ללוות זה הכי חשוב?!

יש מקצוע חדש בעולם. אנשים עוברים קורסים מורכבים כדי להצליח בו: "אומנות האירוח". לומדים בו את כל הסודות איך לארח אדם בצורה שתגרום לו להרגיש הכי בבית בעולם. הקורס עוסק בשאלות חשובות כמו סדר הישיבה הנכון סביב השולחן, כיצד ממקמים את האוכל בצלחות, מה פרוטוקול המתנות, והשאלה החשובה מכולן: איך מקפלים את המפיות?

להבדיל, גם הרמב"ם עסק באומנות האירוח, והוא מציין דבר מעניין: הדבר הכי חשוב באירוח הוא להקפיד ללוות את האורח כשהוא יוצא. לא מספיק להפריח לעברו קריאת "יאללה ביי, שבת שלום", אלא לקום מהמקום וללוות אותו החוצה. למעשה, הרמב"ם כותב הרבה יותר מזה. הנה1: "שכר הליווי מרובה מן הכול... ויותר מהכנסתם [של האורחים]".

הרמב"ם לומד זאת מהנהגתו של מכניס האורחים הגדול בהיסטוריה. התורה מספרת על אברהם אבינו שלא הסתפק באירוח שלושת המלאכים בהרחבה ובפאר, אלא קם ללוות אותם בפרידתם.

אולם זה כמובן תמוה מאד: הדבר האחרון ששמים לב אליו באירוח של אברהם אבינו הוא הליווי השולי ביציאת האורחים החוצה.

הרי לא היה פרט שאברהם לא חשב עליו.

ראשית, עצם זה שהוא ראה את שלושת האורחים. נחשוב על זה: אברהם זכה לביקור פרטי של אלוקים, שבא לבקר אותו אחרי ברית המילה, אבל הוא מבחין מרחוק בשלושה עוברי אורח ומפטיר לאלוקים: "מצטער, באו אורחים", ורץ אליהם.

אחר כך הוא שוחט שלושה פרים, כדי לתת לכל אחד את הלשון, שנחשב (לפחות אז) לאחד מחלקי הבשר המשובחים ביותר. הוא לא נוהג כמו מנהלי קייטרינג באולמות, שסומכים על כך שאחד ירצה פרגית והשני יסתפק בשניצל, אלא נותן לכל אחד לשון משלו. הוא טורח ומכין בעצמו, מגיש וממלצר, ומארח להם לחברה – ואת הכול הוא עושה בזריזות כדי לא לעכב את שלושת האורחים הלא-קרואים שנפלו עליו כחום היום.

ובכל זאת, הרמב"ם בוחר לעשות עניין דווקא מהפרט השולי והזניח לכאורה, שמספר על כך שאברהם טרח ללוות את האורחים כשעזבו.

ובכן: מה חשיבות ליווי האורח החוצה? מה רוצה הרמב"ם ללמד בכך על מהותה של הכנסת אורחים?

משמר ביטחון

התפיסה המקובלת בהסבר הדברים היא שמדובר על ליווי לצרכי ביטחון.

בעבר, הדרכים היו מסוכנות והיה מפחיד לצאת החוצה בלילה. בוודאי כאשר מדובר על אורח שאינו מכיר היטב את היציאה מהעיר. מהסיבה הזו הייתה מוטלת אחריות על עסקני הציבור לדאוג לתחזוקה תקינה של הדרכים ולליווי מסודר של האורחים החוצה2. זה פשוט: אם הדרך תהיה מסוכנת, זה עלול להיגמר בשוד ואפילו ברצח, חלילה.

הבעיה עם הפרשנות הזו היא שאין לה קשר עם עצם הכנסת האורחים. זאת תוספת על האירוח בבית. כאילו נאמר למארח: האירוח היה מושלם, תדאג בבקשה לא לקלקל אותו במוות מיותר של האורח...

אבל מדברי הרמב"ם נראה שהליווי של האורח בסיום הארוחה הוא חלק עיקרי מהכנסת האורחים עצמה. מה העניין כאן?

מחווה ענקית

הרבי מליובאוויטש3 מוצא כאן רעיון חשוב: הליווי הוא אקט זעיר שמעביר מסר ענק. הוא אומר לאורח: "נהניתי ממך. קשה לי לסיים את המפגש ואני מושך אותו עוד קצת". וזה זוקף את גבו של האורח. לכל אורך הסעודה הוא ישב מכווץ בכיסאו. הוא לא ידע אם שמחים שהוא הגיע לכאן או ממתינים שילך. כל הסיטואציה של 'להתארח' מביכה את האורח ומעמידה אותו במצב של קבלה והזדקקות לאחרים. והנה המארח קם ממקומו, מלווה אותו החוצה ואומר: "היה לנו כיף, תבוא עוד פעם". פתאום הבשר והדגים מקבלים טעם אחר.

