לפניכם רמזים וגימטריאות לפרשת אמור.
כמה נרות מדליקים בחנוכה? התשובה מסתתרת בפרשת אמור
אחת המחלוקות המפורסמות בתלמוד היא המחלוקת שבין בית שמאי לבית הלל1 – בסדר הדלקת נרות חנוכה. חנוכה נחגג שמונה ימים, והשאלה היא האם מתחילים בנר אחד ומוסיפים בכל יום עוד נר עד שביום השמיני מדליקים שמונה (דעת בית הלל), או שעושים הפוך: מתחילים בשמונה נרות, ובכל יום מפחיתים את המספר עד שביום השמיני מדליקים נר אחד בלבד (דעת בית שמאי).
ההלכה נפסקה כבית הלל וכך נוהגים בכל תפוצות ישראל, אבל גם לדעת בית שמאי יש בסיס איתן, וחכמי הקבלה גילו כי באחרית הימים יתחולל מהפך וההלכה תיפסק כדעת בית שמאי. הבה ונראה כיצד בפרשת השבוע קיימים רמזים לשתי הדיעות.
ובכן, פרשת אמור היא 'חגיגית' במיוחד, חלק גדול ממנה עוסק במצוות החגים: פסח, שבועות, ראש השנה, יום הכפורים וחג הסוכות. החג הארוך ביותר הוא האחרון – חג הסוכות, שכולל שמונה ימים (ביחד עם 'שמיני עצרת', שצמוד לסוכות ונקרא בשם 'שמיני' כהמשך לשבעת הימים שלפניו, אם כי בפרטים מסויימים הוא נחשב חג עצמאי). חג החנוכה, מעצם טבעו, לא מוזכר בתורה [הוא נתקן על ידי חכמי ישראל הרבה לאחר שניתנה התורה] אבל יש לו רמז יפה:
מיד לאחר שהתורה מסיימת לדבר על חג הסוכות, היא מקדישה כמה פסוקים לנושא הדלקת הנרות בבית המקדש2 : "צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד .. על המנורה הטהורה יערוך את הנרות לפני ה' תמיד". אומר על כך 'בעל הטורים': "סמך 'שמן זית' לסוכה – לומר שגומרין ה'הלל' כל שמונת ימי חנוכה, כדרך שגומרין אותו כל שמונת ימי החג". כלומר: המעבר מ'סוכות' ל'שמן זית', רומז לקיומו של חג נוסף שדומה לסוכות במספר הימים (8 ימים), והוא 'חג השמן' – חנוכה, שבו מציינים את הנס שהיה בנרות המקדש.
[בפירוש 'הרוקח' על התורה מבסס רעיון זה בגימטריא: המלים "ויקחו אליך שמן" שווים 581, כמו המלים "אלו שמֹנה ימי חנוכה"].
ממשיך 'בעל הטורים' ואומר, כי בפסוקים אלו נרמז גם סדר הדלקת הנרות בחנוכה, כדעת בית הלל: בפסוק הראשון שציטטנו נאמר "להעלות נר" – לשון יחיד, ואילו בפסוק השני נאמר "יערוך את הנרות" – לשון רבים; מתחילים עם נר אחד, ורק לאחר מכן מוסיפים ומגיעים ל"נרות" רבים – "מוסיף והולך"!
אך גם דעת בית שמאי, שסוברים כי הסדר הוא "פוחת והולך" – מעוגנת בפרשה. ראשית כל3 , עצם הסמיכות של 'שמן זית' לחג הסוכות מהווה אסמכתא לכך שמתחילים עם הרבה ומסיימים במעט – כי כך הוא סדר הקרבנות בחג הסוכות – בסדר יורד4 : ביום הראשון מקריבים 13 פרים על המזבח, ביום השני – 12, וכן הלאה, עד שביום השמיני מקריבים פר אחד בלבד;
ושנית, כשנקח את האותיות הסופיות של המלים "להעלות נר תמיד" – נקבל את המלה "תֵרֵד", רמז לשיטת בית שמאי לפיה מדליקים את הנרות בסדר יורד5 .
