כח. אחרי אגרת הקודש סימן כ"ז (זך), ששלח רבנו הזקן אל החסידים אחרי פטירתו של רבי מענדעלע מהורודוק (מויטבסק), בה הוא מסביר, שאחרי הסתלקות של צדיק ומנהיג, יכולים עדיין התלמידים לקבל את ההשפעה ממנו ברוחניות, ואף במדה מרובה יותר מאשר לפני ההסתלקות, כשהיה בחיים חיותו בעולם זה, ובגשמיות (בענינים גשמיים) מגינים הצדיקים שנסתלקו על העולם הזה במדה מרובה יותר מאשר לפני הסתלקותם -

אחרי אגרת זו, קבעו מסדרי האגרות קודש, את האגרת שכתב רבנו הזקן אל הרב הצדיק רבי לוי יצחק מברדיטשוב, בתור ניחומים על פטירת בנו. באגרת זו מסביר רבנו הזקן איך הסתלקות צדיק "פועל ישועות בקרב הארץ", לכפר על עון הדור, אפילו על זדונות, שגם הם יתכפרו.

מה שכתב -

רבנו הזקן, למחתנו, הרב הגאון המפרסם, איש אלקים קדוש ה', נר ישראל עמוד הימני פטיש החזק, מורנו ורבנו הרב לוי יצחק נשמתו עדן, אב בית דין דקהלת קדש בארדיטשוב, לנחמו על פטירת בנו הרב החסיד מורנו ורבנו הרב מאיר נשמתו עדן: "למה נסמכה פרשת מרים -

פרשת "מיתת מרים", לפרשת פרה, -

אדומה, לומר לך: מה פרה מכפרת וכו'". -

כך מיתת צדיקים מכפרת, כך אומרת הגמרא במסכת מועד קטן, והתוספות מפרשים, שפרה אדומה מכפרת על חטא העגל, הרי כשם שפרה אדומה מכפרת, כך גם מיתת צדיקים מכפרת. וצריך להבין, למה נסמכה -

פרשת מרים דוקא ל - פרשת פרה אדמה (הנעשה חוץ לשלש מחנות, אלא דחטאת קרייה רחמנא -

התורה קוראת לה "חטאת". ב"הערות ותיקונים בדרך אפשר" מציין הרבי, שהמלים "הנעשה חוץ לשלש מחנות.. רחמנא" צריכות לבוא בסוגריים. [ בכתב יד, הנוסחא: 'הנעשה בחוץ'. ומן תבת 'לשלש' עד תבת 'רחמנא' - ליתא בכתב יד] על כל פנים, השאלה היא, מדוע הסמיכה התורה פרשת מרים לפרשת פרה אדומה דוקא? ולא נסמכה -

פרשת פרה אדומה, לפרשת חטאת הנעשה בפנים על גבי המזבח -

שהיא כפרה ממש. -

המלים "כפרה ממש" יכולים לפרש, שהן מוסבות על המזבח - שהחטאת נעשה על מזבח-הכפרה, או כפי שנוח יותר לפרש, שזה מוסב על החטאת, שהחטאת היא "כפרה ממש" (שלא כפי שהדבר בפרה אדומה שהיא בעיקר ענין של טהרה). כדי לתרץ שאלה זו - יסביר רבנו הזקן, שענין הקרבנות הוא "העלאת מ"ן" (התעוררות מלמטה), מנפש הבהמה שבקליפת "נוגה", העולה לשרשה וממשיכה אור פנימי בעולם, אור שיכול להתלבש בפנימיות בעולם (שלכן נקראים הקרבנות "אכילת מזבח", שהם ענין של אכילה, שהיא אור פנימי, אור כזה כשבא בעולם נעשה מצומצם). ומה זה "פועל"? - לכפר על שוגג הבא מהתגברות הנפש הבהמית שבקליפת "נוגה"; ואילו בפרה אדומה ישנו הענין של " קידוש מי חטאת". "קידוש" מלשון "קדש" - שזה ממשיך אור מ" קדש העליון" שלמעלה מ"עולם", וזה מהפך את חושך עולם התהו לאור של תיקון, פעולה והשפעה זו בעולם באה לטהר מהטומאה החמורה ביותר, "אבי אבות הטומאה", שלמטה מטה מקליפת "נוגה", וכך גם על ידי פטירת צדיקים נמשך אור שלמעלה מ"עולם", מתיקון "נוצר" המורכבת מאותיות "רצון", ויוצרת "עת רצון" לכפר על "עון הדור", אפילו על זדונות שהם משלש קליפות הטמאות שלמטה מ"נוגה". בזה משתווה פטירת צדיקים לענין פרה אדומה ולא לענין הקרבנות וקרבן חטאת. ובלשון רבנו הזקן: אמנם נודע מזהר הקדוש והאריז"ל, סוד הקרבנות ש - הקריבו על גבי המזבח, הן בחינת העלאת "מין נוקבין" -

העלאה והתעוררות מהתחתונים, מנפש הבהמית שבנוגה אל שרשן ומקורן, הן בחינות ד' חיות שבמרכבה -

המוזכרות ביחזקאל פרק א', הנושאות את הכסא: פני שור ופני נשר וכו', -

מ"פני שור" באות נפשות הבהמות, ומ"פני נשר" - נפשות העופות, שמהן מביאים קרבנות, את השתים האחרות, "פני אדם" ו"פני אריה" הוא מרמז ב"וכו'", הרי קרבנות הם "העלאת מ"ן", העלאה מלמטה, אל ד' חיות ה"מרכבה", שהן שורש הענינים שבעולם ויש להן שייכות לעולם, ועל ידי זה נמשכים ויורדים "מין דכורין" -

(המשכה (מהמשפיע) מלמעלה), מבחינת "אדם" שעל הכסא, הנקרא בשם "מלכא" ו"זעיר אנפין". -

הרי האור הנמשך משם הוא אור היורד ומתלבש בעולם בפנימיות, וכנזכר לעיל, שלכן נקראים קרבנות " אכילת מזבח", שהם ממשיכים אור פנימי, כדוגמת ענין האכילה והמזון שהם ענין פנימי. אכן בשרפת הפרה אדמה, הנה על ידי השלכת עץ ארז ואזוב וכו' -

שגם זה הוא ענין של המשכה, ולאחרי זה מתווסף גם ונתינת מים חיים אל האפר - נקרא בשם "קדוש מי חטאת" במשנה, -

קידוש" מלשון "קדש", והיא בחינת "קדש העליון", -

הבחינה העליונה ביותר ב"קדש", הנקרא בשם "טלא דבדלחא", -

טל הבדולח, כמו הלשון "כעין הבדולח" הכתובה לגבי מן, הנקרא גם "טל", "שכבת הטל"; וזה ענין של "טל", שהוא "אתערותא דלעילא" (התעוררות מלמעלה) שלמעלה לגמרי מ"אתערותא דלתתא" (התעוררות מלמטה), שלא כמו מטר הבא על ידי "אתערותא דלתתא", התעוררות מלמטה, כמו שכתוב: "ואד יעלה מן הארץ והשקה", אלא כמו "טל" שהוא "אתערותא דלעילא" (הבא מהתעוררות מלמעלה), ובפרט "טלא דבדולחא" הוא "אתערותא דלעילא" שלמעלה לגמרי מ"אתערותא דלתתא", כמו שכתוב בזהר הקדוש, ש -

טלא דבדולחא" היא בחינת "חכמה עלאה" -

חכמה עליונה, ו"מחא סתימאה" ד"אריך אנפין", -

"חכמה שבכתר" שלמעלה לגמרי מ"עולם", ועלה אתמר בדוכתי טובא בזהר הקדוש: בחכמה אתברירו, -

עליה, על "חכמה עילאה" ו"מוחא סתימאה", כתוב בהרבה מקומות בזוהר הקדוש "בחכמה אתברירו" על ידי "חכמה" הם מתבררים, שעל ידי "חכמה" נעשה הבירור והתיקון, הרי כשעל ידי "קידוש מי חטאת" נמשך מבחינה זו - אזי: ואתהפכא חשוכא לנהורא, -

מתהפך החושך לאור, דהיינו עולם התיקון, שנתברר ונתתקן על ידי "מחא סתימאה" ד"אריך אנפין", -

זה מתברר ונתתקן מעולם התהו ושבירת הכלים, שנפלו בבריאה־יצירה־עשיה וכו', כנודע. -

שהניצוצות משבירת הכלים נפלו בעולמות בריאה־יצירה־עשיה, וזה מעבודתו של יהודי לברר ולתקן את הניצוצות, ולזאת -

ולכן פרה אדומה מטהרת טמאת המת, -

ממי שנטמא למת, אף שהוא -

המת הוא אבי אבות וכו', -

הטומאה, ולמטה מטה מנוגה: - המדריגה התחתונה ביותר בטומאה, אף על פי כן מטהרת פרה אדומה טומאה זו, שכן, על ידי "קידוש מי חטאת" נמשך מ"חכמה עילאה" ו"מוחא סתימאה", אור שלמעלה לגמרי מ"עולם", ובכוח אור זה להפוך חושך העולם לאור.