כעת אנו מקבלים פרשנות מאירה על סיום דברי הרמב"ם: "מי שאינו מלווה את האורח, כאילו שופך דמים". הכוונה היא לדם ש'נשפך' כאן ועכשיו בידיו של המארח! אם המארח זורק מרחוק קריאת "שלום, ביי", האורח חש כאילו חיכו שהוא ילך – ודמו נשפך. הוא מושפל ומבויש. אך כאשר המארח קם ומלווה אותו עם חיוך טוב עד חדר המדרגות, מתייצב לחץ הדם של האורח והוא מתמלא אושר על החברות שזכה לה.

לא "מה", אלא "איך"

בכך מניח הרמב"ם דגש על נקודה חשובה מאין כמותה: אנו רגילים לדבר על ה"מה" וה"כמה", ופחות על ה"איך". אדם נדיב נמדד בגודל הצ'ק שהוא תורם לצדקה, ולא בדרך שבה הוא מעביר את הצ'ק לנזקק. וכאן בא הרמב"ם לחדד כי לפעמים ה"איך" עולה בהרבה על ה"מה". אדם יכול להכין את הארוחה הכי יקרה עבור האורח, אך אם הוא ייפרד ממנו בדרך לא מספיק אוהבת ומכבדת – הוא ישפוך את דמו.

הדבר נכון בכל צורה של חסד, אך חשוב שבעתיים לגבי הכנסת אורחים. אורח שבא להתארח לא מבקש אוכל. הוא יכול למצוא מזון גם בחוץ. הוא מחפש חברה, בית, תחושת שייכות. וכאן תפקידו של ה"איך", שעולה על הכול.

אחד התורמים הגדולים למוסדות חב"ד היה ר' שמואל רוהר מארצות הברית. הוא לא רק נתן, הוא ידע איך לתת. בחביבות ובמאור פנים, עד שלא היה ברור מי הנותן ומי המקבל...

בחנוכת בית חב"ד בבאזל, בנין שהוא עצמו תרם, הוא סיפר על המורה שלו לנתינה: במהלך מלחמת העולם השנייה, כאשר היה ילד בן עשר, ההורים שלו נאלצו לברוח מהעיר והשאירו אותו אצל ידיד בבאזל. אותו אדם אסף את ילדיו אל השולחן ואמר: "קיבלנו היום ילד חדש למשפחה. שמואל יהיה אחד מאתנו. וכיוון שהוא הילד הגדול, המקום שלו בשולחן יהיה לידי".

'לראות' אותם

התפיסה הזו מעניקה הסבר לשאלה נוספת שמטרידה את מפרשי הרמב"ם.

הרמב"ם פותח את הנושא באמירה: "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה, שנאמר [על אברהם אבינו]: 'וירא והנה שלושה אנשים'".

כאן עולה התמיהה: מדוע בחר הרמב"ם בפסוק 'פרווה' כזה ולא בפסוקים חזקים הרבה יותר, המספרים כיצד אברהם נוטש באמצע הפגישה עם אלוקים, ובמקום לדבר עם השם הוא הולך לשחוט פרים ולאפות עוגות?

התשובה: התכונה המדהימה שאפיינה את אברהם אבינו היא היכולת לראות את האורחים שלו מרחוק. עוד לפני שמתחילים להושיב אותם ליד השולחן, הוא "רואה" אותם. הרבה לפני שהוא מניח את האוכל בצלחות, הוא שם לב לתחושות שלהם וחושב כיצד לעשות להם הכי נוח בעולם.

דברים קטנים גדולים

כמובן, כולנו יכולים לקחת מאברהם אבינו צידה לחיים. זה כלל חשוב: "הדברים הקטנים הם הדברים הגדולים". מה שחשוב באמת בחיים זה לא לקנות מתנות יקרות או ליזום חופשה ארוכה בחו"ל. החכמה היא להקפיד על "בוקר טוב" ו"לילה טוב" ולהגיש עזרה קטנה כשצריך. זה יחס המבטא כבוד והערכה ואת ההרגשה כי הזולת הוא הכי יקר בעולם.