השבוע אנו פותחים בקריאת ספר "ויקרא", הדן בעיקר בחוקי הכהונה ועבודת הכהנים, שהם מצאצאי שבט לוי. הנושא העיקרי, הקרבת הקרבנות על המזבח, מובא כאן במילים אלה: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'..." (ויקרא א', ב'). רצף המילים הזה נראה לא מתאים. לכאורה צריך היה לומר: אדם מכם אשר יקריב קרבן לה'.

ביסודו של פולחן הקרבת הקרבנות על ידי הכהן מונחת הכוונה של מקריב הקרבן. קרבן החיה הוא סמלי לקרבן גדול יותר, זה של האדם עצמו.

לכל אדם, בתוך תוכו, יש חיה ויש אלוקה, ובאופן תמידי הם נאבקים על השליטה באדם. ה"חיה" מקבלת צורה שונה מאדם לאדם, אבל באופן כללי דוחפת את האדם לעיסוקים גשמיים, תענוגות גופניים, שהם הפוכים לעבודת השם ודאגה לנשמה.

התורה מלמדת אותנו שהקרבן חייב לבוא "מתוכנו", כל אדם חייב לחפש בתוך עצמו ולזהות את ה"חיה" שבו. הוא צריך להכיר את רגשותיו ופעולותיו כפי שהן, להכיר בשגיאותיו ולא להסוותם במסווה של מעלות אלא לתקנן. הקרבן אינו סמל למשהו שאינו מובן. מטרתו להדגיש לאדם מה שהיה אמור לעשות עם עצמו. ערכו של הקרבן לא נמדד במחיר שיש לשלם על הקרבן, אלא על פי איזה חלק מתוך עצמו מוכן האדם להקריב למען בוראו.

וזוהי משמעות סדר המילים: אדם כי יקריב מכם - מתוך עצמכם - קרבן לה'.