במילה הראשונה בפרשתנו, ויקרא, האות האחרונה של המילה, "א" , כתובה בגודל קטן יותר משאר האותיות במילה.

הפסוק אומר לנו "ויקרא אל משה..." (ויקרא, א', א'). הא' הקטנה רומזת לענוותנותו של משה, למרות שקיבל כל-כך הרבה תשומת לב מאת ה'. לעומת זאת, בספר 'דברי הימים' אנו מוצאים ששמו של אדם הראשון כתוב בא' בכתב גדול מהרגיל, המסמלת את גדולתו של אדם הראשון ומציבעה על העובדה שאדם היה מודע היטב לגדולה זו. להיות מודעים לתכונות החיוביות שלנו זה דבר טוב, אך כשזה "עולה לראש" זה כבר לא כל-כך טוב...

זה מה שקרה לאדם, ומשה תיקן טעות זו. הוא הכיר בגדולת עצמו אך חשוב מכך, הוא ידע בזכות מי הוא כזה.

ענווה אין פירושה השליית עצמנו אלא מודעות ליכולות ולכישורים של עצמנו כשהם מלווים בהכרה מאיפה יש לנו אותם. משה היה מודע לתכונותיו אך לא לקח לעצמו אשראי על כך. למעשה הוא אמר: "לו היו תכונות כאלו למישהו אחר, הוא היה מצליח יותר ממני".

אם אנחנו מרגישים שאנו לא מספיק טובים, כדאי לזכור שאנחנו 'אדם', עם אלף גדולה. נוצרנו ועוצבנו על ידי הקב"ה, והוא שנתן לנו את הכוח לעשות שינוי. אם נחוש תחושת גדלות וגאווה, הגיע הזמן לשלוף את ה'משה' מתוכנו כדי למנוע בטחון עצמי מופרז, ולזכור מי בעצם נתן לנו כל זאת.