חברו.