לפניכם רמזים וגימטריאות לפרשת תזריע-מצורע.
10 סיבות למה אדם לוקה בצרעת
שתי הפרשיות - 'תזריע' ו'מצורע' – נקראות ברוב השנים ביחד, באותה שבת. גם מבחינת תוכן הפרשיות מהוות השתים חטיבה אחת: שתיהן עוסקות במצבים שונים בהם האדם נחשב 'טמא' וזקוק לטהרה מיוחדת. הטומאה הבולטת, שלה מוקדש חלקן הגדול של שתי הפרשיות, היא טומאת 'מצורע' – אדם, בגד או בית שנראה בהם 'נגע', כתם לבן או אדום (ויש מקרים שבהם בא ה'נגע' בצבעים נוספים כמו ירקרק).
על מה ולמה בא ה'נגע'? חז"ל מזכירים כמה גורמים, כמה מעשים לא טובים שגורמים לבוא נגע הצרעת. הידוע שבהם הוא הדיבור בלשון הרע. נצטט בענין זה את דברי הרמב"ם1 המתאר תהליך הדרגתי: "המספר בלשון הרע, משתנות קירות ביתו. אם חזר בו – יטהר הבית; ואם עמד ברשעו עד שהותץ הבית – משתנין כלי העור שבביתו, שהוא יושב ושוכב עליהם. אם חזר בו – יטהרו; ואם עמד ברשעו עד שישרפו – משתנין הבגדים שעליו. אם חזר בו – יטהרו; ואם עמד ברשעו עד שישרפו – משתנה עורו ויצטרע, ויהיה מובדל ומפורסם לבדו, עד שלא יתעסק בשיחת רשעים, שהיא הליצנות ולשון הרע".
אך קיימים צדדים נוספים בענין זה. בתורת הקבלה והחסידות, למשל, מדברים על כך שה'מצורע' סובל מ"הסתלקות אור החכמה". הגאון המקובל רבי לוי יצחק שניאורסון מטעים זאת בדרך הגימטריא2 : ערך המלה 'מצורע' שווה למלים 'עַם הארץ' (=406) – "להורות שאין בו תורה, בחינת חכמה". זו הסיבה שהפרשה השניה (פרשת 'מצורע') מתחילה במלים "זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו" – רמז לכך שטהרת המצורע היא בכח התורה והחכמה3 .
[בהקשר זה מוסיף רבי לוי יצחק:
כאשר ה'נגע' חולף צריך המצורע לעבור תהליך טהרה, ששיאו וסיומו הוא בכך שהמצורע מגיע לבית המקדש והכהן מורח דם ושמן בכמה נקודות בגופו. כל עוד התהליך לא הסתיים עד תומו אסור למצורע להיכנס לבית המקדש עצמו, ולכן מעמידים אותו בכניסה, בשער המזרחי שבו נכנסים למקדש, ושם 'מטפל' בו הכהן4 .
שער זה נקרא בשם 'שער נקנור', על שם אדם שנקרא 'נקנור' והוא זה שייבא מחו"ל דלתות בעלות גוון מיוחד כדי לפאר שער זה (היייבוא לא היה פשוט ו'נקנור' זכה לכך שייעשו לו ניסים מיוחדים בדרך, ועל כן הנציחו את שמו על השער5 ). ובכן, המלה 'נקנור' גם היא בגימטריא 'מצורע' (=406), והעמדת המצורע ב'שער נקנור' יש בה סמל לכך שמקום זה מתאים להחזיר לו את "אור החכמה שנסתלק ממנו כשהיה מצורע". רעיון זה מתבטא בכמה פרטים שהיו ב'שער נקנור', ולא כאן המקום להרחיב בכך].
בכל מקרה, למדנו כי הגורם ל'נגע' אינו חד משמעי ויתכנו כמה גורמים. 'בעל הטורים' חישב ומצא כי בשתי הפרשיות – 'תזריע' ו'מצורע' – יחד חוזרת התורה על צמד המלים "נגע צרעת" 10 פעמים בדיוק6 , והדבר מתאים לדברי המדרש7 שקיימים 10 סיבות שליליות המביאות ל"נגע צרעת".
תופעה נדירה במיוחד: רק 3 פסוקים בתורה כולה!
