הזוטות של החיים: למה המגילה מאריכה בסיפורים לא חשובים?

מה זה משנה מה קרה?

קהילה מכובדת חיפשה רב. אנשי הקהילה שמעו על רב קהילה קטנה שמקצר מאוד בדרשות שלו, וזה מצא חן בעיניהם והם מינו אותו בזריזות לתפקיד. אך כשהגיעה השבת הראשונה, עלה הרב על הבימה ונשא דרשה ארוכה בת שעה וחצי.

"הרי אתה מקצר בדרשותיך", אמרו המתפללים המותשים בכעס, "למה הארכת כל כך?".

"אסביר לכם", אמר הרב. "אני מכין את הדרשה בדרך מהבית לבית הכנסת. בית הכנסת בעיירה בה גרתי היה במרחק עשר דקות הליכה מהבית שלי, ולכן הדרשה לא הייתה אף פעם ארוכה יותר מעשר דקות. אבל אתם שיכנתם אותי בדירה שהדרך אליה לוקחת שעה וחצי...".

כל מי שהקשיב פעם למגילת אסתר יודע שמדובר במגילה ארוכה. זה סיפור ארוך שנמתח על פני עשרה פרקים, מאה שישים ושישה פסוקים. הבעיה הגדולה היא שנראה שהיינו יכולים לוותר על חלק משמעותי מהסיפור. חלק מהמגילה נראה לא חשוב ולא מלמד כלום.

המגילה מתחילה בשני פרקים ארוכים שמתארים את חיי הבליינות וההוללות בארמון המלך הפרסי. הסיפור הראשון הוא על המשתה הראוותני שערך המלך אחשוורוש בשנת שלוש למלכותו, הפאר והעושר והשטיחים הפרסיים שנפרסו מצד לצד בחצר. אחר כך בא סיפור הריגת ושתי, ודיון שרי המלך מה לעשות במלכה שהפרה את דבר המלך, שמסתיים בצו המוזר שיצא לבסוף: "להיות כל איש שורר בביתו ומדבר כלשון עמו". הפרק השני נראה עוד יותר זר לאוזן, כאשר המגילה מאריכה לתאר את מסע חיפוש המלכה בין כל נשות העולם, ואחר כך את המסלול שהיו עוברות הנשים בדרך לארמונו של המלך, ועד לבחירת אסתר מכל הנשים.

והשאלה הפשוטה היא: לשם מה התכנסנו? האם לא היה מתאים יותר להתחיל מסוף הפרק השני במגילה, החל מהנקודה שבה אסתר מתמנה למלכה? מה חשוב בכלל מה שהיה קודם?

הרבי מליובאוויטש נתן לשאלה הזו ביאור רב משמעות1.

החיים הם פאזל

בחיים של כולנו יש רגעים רבים שנראים מיותרים. יש אנשים שהיו מוחקים את השעות שהם מבלים בקניות, תקועים בפקקים או מוכרחים לישון כדי לצבור כוח; יש כאלו שהיו שמחים למחוק פרק לא מוצלח בחיי הזוגיות שלהם או להיפטר לגמרי ממקום העבודה בו הם תקועים ללא סיבה נראית לעין; ואחרים מעבירים חצי מהחיים בהמתנה למשהו שיגיע מתישהו. בהרבה מאוד רגעים בחיים אנו פשוט שואלים את עצמנו: מה אני עושה כאן? למה אני נמצא עכשיו במקום הזה? וכל מה שנשאר הוא לשבת ולחכות שהזמן יעבור ונהיה כבר במקום אחר.

והמסר של מגילת אסתר הוא כביר: החיים הם פאזל שכל חלק בו חיוני עבור החלקים האחרים. לעולם הזה יש מנהל ומארגן, והוא יודע היטב כיצד כל פרק בחיינו הוא משהו שאנו צריכים לעבור כדי להגשים את הייעוד שנועדנו לו.

הנה: המשתה של אחשוורוש היה בשנת שלוש למלכותו, את אסתר מצאו רק כעבור ארבע שנים, וגזירת השמדת היהודים הופיעה כעבור חמש שנים נוספות. אבל אז התברר פתאום שכבר תשע שנים מרכיב הקדוש ברוך הוא את הפאזל, ומסדר את הדברים כך שאסתר תעשה את הדבר הנכון במקום הנכון וברגע הנכון וברגע האחרון תסיט את ליבו של המלך ותציל את עם ישראל. רק אז אפשר היה לבחון ברטרוספקטיבה את השתלשלות האירועים, ולהבין שאלוקים תכנן הכול.

כל פרט חשוב

ניקח דוגמה אחת מתוך המגילה, שממחישה בצורה נפלאה את הנקודה.

אחד הפסוקים במגילה שנראים לכאורה מיותרים לחלוטין הוא הדיון הרציני שערכו חכמי פרס בשאלה מה לעשות עם המלכה ושתי. שבעה שרים מכובדים ישבו לדון בכובד ראש "מה לעשות במלכה ושתי על אשר לא עשתה את דבר המלך אחשוורוש ביד הסריסים". אחרי דיון מעמיק הוחלט לסלק את ושתי מהכתר, וזאת במטרה למנוע את האסון הקרב ובא: כל נשות פרס עלולות ללמוד ממנה להרים את הראש מול הבעלים ולסרב לבקשותיהם.

הדיון הזה נראה מיותר לחלוטין. מספיק היה לומר שהמלכה סירבה למלך והוחלט להיפטר ממנה. מי צריך את כל ההנמקות הגבריות האלה? והפתרון שהם מצאו, באמת יכניס סדר חדש לחיי הזוגיות של כל המשפחות בממלכה?

אולם הגמרא והמפרשים מוצאים אפילו בפרט השולי הזה גורם מכריע שבונה את המשך הסיפור.

לפי הפרשנים, הצו המלכותי שחיזק את סמכות הגברים בבית הוא זה שחייב מאוחר יותר את מרדכי למסור את אסתר למלך. כאשר באו שליחי המלך לחפש את אסתר, מרדכי היה יכול לטעון שהוא לא יודע איפה היא. אולי הלכה לקניות, אולי הלכה לישון אצל חברה – היא אישה עצמאית שהולכת לאן שהיא רוצה בלי לבקש ממנו רשות. אבל לאור החוק הברור של "להיות כל איש שורר בביתו", הוטלה עליו האחריות על האישה ולמסור אותה לפקידים.

והגמרא2 אומרת שהצעד הזה של אחשוורוש, לסלק את ושתי מהתמונה בגלל כעס רגעי על סירוב שלה לבקשה כל כך מטופשת שלו, גרם לעם לתפוס אותו כמלך הפכפך שנסחף אחרי יועציו – וזה מה שהציל מאוחר יותר את היהודים. אחרי שיצאו האגרות הראשונות של המן עם הגזירה להרוג את היהודים כעבור אחד עשר חודשים, ההמון המוסת והמשולהב היה אמור לקום ולהכות ביהודים מיד, אבל הם לא עשו זאת, כי הם ידעו שהמלך טיפוס נסחף ולא יציב ומחר הוא עשוי לבטל את הגזירה שנחתמה.

וכך, המגילה היא סיפור עם המון פרטים, אבל כל אחד מהם חשוב לסיפור הגדול. כל חלק חיוני בשביל התמונה הכללית. וכך זה גם בסיפור חיינו: למרות שאירועים רבים נראים מיותרים או לא חשובים, כולם פרקים חשובים מאד בספר החיים שלנו. ואם איננו מבינים את זה עכשיו, כנראה שאנחנו עדיין באמצע הסיפור. עלינו להמתין לפרקים הבאים.

משפחת מרגולין הייתה משפחה צעירה עם שלושה ילדים קטנים בעיירה בברויסק ברוסיה הלבנה. כאשר פרצה מלחמת העולם, זושא נלקח לצבא האדום ולא חזר במשך שנים ארוכות. אשתו, נחמה, שנותרה לבדה עם הילדים, לקחה את כולם ויצאה במסע ארוך לכיוון העיר טשקנט באוזבקיסטן.