מה הקשר בין סוכות לראש השנה
כך מנסחת התורה את המצוה לשבת בסוכה6 : "בסֻכֹת תשבו שבעת ימים, כל האזרח בישראל ישבו בסֻכֹת. למען ידעו דורותיכם כי בסֻכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים, אני ה' אלקיכם".
המלה 'בסכת' חוזרת על עצמה כאן שלוש פעמים, אך בשינוי: פעמיים היא כתובה בכתיב חסר – "בסֻכֹת", ופעם אחת בכתיב מלא – "בסֻכות". מבאר זאת הגאון המקובל רבי לוי יצחק שניאורסון7 :
לפי הקבלה, קיים קשר הדוק בין התקיעה בשופר בראש השנה לבין הסוכה – על ידי השופר אנו מעוררים רחמים עליונים ומביאים התגלות של אורות גבוהים לעולם, והם מקבלים את ביטויים בסכך הסוכה שאנו יושבים בצילו (בהקשר זה מפרשים את הפסוק בתהלים8 : "תקעו בחודש שופר, בכסה ליום חגנו" – "תקעו בחודש שופר", בראש חודש תשרי, ועל ידי זה תזכו ל"בכסה ליום חגנו", "בכסה" אותיות "בסכה", שמחת חג הסוכות).
קשר זה רמוז במלה 'סכך' ששווה 100, וזה בדיוק מספר ה'קולות' שמשמיעים בראש השנה בבית הכנסת (בסך הכל). החשבון הוא מדוייק: האות ס רומזת ל-60 ה'קולות' של ה'תקיעה'; ושתי האותיות כ-ך רומזות ל-20 ה'קולות' של ה'שברים' ול-20 ה'קולות' של ה'תרועה'.
[גם תוכן המלה 'סוכה' מתקשר עם שמיעת קול השופר, שכן המלה 'סוכה' היא מלשון 'הסכת ושמע ישראל'9 ].
ובכן, את 'קולות' השופר תוקעים בשלוש 'סדרות': 'סדרה' אחת נקראת תר"ת – 'תקיעה' בתחילה, 'תרועה' באמצע, ו'תקיעה' בסוף; 'סדרה' נוספת נקראת תש"ת – 'תקיעה' בתחילה, 'שברים' באמצע, ו'תקיעה' בסוף; ועוד 'סדרה' שבה תוקעים הכל ביחד – תשר"ת: 'תקיעה' בתחילה, 'שברים' ו'תרועה' באמצע, ו'תקיעה' בסוף.
במקביל לכך באה המלה 'בסֻכֹת' שלוש פעמים: פעמיים בכתיב חסר, במקביל לשתי ה'סדרות' - תש"ת ותר"ת - שאינן מושלמות; ופעם אחת בכתיב מלא, במקביל ל'סדרה' תשר"ת הכוללת את כל מגוון ה'קולות'.
הרמז במספר 91
קדושתה של הסוכה נרמזת בגימטריא של המלה 'סוכה' – 91. מספר זה מיוחד בכך שהוא כולל את הערך המספרי של השם הקדוש 'י-ה-ו-ה' (=26), וגם של השם 'אדנ-י' (=65) ששייך אליו: בכל מקום בו כתוב את השם 'י-ה-ו-ה' אנו נמנעים מלומר את השם הקדוש עצמו אלא אומרים במקום זאת 'אדנ-י' (שגם הוא שם קדוש כמובן). כשנצרף את שני השמות יחד נקבל 91, וזו – כאמור – הגימטריא של המלה 'סוכה'. וכך כותב ה'ביכורי יעקב'10 : "מספר 'סוכה' הוא 91, כמספר שני השמות הקדושים – ולכן קדושתה מכופלת, והמקיימה כהלכתה יכפלו שכרו מן השמים".
ומעניין שגם ה'שופר' (שקשור בקשר הדוק עם הסוכה, כאמור) מתחבר לגימטריא זו של 91 11 . הא כיצד? כשנקח את האותיות של המלה 'שופר' ו'נתרגם' אותם לפי הסדר המפורסם של א"ת ב"ש (כלומר: האות א' – הראשונה – שייכת לאות ת' – האחרונה, לאחר מכן האות השניה מההתחלה – ב' – מתחברת עם האות השניה מהסוף – ש', האות השלישית מההתחלה – ג' – מתחברת עם השלישית מהסוף – ר', וכן הלאה) – נקבל את האותיות ב-פ-ו-ג, שערכם המספרי הוא 91 (אגב, זו גם הגימטריא של המלה "אָמֵן").
ואם כבר הגענו לדבר על השמות הקדושים, קיים את השם 'א-להים', שנחשב כסמל של צמצום והגבלה. בשונה משם 'י-ה-ו-ה', שמתייחס לאין-סופיות של הבורא, הרי השם 'א-להים' מתייחס למצב בו הבורא מסתיר את עצמו ומצמצם את אורו הגדול. לכן בריאת העולם מיוחסת לשם 'א-להים', "בראשית ברא א-להים את השמים ואת הארץ", ולכן 'א-להים' בגימטריא 'הטבע' (=86) – כי העולם הגשמי וכללי הטבע המוגבלים נובעים מצמצום והסתר על אין-סופיותו של הבורא.
חכמי הקבלה מסמיכים לכך12 את הנושא שבתחילת הפרשה - פסולם של בעלי-מום לעבודת המקדש: "מום" בגימטריא "א-להים" (=86), ולכן אין הוא ראוי לעבודת הקרבנות שנועדה להיות "ריח ניחוח לי-ה-ו-ה"; ונצטט בענין זה מהספר הקבלי 'קהלת יעקב'13 :
"ענין מום, מה שחסר לו אבר גשמי – ומה בכך? אך הענין: האברים הגשמיים על ידם הוא גילוי אור הנשמה. כגון: אברי הפה – מתגלה אור הנשמה על ידי דיבור; וכן אברי האוזן – מגלים כחות הנפש על ידי השמיעה; אמנם כשחסר אבר אזי הנשמה אינה מתגלית, ועל כן 'מום' ראשי תיבות מוסתר ונעלם מאוד".
מנהג 12 חלות בשבת
הפרשה מדברת הרבה על החגים, אבל גם על יום השבת. מנהג עתיק לקרוא בשבת, לאחר סיום תפלת מוסף, קטע מתוך הפרשה שמדבר על 12 הלחמים שהיו שמים על השולחן בבית המקדש בכל שבת14 :
"ולקחת סולת, ואפית אותה שתים עשרה חלות .. ושמת אותם שתים מערכות, שש המערכת, על השולחן הטהור לפני ה' .. ביום השבת ביום השבת יערכנו לפני ה' תמיד מאת בני ישראל ברית עולם".
התורה מצווה כאן איפוא להניח על השולחן הטהור 12 חלות, כשהם מחולקים ל-2 מערכות: בכל אחת מהן 6 חלות. בכל שבת היו מוציאים את החלות שהונחו בשבוע שעבר, מחלקים אותם לכהנים, ומניחים חלות חדשות. חלות אלו נקראות בשם 'לחם הפנים'.
לפי האריז"ל, ראוי לקיים דבר דומה גם בבית האישי, ואכן בכמה קהילות נוהגים שכל אחד מניח על השולחן בשבת 12 חלות. כך כותב בענין זה הרב הצדיק ממונקאטש, בעל 'מנחת אלעזר'15 :
"נאמר 'תמיד' ו'ברית עולם' – והרי זה לא היה רק באלו מספר המאות שנים שהיה בית המקדש קיים! אלא יש לומר, שרמוז בזה שגם בזמן הזה צריכין להיות בשולחנו י"ב חלות ביום השבת, ועל כן דייק הכתוב 'ביום השבת ביום השבת יערכנו לפני ה' תמיד מאת בני ישראל ברית עולם' – שצריך להיות כן תמיד בכל שבת ושבת".
בהמשך דבריו הוא מביא מה ששמע בשם הצדיק המפורסם 'החוזה מלובלין', כי בכל עיר צריך להיות יהודי אחד לפחות שיהיו על שולחנו 12 חלות בשבת; אמנם, הוא ממשיך ומצטט דברים ששמע מהצדיק בעל 'דברי יחזקאל'16 , שגם רוב האנשים שלא נוהגים ב-12 חלות ומסתפקים בשתי חלות בלבד ("לחם משנה"), נוהגים להכין חלות ארוכות (ולא עגולות) – שכל חלה דומה לצורת האות וא"ו השווה 6, וכך שתי החלות ביחד נחשבות כמו 12.
[לפי זה הוא מסביר את מה שאומרים ב'זמירות' לליל שבת: "בווין תתקטר" – יש כאן רמז לשתי החלות שנראות כמו שני "ווין" (פעמיים וא"ו)].
לחם הפנים וברכת כוהנים
12 החלות, כמו שהזכרנו, היו מתחלקות לכהנים ששירתו בבית המקדש. הכהנים היו 'מחליפים משמרות' ביום השבת לאחר מוסף – היתה יוצאת 'משמרת' אחת ונכנסת 'משמרת' חדשה; כל אחת מהן קיבלה 6 מהחלות – כך סוברים רוב החכמים, שהחלוקה היתה שווה. אולם התנא רבי יהודה אומר אחרת. לדעתו, "הנכנס נוטל שבע והיוצא נוטל חמש"17 .
ה'צמח צדק' נותן טעם לשיטה יחודית זו של רבי יהודה, המחלק את 12 החלות לשבע וחמש18 :
בספרי הקבלה מצטטים בענין זה של 12 החלות את הפסוק19 "זה השולחן אשר לפני ה'" – המלה "זה" היא בגימטריא 12, ואת 12 חלות אלו יש לשים על השולחן "לפני ה'", ועל שם כך הם נקראים "לחם הפנים". ובכן, המלה "זה" מתחלקת לשנים – האות ז' ששווה 7, והאות ה' ששווה 5.
ועוד מסביר ה'צמח צדק':
בספר הזוהר20 מוסבר, כי 12 החלות הם מקבילים ל-12 אותיות שיש בשם הקדוש 'י-ה-ו-ה', כאשר מכפילים את השם שלוש פעמים. כלומר: בשם 'י-ה-ו-ה' קיימים 4 אותיות, וכשנכפיל זאת 3 פעמים נקבל 12 אותיות. [ומעניין שזו הגימטריא של המלה 'לחם' ("לחם הפנים"): ערכו המספרי של השם הקדוש הוא 26, וכאשר מכפילים זאת שלוש פעמים מקבלים 78, כמנין "לחם"].
איפוא באמת אנו מוצאים את ההדגשה על שלוש פעמים שם 'י-ה-ו-ה' (שביחד הם 12 אותיות)? ב'ברכת כהנים' שכולם מכירים: "יברכך י-ה-ו-ה וישמרך. יאר י-ה-ו-ה פניו אליך ויחונך. ישא י-ה-ו-ה פניו אליך וישם לך לך שלום" – 3 'שמות', 12 אותיות.
ואכן, החלות נקראות 'לחם הפנים' – וגם ב'ברכת כהנים' יש הדגשה מיוחדת על ה'פנים' (בשני הפסוקים האחרונים): "יאר ה' פניו אליך ויחונך. ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום". ועכשיו שימו לב: בפסוק "יאר" קיימים 5 מלים, ובפסוק "ישא" קיימים 7 מלים! ומכאן איפוא רמז לשיטת רבי יהודה, שאת 'לחם הפנים' יש לחלק לשתי קבוצות: אחת כוללת 5 חלות – מקביל לפסוק "יאר ה' פניו אליך ויחונך", ואחת כוללת 7 – מקביל לפסוק "ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום".
כתוב תגובה