העברת המסורת

פרקי אבות הם פרקים שמרכיבים מסכת שלמה שמלמדת ערכי מוסר ומידות. אבל לא רבים יודעים שיש בהם רובד נוסף. מלבד האמרות עצמן, שני הפרקים הראשונים של מסכת אבות מספרים לנו את סיפור העברת התורה שבעל פה מדור לדור.

ספרי התנ"ך נחשבים ל"תורה שבכתב", ומבחינה כרונולוגית הם מסתיימים בתקופת בית המקדש השני. מכאן והלאה התפתחה לאורך הדורות ה"תורה שבעל פה", במסורת שעברה מדור לדור על ידי החכמים והרבנים שלמדו את התורה ולימדו אותה לתלמידים הבאים.

המשנה בפרקי אבות מצטטת את אמרותיהם של החכמים לפי סדר כרונולוגי, ואם נשים לב לשמות החכמים נוכל לעקוב אחרי העברת מסורת התורה שבעל פה מבחינה היסטורית ולהבין את הרקע ההיסטורי של התקופה.

כעת נסקור בקצרה את התוואי הלא מוכר של פרקי אבות, סיפור העברת התורה שבעל פה מדור לדור.

ממשה ועד לכנסת הגדולה

המשנה הראשונה מתארת בקצרה את העברת התורה, החל ממשה רבינו שקיבל אותה ישירות מידי האלוקים ועד לאנשי כנסת הגדולה – שהם למעשה משמשים החולייה הראשונה במסורת התורה שבעל פה.

וכך מתארת המשנה: משה רבינו קיבל את התורה מהשם בהר סיני, ומסר אותה ליהושע. הוא היה מנהיג יחיד של עם ישראל; יהושע מסר את התורה לזקנים – זוהי תקופת השופטים שבה לימדו את התורה קבוצה של ותיקי העם ונכבדיו. השופט הראשון היה עתניאל בן קנז, והאחרון שחתם את תקופת השופטים היה עלי הזקן; אחרי הזקנים התחילה תקופת הנביאים, החל משמואל הנביא ועד לנביאים האחרונים, חגי זכריה ומלאכי, שבעצמם כבר היו "אנשי כנסת הגדולה".

הכנסת הגדולה הייתה המוסד העליון של המנהיגות התורנית-רוחנית של עם ישראל בתקופת הקמת בית המקדש השני, תחת השלטון הפרסי שהרשה לעם ישראל לשקם ולבנות מחדש את המקדש. בכנסת הגדולה היו חברים מאה ועשרים חכמים, ובראשם עזרא הסופר. הם חתמו את התנ"ך והסדירו את סדרי התפילות.

המשניות הבאות מציגות את החכמים לפי הסדר, דור אחרי דור.

משמעון הצדיק ועד לזוגות

שמעון הצדיק היה מאחרוני חברי הכנסת הגדולה, וכיהן ככוהן הגדול בבית המקדש השני. בזמנו כבש את הארץ אלכסנדר מוקדון היווני, והשניים אף נפגשו1 וכך התבטלה מזימה של הכותים להרוס שוב את בית המקדש.

אנטיגנוס איש סוכו (סוכו הוא שם מקום) היה תלמידו וממשיך דרכו של שמעון הצדיק. בעקבות פרשנות לא נכונה של דבריו, שניים מתלמידיו, צדוק ובייתוס, פרשו מהזרם המקובל והקימו כתות שנקראו על שמם. בהקשר הזה נאמרה במשנה בהמשך הפרק האזהרה: "חכמים, היזהרו בדבריכם!".

החל מהדור הבא מתחילה תקופת ה"זוגות" – הנהגה משותפת של שני חכמים בולטים. בדרך כלל, אחד מהם היה נשיא הסנהדרין והשני שימש כאב בית הדין.

מיוסי ויוסי עד לנשיאות

יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן היו תלמידיו של אנטיגנוס, ובתקופתם אירע נס חנוכה.

אחריהם הובילו יהושע בן פרחיה וניתאי הארבלי. באותה תקופה יוחנן שימש ככוהן הגדול וכמלך בו זמנית, ואחריו מלך בנו ינאי שרדף את החכמים והרג אותם. יהושע בן פרחיה נמלט למצרים, וחזר לירושלים רק כשתלמידו שמעון בן שטח, שהיה גיסו של ינאי המלך, יישב את ההדורים ביניהם.

אחריהם הובילו יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח. יהודה בן טבאי לא רצה לקבל על עצמו את ההנהגה וירד למצרים2, אך בסופו של דבר התרצה.

שמעון בן שטח היה אחיה של שלומציון המלכה, אשתו של ינאי המלך. בזמן הרדיפות אחרי החכמים, החביאה המלכה את אחיה והצילה אותו. באחת הארוחות היא חשפה את שמעון בפני אחיה בתנאי שהוא לא ייגע בו לרעה וכך פסק מסע הרדיפות של המלך נגד החכמים. לאחר מות ינאי, מלכה אשתו שלומציון בהנהגה משותפת עם אחיה, והחכמים חזרו לעמדת השפעה והנהגה.