שתי הפרשיות עוסקות בטומאת ה'מצורע', ואף ה'הפטרות' שלהן עוסקות באותו תוכן: הן מספרות על מצורעים שהיו במהלך ההיסטוריה. שתי ה'הפטרות' לקוחות מספר מלכים, המספר על ממלכת ישראל כפי שהיתה בימי אלישע הנביא, שהתגורר אז בעיר הבירה שנקראה 'שומרון' [כאשר קוראים את שתי הפרשיות באותה שבת, יקרא ה'מפטיר' בפני הציבור רק אחת מתוך שתי ה'הפטרות', אם כי נהוג שכל יחיד משלים לעצמו וקורא באופן פרטי גם את ה'הפטרה' השניה שלא נקראה בציבור].
ב'הפטרה' הראשונה שמבין השנים, מסופר על שר הצבא של ממלכת ארם – שהיתה שכנה לממלכת ישראל: שמו היה 'נעמן' והוא סבל מצרעת. על ידי נערה ישראלית שהתגלגלה לארם נודע לנעמן על קיומו של הנביא אלישע, והוא בא אל הנביא, בליווי פמליה מכובדת, כדי שזה 'יטפל' בצרעת שהפריעה לו. המסר של אלישע היה שהרפואה תבוא על ידי רחצה במי הירדן, וכך היה: "וירד ויטבול בירדן שבע פעמים כדבר איש האלקים, וישוב בשרו כבשר נער קטן ויטהר"8 . נעמן התפעל מאוד מהנס והדבר גרם לו לאמונה חזקה באלוקי ישראל (למרות שהוא נשאר לא יהודי).
איך באמת ידע אלישע לשלוח את נעמן אל הירדן? – השאלה לא קשה במיוחד, כי אלישע היה נביא גדול ולא היה זה הנס היחיד שחולל בכחות האלוקיים שניחן בהם; אך בספר הקדמון 'צרור המור' מתגלה לנו דבר מפתיע, והוא שאלישע הבין את הדברים מתוך תורת משה! כל פרטי הסיפור – העובדה שהמצורע הנכרי נקרא בשם נעמן, הנביא שריפא אותו נקרא אלישע, והרפואה באה על ידי מי הירדן – יש להם רמז די שקוף בספר התורה, וכפי שנראה (החידוש מורכב מעט, אבל שווה...).
אז ככה:
בפרשת 'תזריע' קיים פסוק כללי, שבא כהקדמה לדיני הצרעת, ובו נאמר9 : "נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן". פסוק זה הוא נדיר מאוד – זהו הפסוק הראשון (וכמעט האחרון...) בתורה שגם מתחיל באות נו"ן ("נגע") וגם מסיים באות נו"ן ("הכהן"), ויש כאן רמז לאותו מצורע ששמו – נעמן – מתחיל ומסיים באות נו"ן.
אבל רגע, בפסוק זה כתוב שיש להפנות את המצורע אל הכהן, והרי אלישע לא היה כהן! מסתבר שאלישע למד את המלה 'אדם' שבפסוק זה – "נגע צרעת כי תהיה באדם" – כמתאימה ליהודי (כמו בעוד מקומות בתורה שבהם המלה 'אדם' מתייחסת דוקא לבני ישראל), ולכן הבין כי דוקא יהודי מצורע צריך ללכת אל הכהן, ואילו מי שאינו יהודי – צריך ללכת למישהו אחר. למי באמת? כאן הסתייע אלישע בפסוק נדיר נוסף, שגם הוא מתחיל באות נו"ן ומסיים באות נו"ן10 : "נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלקיך אליו תשמעון". כך איפוא טופל נעמן, ששמו מתחיל ומסתיים באות נו"ן, דוקא על ידי "נביא מקרבך". ולמעשה, גם שמו הספציפי של הנביא – אלישע – רמוז בפסוק זה, שכן אותיות שמו מסתתרות בו, כפי שתראו באותיות המודגשות: "נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך י-ה-ו-ה אלקיך אליו תשמעון".
