במדבר פרק ט

אוַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֣ה אֶל־משֶׁ֣ה בְמִדְבַּר־סִ֠ינַ֠י בַּשָּׁנָ֨ה הַשֵּׁנִ֜ית לְצֵאתָ֨ם מֵאֶ֧רֶץ מִצְרַ֛יִם בַּחֹ֥דֶשׁ הָֽרִאשׁ֖וֹן לֵאמֹֽר:
בחדש הראשון: פרשה שבראש הספר לא נאמרה עד אייר, למדת שאין סדר מוקדם ומאוחר בתורה. ולמה לא פתח בזו, מפני שהוא גנותן של ישראל, שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא הקריבו אלא פסח זה בלבד:
בוְיַֽעֲשׂ֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־הַפָּ֖סַח בְּמֽוֹעֲדֽוֹ:
במועדו: אף בשבת. במועדו אף בטומאה:
גבְּאַרְבָּעָ֣ה עָשָֽׂר־י֠וֹם בַּחֹ֨דֶשׁ הַזֶּ֜ה בֵּ֧ין הָֽעַרְבַּ֛יִם תַּֽעֲשׂ֥וּ אֹת֖וֹ בְּמֹֽעֲד֑וֹ כְּכָל־חֻקֹּתָ֥יו וּכְכָל־מִשְׁפָּטָ֖יו תַּֽעֲשׂ֥וּ אֹתֽוֹ:
ככל חקתיו: אלו מצות שבגופו, שה תמים זכר בן שנה:
וככל משפטיו: אלו מצות שעל גופו ממקום אחר, כגון שבעת ימים למצה ולביעור חמץ. [מצות שבגופו, שה תמים זכר בן שנה. שעל גופו, צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו. שחוץ לגופו, מצה וביעור חמץ]:
דוַיְדַבֵּ֥ר משֶׁ֛ה אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לַֽעֲשׂ֥ת הַפָּֽסַח:
וידבר משה וגו': מה תלמוד לומר, והלא נאמר (ויקרא כג, מד) וידבר משה את מועדי ה', אלא כששמע פרשת מועדים מסיני, אמרה להם, וחזר והזהירם בשעת מעשה:
הוַיַּֽעֲשׂ֣וּ אֶת־הַפֶּ֡סַח בָּֽרִאשׁ֡וֹן בְּאַרְבָּעָה֩ עָשָׂ֨ר י֥וֹם לַחֹ֛דֶשׁ בֵּ֥ין הָֽעַרְבַּ֖יִם בְּמִדְבַּ֣ר סִינָ֑י כְּ֠כֹ֠ל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֤ה יְהֹוָה֙ אֶת־משֶׁ֔ה כֵּ֥ן עָשׂ֖וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:
ווַיְהִ֣י אֲנָשִׁ֗ים אֲשֶׁ֨ר הָי֤וּ טְמֵאִים֙ לְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֔ם וְלֹא־יָֽכְל֥וּ לַֽעֲשֽׂת־הַפֶּ֖סַח בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיִּקְרְב֞וּ לִפְנֵ֥י משֶׁ֛ה וְלִפְנֵ֥י אַֽהֲרֹ֖ן בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא:
לפני משה ולפני אהרן: כששניהם יושבין בבית המדרש באו ושאלום. ולא יתכן לומר זה אחר זה, שאם משה לא היה יודע, אהרן מנין לו:
זוַיֹּֽאמְר֠וּ הָֽאֲנָשִׁ֤ים הָהֵ֨מָּה֙ אֵלָ֔יו אֲנַ֥חְנוּ טְמֵאִ֖ים לְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֑ם לָ֣מָּה נִגָּרַ֗ע לְבִלְתִּ֨י הַקְרִ֜יב אֶת־קָרְבַּ֤ן יְהֹוָה֙ בְּמֹ֣עֲד֔וֹ בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:
למה נגרע: אמר להם אין קדשים קרבים בטומאה. אמרו לו יזרק הדם עלינו בכהנים טהורים ויאכל הבשר לטהורים. אמר להם עמדו ואשמעה, כתלמיד המובטח לשמוע מפי רבו. אשרי ילוד אשה שכך מובטח, שכל זמן שהיה רוצה היה מדבר עם השכינה. וראויה היתה פרשה זו להאמר ע"י משה כשאר כל התורה כולה, אלא שזכו אלו שתאמר על ידיהן, שמגלגלין זכות ע"י זכאי:
חוַיֹּ֥אמֶר אֲלֵהֶ֖ם משֶׁ֑ה עִמְד֣וּ וְאֶשְׁמְעָ֔ה מַה־יְּצַוֶּ֥ה יְהֹוָ֖ה לָכֶֽם:
טוַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־משֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
ידַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר אִ֣ישׁ אִ֣ישׁ כִּי־יִֽהְיֶ֥ה טָמֵ֣א | לָנֶ֡פֶשׁ אוֹ֩ בְדֶ֨רֶךְ רְחֹקָ֜ה֗ לָכֶ֗ם א֚וֹ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעָ֥שָׂה פֶ֖סַח לַֽיהֹוָֽה:
או בדרך רחקה: נקוד עליו, לומר לא שרחוקה ודאי, אלא שהיה חוץ לאסקופת העזרה כל זמן שחיטה. פסח שני מצה וחמץ עמו בבית ואין שם יום טוב, ואין איסור חמץ אלא עמו באכילתו:
יאבַּחֹ֨דֶשׁ הַשֵּׁנִ֜י בְּאַרְבָּעָ֨ה עָשָׂ֥ר י֛וֹם בֵּ֥ין הָֽעַרְבַּ֖יִם יַֽעֲשׂ֣וּ אֹת֑וֹ עַל־מַצּ֥וֹת וּמְרֹרִ֖ים יֹֽאכְלֻֽהוּ:
יבלֹֽא־יַשְׁאִ֤ירוּ מִמֶּ֨נּוּ֙ עַד־בֹּ֔קֶר וְעֶ֖צֶם לֹ֣א יִשְׁבְּרוּ־ב֑וֹ כְּכָל־חֻקַּ֥ת הַפֶּ֖סַח יַֽעֲשׂ֥וּ אֹתֽוֹ:
יגוְהָאִישׁ֩ אֲשֶׁר־ה֨וּא טָה֜וֹר וּבְדֶ֣רֶךְ לֹֽא־הָיָ֗ה וְחָדַל֙ לַֽעֲשׂ֣וֹת הַפֶּ֔סַח וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵֽעַמֶּ֑יהָ כִּ֣י | קָרְבַּ֣ן יְהֹוָ֗ה לֹ֤א הִקְרִיב֙ בְּמֹ֣עֲד֔וֹ חֶטְא֥וֹ יִשָּׂ֖א הָאִ֥ישׁ הַהֽוּא:
ידוְכִֽי־יָג֨וּר אִתְּכֶ֜ם גֵּ֗ר וְעָ֤שָׂה פֶ֨סַח֙ לַֽיהֹוָ֔ה כְּחֻקַּ֥ת הַפֶּ֛סַח וּכְמִשְׁפָּט֖וֹ כֵּ֣ן יַֽעֲשֶׂ֑ה חֻקָּ֤ה אַחַת֙ יִֽהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְלַגֵּ֖ר וּלְאֶזְרַ֥ח הָאָֽרֶץ:
וכי יגור אתכם גר ועשה פסח: יכול כל המתגייר יעשה פסח מיד, תלמוד לומר חקה אחת וגו', אלא כך משמעו, וכי יגור אתכם גר ובא עת לעשות פסח עם חביריו כחקה וכמשפט יעשה: