במדבר פרק ח

טווְאַֽחֲרֵי־כֵן֙ יָבֹ֣אוּ הַֽלְוִיִּ֔ם לַֽעֲבֹ֖ד אֶת־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְטִֽהַרְתָּ֣ אֹתָ֔ם וְהֵֽנַפְתָּ֥ אֹתָ֖ם תְּנוּפָֽה:
טזכִּי֩ נְתֻנִ֨ים נְתֻנִ֥ים הֵ֨מָּה֙ לִ֔י מִתּ֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל תַּ֩חַת֩ פִּטְרַ֨ת כָּל־רֶ֜חֶם בְּכ֥וֹר כֹּל֙ מִבְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לָקַ֥חְתִּי אֹתָ֖ם לִֽי:
    נְתֻנִים נְתֻנִים.  נְתוּנִים לְמַשָּׂא, נְתוּנִים לָשִׁיר:
    פִּטְרַת.  פְּתִיחַת:
יזכִּ֣י לִ֤י כָל־בְּכוֹר֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בָּֽאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָ֑ה בְּי֗וֹם הַכֹּתִ֤י כָל־בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם הִקְדַּ֥שְׁתִּי אֹתָ֖ם לִֽי:
    כִּי לִי כָל־בְּכוֹר.  שֶׁלִּי הָיוּ הַבְּכוֹרוֹת בְּקַו הַדִּין, שֶׁהֲגִנֹּתִי עֲלֵיהֶם בֵּין בְּכוֹרֵי מִצְרַיִם וְלָקַחְתִּי אוֹתָם לִי — עַד שֶׁטָּעוּ בָעֵגֶל, וְעַכְשָׁו "וָאֶקַּח אֶת הַלְוִיִּם":
יחוָֽאֶקַּ֖ח אֶת־הַֽלְוִיִּ֑ם תַּ֥חַת כָּל־בְּכ֖וֹר בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:
יטוָֽאֶתְּנָ֨ה אֶת־הַֽלְוִיִּ֜ם נְתֻנִ֣ים | לְאַֽהֲרֹ֣ן וּלְבָנָ֗יו מִתּוֹךְ֘ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ לַֽעֲבֹ֞ד אֶת־עֲבֹדַ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וּלְכַפֵּ֖ר עַל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֨א יִֽהְיֶ֜ה בִּבְנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ נֶ֔גֶף בְּגֶ֥שֶׁת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל־הַקֹּֽדֶשׁ:
    וָֽאֶתְּנָה וגו'.  חֲמִשָּׁה פְעָמִים נֶאֶמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִקְרָא זֶה, לְהוֹדִיעַ חִבָּתָן, שֶׁנִּכְפַּל אַזְכְּרוֹתֵיהֶן בְּמִקְרָא אֶחָד כְּמִנְיַן חֲמִשָּׁה חֻמְשֵׁי תוֹרָה, וְכָךְ רָאִיתִי בּבְּרֵאשִׁית רַבָּה:
    וְלֹא יִֽהְיֶה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגֶף.  שֶׁלֹא יִצְטָרְכוּ לָגֶשֶׁת אֶל הַקֹּדֶשׁ, שֶׁאִם יִגְּשׁוּ יִהְיֶה נֶגֶף:
כוַיַּ֨עַשׂ משֶׁ֧ה וְאַֽהֲרֹ֛ן וְכָל־עֲדַ֥ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לַֽלְוִיִּ֑ם כְּ֠כֹ֠ל אֲשֶׁר־צִוָּ֨ה יְהֹוָ֤ה אֶת־משֶׁה֙ לַֽלְוִיִּ֔ם כֵּן־עָשׂ֥וּ לָהֶ֖ם בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:
    וַיַּעַשׂ משֶׁה וְאַֽהֲרֹן וְכָל־עֲדַת וגו'.  מֹשֶׁה הֶעֱמִידָן וְאַהֲרֹן הֱנִיפָן, וְיִשְׂרָאֵל סָמְכוּ אֶת יְדֵיהֶם:
כאוַיִּתְחַטְּא֣וּ הַֽלְוִיִּ֗ם וַיְכַבְּסוּ֙ בִּגְדֵיהֶ֔ם וַיָּ֨נֶף אַֽהֲרֹ֥ן אֹתָ֛ם תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה וַיְכַפֵּ֧ר עֲלֵיהֶ֛ם אַֽהֲרֹ֖ן לְטַֽהֲרָֽם:
כבוְאַֽחֲרֵי־כֵ֞ן בָּ֣אוּ הַֽלְוִיִּ֗ם לַֽעֲבֹ֤ד אֶת־עֲבֹֽדָתָם֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד לִפְנֵ֥י אַֽהֲרֹ֖ן וְלִפְנֵ֣י בָנָ֑יו כַּֽאֲשֶׁר֩ צִוָּ֨ה יְהֹוָ֤ה אֶת־משֶׁה֙ עַל־הַֽלְוִיִּ֔ם כֵּ֖ן עָשׂ֥וּ לָהֶֽם:
    כַּֽאֲשֶׁר צִוָּה ה' … כֵן עָשׂוּ.  לְהַגִּיד שֶׁבַח הָעוֹשִׂין וְהַנַּעֲשֶׂה בָהֶן, שֶׁאֶחָד מֵהֶם לֹא עִכֵּב:
כגוַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־משֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
כדזֹ֖את אֲשֶׁ֣ר לַֽלְוִיִּ֑ם מִבֶּן֩ חָמֵ֨שׁ וְעֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה יָבוֹא֙ לִצְבֹ֣א צָבָ֔א בַּֽעֲבֹדַ֖ת אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד:
    זֹאת אֲשֶׁר לַֽלְוִיִּם.  שָׁנִים פּוֹסְלִים וְאֵין הַמּוּמִין פּוֹסְלִים בָּהֶם (ספרי; חולין כ"ד):
    מִבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים.  וּבְמָקוֹם אַחֵר אוֹמֵר "מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה" (במדבר ד'), הָא כֵיצַד? מִבֶּן כ"ה בָּא לִלְמֹד הִלְכוֹת עֲבוֹדָה וְלוֹמֵד חָמֵשׁ שָׁנִים וּבֶן שְׁלֹשִׁים עוֹבֵד, מִכָּאן לְתַלְמִיד שֶׁלֹּא רָאָה סִימָן יָפֶה בְּמִשְׁנָתוֹ בְּחָמֵשׁ שָׁנִים שׁוּב אֵינוֹ רוֹאֶה (ספרי; חולין כ"ד):
כהוּמִבֶּן֙ חֲמִשִּׁ֣ים שָׁנָ֔ה יָשׁ֖וּב מִצְּבָ֣א הָֽעֲבֹדָ֑ה וְלֹ֥א יַֽעֲבֹ֖ד עֽוֹד:
    וְלֹא יַֽעֲבֹד עֽוֹד.  עֲבוֹדַת מַשָּׂא בַּכָּתֵף, אֲבָל חוֹזֵר הוּא לִנְעִילַת שְׁעָרִים וְלָשִׁיר וְלִטְעֹן עֲגָלוֹת, וְזֶהוּ וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו — עִם אֲחוֹהִי, כְּתַרְגּוּמוֹ:
כווְשֵׁרֵ֨ת אֶת־אֶחָ֜יו בְּאֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ לִשְׁמֹ֣ר מִשְׁמֶ֔רֶת וַֽעֲבֹדָ֖ה לֹ֣א יַֽעֲבֹ֑ד כָּ֛כָה תַּֽעֲשֶׂ֥ה לַֽלְוִיִּ֖ם בְּמִשְׁמְרֹתָֽם:
    לִשְׁמֹר מִשְׁמֶרֶת.  לַחֲנוֹת סָבִיב לָאֹהֶל וּלְהָקִים וּלְהוֹרִיד בִּשְׁעַת הַמַּסָּעוֹת: