יום שבעה-עשר בתמוז הוא יום עצוב בהיסטוריה היהודית. עצוב כל-כך, שהוא הפך ליום צום ואבל לאומי. למרות שהאירועים הטראגיים שאירעו בו התרחשו לפני מאות שנים, ניתן ללמוד מהם יותר ממשהו על המשכיות העם היהודי. כך לא נאפשר לאירועים אלו לקרות שוב.

חמשה דברים אירעו במהלך יום זה:

גדר ההפרדה

1) משה רבינו יורד מהר סיני. הוא מבחין בעם העובד לעגל הזהב, ומשליך את שתי לוחות הברית מידיו. התוצאה: הלוחות נשברו.

היה זה ארבעים יום בלבד לאחר שעם ישראל עמד למרגלות ההר, כשהוא שומע את עשרת הדברות מפי האלוקים. העם ציפה למשה שירד מההר ביום הארבעים, כפי שהבטיח. כשלא ירד (מאוחר יותר התברר כי הם טעו בחישוב), הם יצרו עגל זהב, רקדו סביבו והשתחוו לו. כשירד משה מן ההר והבחין במתרחש השליך את הלוחות מידו.

בורא העולם העניק צל"ש למשה על התנהגות זו. רש"י, הפרשן התנכ"י המפורסם, משתמש במילים: "ישר כוחך ששיברת".

מדוע?

אילו משה לא היה שובר את הלוחות, היתה יכולה להשתרש אצל העם אשליה כאילו קיימת הפרדה בין הדת וחיי היום-יום. לוחות הברית שוכנות במקום קדוש, בבית-המקדש ובבית-הכנסת, אך בבית, בחיים הפרטיים, ניתן ליצור איזה "עגל" קטן, איזה אליל אליו ניתן להשתחוות.

משה השליך, איפוא, את הלוחות מידיו, ובכך בעצם אמר: האליליות והיהדות לא יכולות לשכון תחת קורת-גג אחת. התורה אחת היא, בבית-הכנסת, בשיעור תורה – וגם בבית ובמסעדה.

קורבן 2007

2) בשל המצור על ירושלים, לא ניתן עוד היה להקריב על המזבח את קורבן ה'תמיד', אותו היו מקריבים בבית-המקדש פעמיים ביום.

משמעות המילה "קורבן" היא קירוב והתקרבות. האפשרות להתקרב אל האלוקים באמצעות קורבן של בהמות על-גבי המזבח נשללה מאיתנו; אפשרויות אחרות עדיין פתוחות בפנינו.

חכמינו זכרונם לברכה מצטטים את הפסוק "ונשלמה פרים שפתינו". אמירת התפילה בשפתיים ובלב מהווה תחליף הוגן לקורבנות.

טעות שלנו

3) לאחר מצור ממושך, הבקיעו חיילי טיטוס הרשע את חומות ירושלים, נכנסו אליה וכבשו אותה.

ביום זה גילו היהודים להוותם כי החומות המבוצרות לא הגינו עליהם מפני צבאו האדיר של טיטוס. כדאי לשנן היטב את הלקח: אין די בכח פיזי בלבד. יש צורך לחזק את "חומת" היהדות והדביקות במסורת; היא, ורק היא, זו שהגנה על ישראל לאורך ההיסטוריה רווית הדמים שלנו.

טעות שלהם

4) אפוסטמוס, קצין רומאי, שרף את התורה.

בנסיון להכניע את הרוח היהודית, שרף קצין רומאי בכיר את התורה. הוא האמין כי עם האפר המתפזר לכל רוח, תיעלם לה האמונה היהודית.

צוררי ישראל רבים הלכו בדרכו, מתוך אמונה ש"עם הספר" לא יוכל לשרוד ללא הספר. אך הם התבדו: ה"ספר" חרות על לב העם. האמונה היהודית בוערת בנשמה, לא בספרים. האמונה בתורת-משה חקוקה בלב, לא בכרכים עבי-כרס.

עובדי-אלילים מודרניים

5) הוכנס פסל בהיכל בית-המקדש.

היכל המקדש הוא לבבות הנוער הצעיר. ה"פסל" הוא חינוך המטיף למתירנות, המעודד "התבטאות אישית" גם כשהיא באה על חשבון ערכים ואידיאלים.

את הפסל יש להוציא. עלינו להעניק לילדינו חינוך המבוסס על הערכים הנצחיים של עם הנצח: ערכי התורה והמצוות.