הנה כמה רמזים וגימטריות מעניינים מפרשת קדושים:


למה איסור ערלה הוא רק בפירות?

מקובל לחשוב כי אורח חיים צמחוני מקל על שמירת הכשרות. בשונה מעולם החי, שחלקים רבים ממנו אסורים על יהודי באכילה, עולם הצומח פתוח לכולם. בחו"ל אין בכלל הגבלות בנושא, וגם בארץ ישראל – נדרש תהליך די פשוט של הפרשת תרומות ומעשרות, שאחריו אפשר לאכול בחופשיות.

ובכן, עיקרון זה נכון ברובו הגדול של עולם הצומח – ירקות, תבואה וקטניות, אבל אינו מדויק ביחס לפירות הצומחים על העץ. בפירות קיים איסור חמור של 'ערלה', והוא איסור מוחלט על כל הפירות שגדלים בשלוש השנים הראשונות לקיומו של העץ. כך נאמר בפרשת השבוע: "וכי תבואו אל הארץ, ונטעתם כל עץ מאכל, וַעַרַלְתֶּם ערלתו את פריו, שלוש שנים יהיה לכם ערלים לא יֵאָכֵל".

ראוי לציין כי איסור זה על פירות הערלה יש בו חומרה אף יותר מהאיסור של אכילת בשר חזיר, לדוגמה. אם מתגלגל לידו של יהודי בשר חזיר הוא רשאי לתת אותו במתנה ואף למכור אותו לגוי, ואילו פירות ערלה אסורים לא רק באכילה אלא גם בהנאה ובכל שימוש שהוא.

למה באמת קיים איסור חמור כל כך דווקא בפירות? כי הרוע, הסבל והשפל הרוחני בעולם באו דרך פרי – פריו של עץ הדעת, שאדם הראשון לא הצליח להתאפק מלאכול ממנו, ובכך דרדר את העולם כולו מבחינה רוחנית.

ולמה האיסור נמשך 3 שנים? כי חטא עץ הדעת קשור למספר 3. בספר "שפתי כהן" נאמר שהאיסור שהטיל הקדוש ברוך הוא על האדם שלא לאכול מפרי עץ הדעת, היה תקף רק ל-3 שעות: האדם הראשון נברא ביום שישי אחר הצהריים, והאזהרה על עץ הדעת הייתה מוגבלת רק למשך 3 השעות שנותרו עד לכניסת השבת. לכן אנו ממתינים 3 שנים – כדי לתקן את אותן 3 שעות של האיסור ההוא, שהאדם הראשון לא הצליח לעמוד בו.

וכך באמת אומר המדרש: "מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון, שלא יכולת לעמוד בציווי אפילו שעה אחת – והרי בניך ממתינין לערלה שלוש שנים, שנאמר "שלוש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל"!".


מ"תוהו ובוהו" ל"ויהי אור"

למעשה, גם לאחר שמסתיימות שנת הערלה, הפירות עדיין לא מותרים באכילה כרגיל. כך נאמר בפרשת השבוע, בהמשך לאיסור הערלה: "ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הילולים להשם. ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו, אני השם אלוקיכם". ומשמעות הדברים היא, שרק בשנה החמישית לנטיעת העץ אפשר לאכול באופן חופשי מפירותיו, בעוד פירות השנה הרביעית נמצאים במצב ביניים – הם מותרים באכילה, אבל בצורה מוגבלת. על הפירות של השנה הרביעית חלה קדושה מיוחדת, ולכן מותר לאכול אותם רק בטהרה ורק בתוך ירושלים שבין החומות, או, לחלופין, 'לחלל' אותם על כסף – כלומר: להעביר את הקדושה שבהם לכסף (זו השיטה הנהוגה בימינו, ולמעשה חשוב לברר את פרטי ההלכות בנושא).

רבינו בחיי בפירושו מקביל את התהליך העובר על פירותיו של העץ החדש לתהליך של תחילת הבריאה המתואר בתחילת ספר בראשית:

וכך נאמר שם: "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ. והארץ היתה תוהו ובוהו, וחושך על פני תהום, ורוח אלוקים מרחפת על פני המים. ויאמר אלוקים יהי אור, ויהי אור".