ועדיין לא הסברנו: כיצד ידע אלישע לשלוח את נעמן לנהר הירדן? זאת למד אלישע מהפסוק השלישי בתורה המתאפיין בתופעה נדירה זו של התחלה וסיום באות נו"ן (וזהו. יש בתורה רק 3 פסוקים כאלה!), ובו נאמר כך11 : "נַחנוּ נעבור חלוצים לפני ה' ארץ כנען ואתנו אחוזת נחלתנו מעבר לירדן". לא ניכנס כאן להקשר הפשוט של פסוק זה, אבל ברור שיש בו רמז לנעמן ש"עבר חלוץ" והגיע עם פמליה גדולה ממקומו שבארץ ארם אל ארץ כנען (=שמה הקדום של ארץ ישראל); ואכן, אותיות השם "נעמן" צפונות בארבע המלים הראשונות שבפסוק, כפי שתראו באותיות המודגשות: "נחנו נעבור חלוצים לפני".
ובכן, בסוף פסוק זה נאמר "מעבר לירדן" – ומכאן למד אלישע שרפואת נעמן תהיה על ידי רחיצה בנהר הירדן! [ולמה שבע פעמים? כי בפרשת 'מצורע' נאמר12 שטהרתו של יהודי מצורע היא על ידי שמזים עליו שבע פעמים מה'מים החיים', וכהקבלה לכך רחץ נעמן שבע פעמים13 ].
ונסיים רעיון מופלא זה בציטוט לשונו של 'צרור המור': "אלישע היה יושב ודורש אלו הפסוקים, ובהם היה צופה ומביט ענין נעמן .. ולהודיענו עומק התורה וסתריה".
סגקולה להינצל מעין הרע
הזכרנו את הפסוק שבפרשה "נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן" ואת המיוחד שבו בהיותו הפסוק הראשון בתורה שפותח ומסיים באות נו"ן. הזכרנו גם שקיימים בתורה עוד 2 פסוקים כמותו, ועכשיו נוסיף שבנביאים ובכתובים קיימים עוד 8 פסוקים כאלה (אחד הידועים שבהם הוא משיר-השירים14 : "נופת תטופנה שפתותיך כלה דבש וחלב תחת לשונך וריח שלמותיך כריח לבנון") – בסך הכל 11 פסוקים בכל התנ"ך.
בהרבה סידורים מופיעים 11 פסוקים אלו לאמירה בכל מוצאי שבת, ואמירתם נחשבת כסגולה להינצל מעין הרע. החיד"א בספרו "דבש לפי"15 כותב, כי המלה "נון" בארמית פירושה דג, ולכן פסוקים אלו – שמתחילים ומסיימים באות נו"ן - יש בהם סגולה מיוחדת להציל מעין הרע, כשם שהדגים נמצאים בתוך הים ואין עין הרע שולטת בהם.
עוד מביא החיד"א כי בכל אחד-עשר הפסוקים אין את האות ס', ולכן "הקורא אותן – מבריח שטן ממנו", כי המלה "שטן" מתחילה באות ס' (האות ס' זהה עם השי"ן השמאלית שבה מתחילה המלה "שטן"). עוד אות שנעדרת מכל הפסוקים הללו היא האות הסופית ף', וגם בכך יש רמז להצלה ממצבים שליליים שונים שמסתיימים באות זו: אף, נגף, שצף, קצף, זעף.
בספר 'שני לוחות הברית'16 מאריך הרבה בענינם של הפסוקים הללו. הוא מנתח כל פסוק בנפרד, וכמובן לא נוכל להביא כאן את דבריו הארוכים. הנקודה העולה מדבריו היא שהפסוקים הללו מייצגים את הרעיון של 'ירידה צורך עליה':
האות נ' נחשבת כסמל של נפילה. כך מסבירים חז"ל17 את העובדה שבמזמור המפורסם 'תהלה לדוד' ('אשרי') יש פסוקים בכל אותיות הא-ב, מלבד אות אחת שחסרה – האות נ': "מפני מה לא נאמר נו"ן באשרי? מפני שיש בה נפילה, שנאמר18 'נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל'".
אם כן, העובדה שהפסוק "נגע צרעת" – וכך יתר הפסוקים – מתחיל באות נ', מסמלת מצב של נפילה. הנפילה מתבטאת גם בצורתה של האות נ' שהיא כפופה, ועל כך נאמר בהמשך המזמור: "סומך ה' לכל הנופלים, וזוקף לכל הכפופים".