אחריהו הובילו שמעיה ואבטליון, בסוף תקופת החשמונאים. שניהם היו גרים. אבטליון הוא כינוי שמרמז לתפקידו כאב בית הדין: "אב טליא", אב לילדים. בתקופתם המלוכה עברה משלומציון המלכה לבניה הורקנוס ואריסטובולוס, שהתקוטטו ביניהם על המלוכה3, מה שגרם להתערבות של השלטון הרומי וביטול הריבונות היהודית, מה שמסמל את תום עידן החשמונאים.

אחריהם הנהיגו את העם למשך תקופה קצרה בני משפחת בתירה, אך הם העבירו את שרביט ההנהגה להלל – תלמידם של שמעיה ואבטליון – בעקבות אירוע שבו לא היה להם מענה הלכתי בנושא קרבן הפסח.

אחריהן הנהיגו הלל ושמאי. "הלל הזקן" היה צאצא של דוד המלך, והוא ייסד את שושלת הנשיאות, שעברה בתוך המשפחה מאב לבן עד לסוף תקופת חכמי הגמרא. אז גם הסתיימה תקופת הזוגות והחלה תקופת התנאים, חכמי המשנה4, כשההנהגה מובלת בידי ה"נשיא".

בן זוגו של הלל היה מנחם, אך הוא גויס לשירות הממלכה והוחלף בידי שמאי. הלל ושמאי הקימו בתי מדרש וייסדו אסכולות הלכתיות שונות, ותלמידי שני המחנות הרבו לחלוק אלה על אלה במשך הדורות הבאים.

בתקופתם מלך הורדוס, שהרג את רוב חכמי ישראל ומאוחר יותר כיפר על מעשהו בבניית בית המקדש השני.

מכאן יש לפנינו התפצלות – שושלת הנשיאות מצד אחד, ובמקביל העברת התורה בין חכמי המשנה. החלק השני של הפרק הראשון מתאר את המשך שושלת הנשיאות של בית הלל5, ואילו בפרק הבא נחזור להלל הזקן ומשם להמשך העברת המסורת לתלמידו הגדול, רבן יוחנן בן זכאי והלאה.

שושלת בית הלל

כעת נמשיך בשושלת בית הלל. בנו של הלל הזקן היה רבן שמעון, אך הוא לא מוזכר בפרקי אבות, ככל הנראה מפני שתקופת נשיאותו הייתה קצרה. בנו היה רבן גמליאל, זהו "רבן גמליאל הזקן", שהיה בתקופת המלך אגריפס, בשלהי ימי בית המקדש השני. בתקופתו נדדה הסנהדרין לראשונה מתוך לשכת הגזית שבבית המקדש אל רחבת הר הבית.

בנו של רבן גמליאל היה רבן שמעון6 בן גמליאל, אחד מעשרה הרוגי מלכות שנרצחו בידי השלטון הרומאי בתקופת חורבן בית המקדש השני. לאחר החורבן כיהן רבן יוחנן בן זכאי כנשיא (התואר "רבן" מוקדש רק לנשיאים), שהעביר את משכן הסנהדרין ליבנה.

בנו של רבן שמעון היה "רבן גמליאל מיבנה", שלא מוזכר כאן. הוא מונה בידי רבן יוחנן לנשיא הסנהדרין כשהמצב הפוליטי אפשר זאת, בעוד הוא עצמו עזב את יבנה ועבר לברור חיל7. הוא שיקם את הסנהדרין, ובתקופתו לימוד התורה שגשג בכל רחבי הארץ.

בנו היה רבן שמעון בן גמליאל השני. בצעירותו פרץ מרד בר כוכבא נגד הרומאים. הוא עצמו תמך במרד, וכל תלמידיו נהרגו בקרבות. לאחר המרד יהודה חרבה והסנהדרין וכל המרכז היהודי נדדו צפונה, לעיר אושא שבגליל, שם שכן המרכז התורני עד סוף תקופת התלמוד.

כעת אנחנו ממשיכים בפרק השני של פרקי אבות, עדיין בתוך שושלת בית הלל: הבא בתור הוא רבי יהודה הנשיא. הוא ערך את המשנה וחתם את תקופת התנאים. נחשב כבעל מעמד מכובד מאד, וניהל קשרים טובים עם הקיסר הרומי אנטונינוס. בנו היה רבן גמליאל, בן הדור האחרון של התנאים והדור הראשון לאמוראים, חכמי הגמרא8.

שושלת התלמידים

במשנה השביעית נחזור להלל9 ולהסתעפות המקבילה של התלמידים.

מתחילים מרבן יוחנן בן זכאי, ששיקם את לימוד התורה לאחר חורבן בית המקדש וכיהן כנשיא הסנהדרין, כאמור. חמשת תלמידיו הבכירים שמפורטים במשנה המשיכו להוביל את מסורת התורה גם תחת הנהגתו של רבן גמליאל, שהחליף בהנהגה את רבן יוחנן. בתקופתם הוקמו ישיבות ברחבי ישראל: רבי אליעזר הקים ישיבה בלוד, רבי יהושע בפקיעין, רבי יוסי בציפורי, רבי עקיבא בבני ברק ורבי מתיא בן חרש ברומי.

חותם את הפרק רבי טרפון, רב נוסף מאותה תקופה, שבצעירותו שימש ככוהן בבית המקדש.