ובכן: שלוש השנים הראשונות, שבהן הפירות הן 'ערלה' מוחלטת, בלי כל זכות שימוש – מקבילות לשלוש הלשונות "תוהו", "בוהו" ו"חושך", ביטויים שמסמלים מצב סתום ונסתר, שאיננו יכולים להשיג ולתפוס אותו; השנה הרביעית, בה אנו מתחילים להשתמש בפירות אך בהגבלה – מקבילה למצב של "ורוח אלוקים מרחפת על פני המים", שהוא מצב ביניים: מצד אחד קיימת כבר התגלות מסוימת, ומצד שני היא עדיין רחוקה ומעורפלת, 'מרחפת'; והשנה החמישית, בה הפירות נכנסים לרשותנו בצורה מלאה ללא הגבלות – מקבילה להתגלות האור, "ויהי אור", כאשר הכול נעשה גלוי ובהיר.


מה הקשר בין ערלה ל'חלאקה'?

מעניין לראות שתהליך דומה עובר גם כל ילד יהודי, כפי שנאמר במקורות רבים, ונצטט כאן את הרעיון בלשונו של ה'פענח רזא': "הבנים נמשלו לעץ ופרי בכמה מקומות. והנה "שלוש שנים יהיה לכם ערלים" – שאין בו שום לימוד, כבערלים; "וברביעית יהיה כל פריו קודש הילולים" – שמלמדין אותו ברכות ושבחות, "תורה ציווה" ו"שמע ישראל" וכיוצא בזה; "ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם'' – כלומר, להוסיף עליו וללמדו תורה".

נסביר: בשלוש השנים הראשונות כמעט ולא מקדמים את הילד מבחינה רוחנית, כי הוא עדיין לא בשל ונחשב עדיין כמו "ערל", "יהיה לכם ערלים"; כשמסתיימות שלוש השנים ומתחילה השנה הרביעית, מתחילים לחנך אותו ברצינות לומר ברכות ודברי קדושה, "קודש הילולים להשם". אגב, מכאן גם המקור למנהג ה'חלאקה' המפורסם לספר את שערותיו של הילד רק ביום ההולדת השלישי, עם תחילת השנה הרביעית לחייו – אז הוא מקבל מראה יהודי עם פאות, ציצית וכיפה; ואת הלימוד הממשי מתוך התורה מתחילים כשהילד מגיע לגיל חמש, וכדברי המשנה: "בן חמש למקרא". מכאן ואילך הילד הולך ומתקדם בלימודיו, וכפי שנאמר בקשר לשנה החמישית: "להוסיף לכם תבואתו" – ולהוספה אין גבול...


'קליפות' וקליפת האגוז

היחס לפירות בארבע השנים הראשונות מוביל אותנו לאחת הסוגיות הגדולות בתורת הסוד, והיא סוגיית ה'קליפות' – כוחות רוחניים שליליים.

המקובלים מחלקים את ה'קליפות' ל-2: קבוצה אחת היא "שלוש קליפות הטמאות", שבדרך כלל אין אפשרות להפיק מהן אור וקדושה וצריך פשוט לסלק ולדחות אותן; והקבוצה השנייה היא "קליפת נוגה", שהיא קשה פחות ואפשר להוציא ממנה טוב ותועלת, אם כי הדבר כרוך בקושי ובמאמץ.

הסיבה לכך שכוחות הטומאה מכונים בשם 'קליפות' מבוססת על מבנה פרי האגוז, שיש לו 4 קליפות: 3 קליפות 'גסות' שצריך לשבור ולזרוק, כי הן רק מפריעות לאכילת הפרי, וקליפה רביעית, דקה יותר, שאפשר לנצל אותה לתועלת ולאכול אותה יחד עם הפרי.

מקורו של השם "נוגה" בנבואת יחזקאל, המספר על מה שראה: "וָאֵרֶא והנה רוח סערה באה מן הצפון, ענן גדול ואש מתלקחת, ונוגה לו סביב". "רוח סערה", "ענן גדול" ו"אש מתלקחת" הם כינויים לשלושת הכוחות הטמאים לגמרי, ולצדם קיים כוח ה"נוגה", שבו יש גם טוב נסתר.

לארבעה כוחות אלו אנו מתכוונים כשאנו אומרים בתפילה, בברכת "שובר אויבים ומכניע זדים": "ומלכות הרשעה מהרה תעקר ותשבר ותמגר, ותכניע במהרה בימינו" – שלוש הפעלים "תעקר ותשבר ותמגר" מכוונים ל"שלוש קליפות הטמאות", ואילו הביטוי האחרון והקל יותר, "ותכניע", מתייחס ל"קליפת נוגה".

החלוקה הזו של ה'קליפות' מתבטאת במצוות ערלה: בשלוש השנים הראשונות שולטות בעץ "שלוש הקליפות הטמאות", ולכן פירותיו אסורים לחלוטין, ואילו השנה הרביעית מקבילה ל"קליפת נוגה", ולכן מותר לאכול את הפירות, אם כי בזהירות מתבקשת.

וכך נאמר בעניין זה בספר הקבלי "שני לוחות הברית": "כל השלוש שנים הראשונים כוחות הטומאה שולטות באילן . . ואחר השלוש שנים חל על האילן קדושה וטהרה".

ה"צמח צדק" מוסיף ומציין ששליטתן של 'שלוש הקליפות הטמאות' הייתה אפילו אצל אברהם אבינו, וזו הסיבה שאברהם "הכיר את בוראו" רק בגיל 3 [כפי שמוכיחים חז"ל ממה שנאמר "עקב אשר שמע אברהם בקולי": אברהם חי 175 שנים, אך מתוכן הוא "שמע בקולי" רק 172 שנים, כערכה המספרי של המילה "עקב"]: "הטעם ששלוש שנים לא הכיר – זהו לפי שאז הסתירו עליו כוחות הטומאה, הנמשכים מ"שלוש קליפות הטמאות", ומיד שעברו שלוש שנים אז הכיר את בוראו".


צמר ופשתן ביחד – תוצאה לא טובה

בפרשת השבוע מופיע עוד איסור חמור - הנוגע גם הוא בעולם הצומח - והוא איסור שעטנז: "ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך".

מה זה "שעטנז"? בגד שעשוי מתערובת של צמר (מן החי) ופשתן (ממין הצומח), וכפי שהתורה מפרשת בפעם השנייה שבה היא מזכירה איסור זה: "לא תלבש שעטנז, צמר ופשתים יחדיו".

ה"שפתי כהן" מגלה רמז מעניין על הצמר והפשתים, המיוסד על שיטת האַתְבַּ"שׁ – לכל אות קיימת אות 'תאומה': האות א, הראשונה באותיות, תואמת לאות האחרונה, האות ת; האות ב, האות השנייה בסדר האלף-בית מתחברת עם האות ש, שהיא האות השנייה מהסוף; וכך הלאה.

ובכן, כשניקח את אותיות המילה "צמר" ונמיר אותן באותיות המתאימות, נקבל את האותיות "היג", וכשניקח את אותיות המילה "פשתן" ונעשה בהן את אותה פעולה נקבל "ובאט". עכשיו נראה דבר מעניין: ערכן המספרי של האותיות "היג", המייצגות את הצמר, הוא 18, וכך גם ערכן המספרי של האותיות "ובאט", נציגות הפשתן. המספר 18 הוא סמל חיובי מפורסם, בגימטרייה "חי", והרעיון הוא שכאשר הצמר והפשתן עומדים בנפרד כל אחד מהם הוא 'חי', אבל אם הם מתחברים יחד – התוצאה ממש לא טובה...

כך נאמר בספרי המקובלים על הנזק שבערבוב הצמר והפשתים: "שעטנז רומז לשתי מדות המקטרגים על ישראל, והקדוש ברוך הוא מפרידם זה מזה שלא יתחברו לעולם, והלובש שעטנז מחבר הכוחות הללו לעכב תפילתן של ישראל . . הלובש שעטנז בעת תפילתו – המלאך הקושר כתרים לקדוש ברוך הוא מתפילתן של ישראל אינו מקבל תפילתו!". זה רמוז בלשון התורה: "ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך" – אם חלילה לבשת שעטנז (בשעת התפילה), התפילה שלך 'לא תעלה' למרום.

אם כן, חשוב להיזהר מבגד שעטנז ולא להקל ראש בכך, גם במקרה שנראה כאילו בגד זה נחוץ וחיוני. וכך מפרש ה"שפתי כהן" את הפסוק "לא תלבש שעטנז" – "תלבש" אותיות "לְשַבָּת": "שמא תאמר 'אין לי בגדים נאים לכבוד שבת', ותבוא המצווה של שבת ותדחה את איסור כלאים – תלמוד לומר "לא תלבש" - 'לשבת', אפילו לְשַבָּת".


התגים שמגנים מפני השטן הצורר

ה"שעטנז" בבגד הוא מושג שלילי שיש להתרחק ממנו, אבל המושג "שעטנז" מופיע בהלכה גם בהקשר חיובי: יש הלכות רבות שאותן צריכים לדעת סופרי הסת"ם, הכותבים את ספרי התורה, התפילין והמזוזות. אחת ההלכות היא שיש לתייג את האותיות "שעטנז" – את האותיות ש, ע, ט, נ, ז מעטרים בשלושה 'תגין' מעל כל אות (כפי שניתן לראות בספר התורה).

בפירוש הריקאנטי מובא בשם חכמי הקבלה כי קיים קשר בין הדברים: "יש שטן אחד ממונה על מי שלובש שעטנז, ויכול להזיקו. ואותיות "שעטנז" – שָֹטָן עַז! ועל כן אותיות שעטנז בספר תורה יש עליהן תגין – כדי להורות שהמתעסק בתורה ניצול מהמקטרג ההוא, שהוא מלאך המוות, ותגן עליו – זהו לשון 'תגין'". כלומר: המילה "שעטנז" מורכבת מהמילים "שָֹטָן עַז", שהוא זה שעלול חלילה לפגוע בלובשי השעטנז, וזה הרעיון שבתיוג האותיות הללו בספר התורה – ה'תגין' הם מלשון הגנה, ללמדנו שזכות התורה מגנה מפני אותו מקטרג מסוכן.

למעשה, יש לתייג שתי אותיות נוספות: גץ. אומר על כך הריקאנטי: "זהו "שעטנז גץ" – שָֹטָן עַז צורר גדול לאדם, יורד ומתעה, עולה ומשטין, נוטל רשות ונוטל נשמה". כלומר, האותיות "גץ" הן ראשי התיבות של "צורר גדול", המתארות את דרך פעולתו של אותו "שָֹטָן עַז", ולכן גם אותן מתייגים כסמל לשמירה והגנה מפניו.

[בסגנון שונה קצת נאמרים הדברים ב'אגרת הטיול', מאת אחיו של המהר"ל מפראג: "שעטנז הוא אותיות "שטן עז", והם שני מקטרגים גדולים. וזהו גם כן סוד של "שעטנז גץ" – כי "גץ" גם כן שם של מקטרג אחד, והתגין שעליהם כמו חרב וחנית להינצל מהם"].

בספר "שני לוחות הברית" מוסיף וכותב כי הקשר בין בגד שעטנז לשטן המקטרג נרמז בדברי רש"י, המפרש את המילה לפי פשוטה ואומר שהיא כוללת 3 סוגים אפשריים של תערובת: "שוּע", "טווּי" ו"נוּז". בלי להיכנס למשמעות המדויקת של שלושת הסוגים, לענייננו בולטת העובדה שראשי התיבות שלהם יוצרים את המילה "שטן".

לסיום נזכיר כי למרות השלילה המוחלטת של השעטנז – הכוהנים בעבודתם בבית המקדש היו מחויבים ללבוש בגדים שעשויים מתערובת של צמר ופשתן, והדברים ראויים לדיון נרחב בפני עצמו.