הרעב היה נורא, המלחמה השביתה את החיים לחלוטין, ואת שאריות האוכל שמצאה נחמה העבירה לילדים. היא הלכה ונחלשה, עד שערב אחד נפחה את נשמתה. שתי הילדות, מינה וטובה, נותרו לבדן עם אח קטן מהן, וכעבור כמה ימים גם הוא נפטר מול עיניהן והן נאלצו לקבור אותו במו ידיהן.

אנשים טובים העבירו אותן לבית יתומים ממשלתי נידח, במרחק שש מאות קילומטרים מטשקנט. הם שהו שם במשך כל המלחמה, וכאשר היא סוף-סוף הסתיימה שאלו אותן מנהלי המוסד אם הן זוכרות כתובת של קרוב משפחה כלשהו אליו יוכלו לכתוב ולהודיע על קיומן ולבקש שיאספו אותן. אם לא תהיה להן כתובת לפנות אליה, הן יישארו בין כתלי המוסד ויקבלו חינוך קומוניסטי שישכיח מהן מאיפה באו.

הן לא היו אמורות לזכור, הן היו בסך הכול ילדות קטנות אחרי שנות מלחמה איומות ונוראות. אך מינה הגדולה בת השתים עשרה, נזכרה פתאום בתקרית שהתרחשה לפני שנים ארוכות. בכל שנה לפני פסח, נהגה אימא שלהן לשלוח בדואר חבילה של שומן אווזים למשפחה של אח שלה בלנינגרד, עבור טיגון ובישול הבשר בפסח. שנה אחת לקחה האימא אתה את מינה לסניף הדואר, אבל הפקיד טען שהשומן נוטף מהארגז והוא לא מוכן לשלוח אותו כך. האימא ניסתה לשכנע, אבל דבר לא עזר. זה היה מרגיז ומעייף, אבל לא נותרה לה ברירה אלא לחזור הביתה ולהביא ארגז עץ חדש וחיתולי בד לאריזה. בינתיים מינה נשארה בדואר עם הארגז הגדול, וחיכתה לאימא. בזמן הזה לא היה לה מה לעשות, חוץ מלקרוא שוב ושוב את כתובת הדודים שהייתה רשומה בגדול על הארגז. פריט המידע הזה נשלף ברגע האמת, כעבור שנים, והציל את שתי האחיות.

הכול מתחיל בהתחלה

מה המסקנה מהתובנה הזו? אולי המשפט הבא: "החיים מגלגלים אותנו למקומות רבים, בחלקם לא נהיה עוד מעט, אבל מה שחשוב הוא להיות בכל מקום הכי טוב שאפשר".

התורה שלנו מעורבת מאד בחיים ולא משאירה שום פרט מחוץ לתחום. היא מלמדת איך להתלבש, מה לאכול ואפילו מה לחשוב. למה? כי כל רגע חשוב, כל רגע הוא חלק מסיפור חיינו. אצל יהודי, האכילה היא שליחות קדושה, השינה היא שליחות קדושה, אפילו ההליכה בדרך היא שליחות קדושה – וכולן יחד משלימות את ייעוד חיינו. מה שחשוב הוא לתת לכל רגע משמעות ולעשות אותו הכי טוב שאפשר.

הרעיון נושא משמעות כפולה ביחס לחינוך הילדים: הרבה פעמים אנשים אומרים "עכשיו הילד עוד קטן ואפשר להניח לו. כשהוא יגדל נחנך אותו ונעניק לו ערכים טובים". אך הסיפור של המגילה אומר דבר פשוט: העתיד מוכרע בעבר. גורל החיים הוא אוסף כל הפרטים והאירועים שחווינו מהרגע שנולדנו, וכל אחד מהם יוצר השפעות ישירות על העתיד. לכן חינוך מתחיל מיד בהתחלה.

כאשר כולנו נתייחס ברצינות לכל רגע מחיינו, נזכה לקדש כל פרט בבריאה ולהביא את הגאולה השלמה.