אגריפס המלך ביקש להקריב בבית המקדש אלף עולות ביום אחד. שלח לכהן הגדול ואמר: "היום אל תאפשר לאף אדם להעלות קורבנות חוץ ממני!"

בא עני אחד ובידו שתי תורים וביקש מהכהן להעלות אותם על המזבח. "המלך ביקש ממני שלא לאפשר אחד להקריב חוץ ממנו" התנצל הכהן.

"אדוני כהן גדול", השיב העני, "אני צד ארבע תורים בכל יום. אני מקריב שתים, ואוכל את השתים הנותרות. אם לא תקריב אותם, תחתוך את פרנסתי!" נעתר לו הכהן והקריב את קורבן העני.

בלילה נאמר לאגריפס בחלום כי קורבנו של העני היה חשוב לפני בורא העולם יותר מאלף העולות שלו. שלח ואמר לכהן הגדול "הלא ציויתי עליך שלא יקריב אף אדם חוץ ממני?"

"אדוני המלך" השיב הכהן, "בא עני אחד ובידו שתי תורים. אמרתי לו שהמלך ציווה עלי שאיש לא יקריב חוץ ממנו, אבל הוא סיפר שבכל יום הוא צד ארבע תורים: מקריב שתיים ואוכל שתיים. אם לא אקריב, אחתוך את פרנסתו.

"מה היה עליי לעשות? האם היה עליי לדחות את קורבנו של העני המסכן?"

"יפה עשית" השיב אגריפס שלמד את הלקח: רחמנא ליבא בעי, בורא העולם העדיף את ליבו הטהור של העני מאשר את מאות עולותיו.

(על-פי מדרש רבה ויקרא, ג)