ובכן, הפסוקים מתחילים בנ' כפופה, אבל מסתיימים באות נו"ן סופית שהיא זקופה, גבוהה וישרה. כך מסבירים גם את הפסוק שהזכרנו (מפסקים אותו בצורה שונה מהבנתו הרגילה): "נפלה – לא תוסיף; קום בתולת ישראל"! סיום הפסוק בנו"ן הארוכה והישרה מסמל את העבודה ש'בתולת ישראל' קמה מנפילתה ועומדת נצבה וגבוהה.
ה'צמח צדק' ממשיך ומסביר ברוח זו19 את העובדה שיש 11 פסוקים כאלה. המספר 11 הוא מספר שמסמל את כחות הטומאה, (עולם הקדושה מתאפיין במספר 10, והמספר 11 מבטא חריגה שלילית מהמספר השלם - בבחינת "כל המוסיף גורע"20 ), ולכן קיימים 11 פסוקים שמתחילים בנ' כפופה ומראים על נפילה שבאה מצד כחות הטומאה; אך בסופו של דבר הופך הקב"ה את הירידה לעליה והסיום הוא באות נו"ן סופית המסמלת זקיפות קומה.
[ביטוי מוחשי למהפך זה סביב האות נו"ן ניתן לראות אצל המן הרשע, שהכין עץ גבוה באורך של נו"ן אמות (=50) כדי לתלות עליו את מרדכי. בסופו של דבר התהפכה הנו"ן לטובה ומי שנתלו על העץ היו 11 הרשעים – המן ועשרת בניו. ניתן להוסיף עוד, שתלייתו של המן על העץ היתה בחודש ניסן, ששמו מתחיל בנ' כפופה ומסתיים בנו"ן ישרה21 ].
הקשר המיוחד בין ברית מילה ושבת קודש
נסיים בפסוק שמופיע בתחילת פרשת 'תזריע'22 , ובשונה מרוב רובה של הפרשה הוא אינו עוסק בענינים של טומאה אלא במצוה הגדולה של ברית מילה. הפסוק הוא קצר - בעל 5 מלים בלבד: "וביום השמיני ימול בשר ערלתו".
'בעל הטורים' מציין דבר יפה: קיים עוד פסוק שכולל 5 מלים, והוא מוכר לנו מאוד מנוסח ה'קידוש' של שבת. פסוק זה מדבר על כניסת השבת הראשונה בהיסטוריה, ואומר: "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם". ולמעשה, הדמיון בין שני הפסוקים אינו רק במספר המלים הזהה, אלא גם במספר האותיות השווה (תספרו ותראו...).
מה באה ללמדנו השוואה זו? שאת ברית המילה יש לעשות "ביום השמיני", אפילו אם היום השמיני יוצא בשבת. נכון שבדרך כלל אסור בשבת לעשות מעשים אלו של הוצאת דם וכו', אולם מצות המילה ביום השמיני כה חשובה שיש לקיימה אפילו באותו יום שבו אומרים "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם".
עוד פרט הלכתי הנלמד מתוך הפסוק – שאפשר לקיים את ברית המילה במשך כל היום השמיני, החל מהבוקר מוקדם ועד הרגע האחרון שלפני שקיעת השמש. זה נרמז בגימטריא של המלים "וביום השמיני ימול בשר" ששווה 1067, וזהו גם ערכם של המלים "שכל היום יהיה כשר למול" (=1067).
הלכה נוספת שנלמדת קשורה לתוכן הכללי של הפרשה – נגע הצרעת. בדרך כלל אדם שיש בו כתם של צרעת אסור לו להסיר את הכתם ובכך 'להעלים ראיות', אלא הוא מחוייב ללכת אל הכהן ולטפל בו כפי הוראותיו. אולם אם הכתם נמצא במקום של בשר הערלה – אז המצוה היא להסיר את הערלה למרות שבכך יתבטל הכתם שעליה.
זה נרמז במלים "ימול בשר ערלתו" שהם בגימטריא 1294, כמו המלים "אף על פי שעליו בהרת" (='בהרת' היא אחד מהכינויים בפרשה לנגע הצרעת). גימטריא זו היא מבית מדרשו של רבי יהודה החסיד23 .
ונחתום בעוד רמז נחמד24 : מפורסם כי המל את בנו נחשב לו כאילו הקריב קרבן על גבי המזבח. ובכן, המלה 'מזבח' היא נוטריקון מילה זמנה ביום ח' (=8).
כתוב תגובה