בפרשת בראשית, אלוקים ברא את אדם וחווה ואמר להם "פרו ורבו". בעידן בו תכנון משפחה הפך לדבר פופולרי, משפחה ברוכת ילדים היא לא דבר מובן מאליו. ביקשנו לראיין את מרדכי וליבא ברוצקי, זוג מוסיקאים מחוננים פלוס 11.
ממוסקבה באהבה (ובאנטישמיות)
מרדכי ברוצקי נולד במוסקבה. גם ליבא, מי שתהיה אשתו, נולדה במוסקבה. הרקע המשפחתי של שניהם היה דומה: משפחות יהודיות משכילות ומתבוללות שאף לא טרחו לספר לילדיהם על יהדותם. לשניהם היה כשרון מוזיקלי ומגיל צעיר הם התאמנו שעות רבות על נגינה, הוא על כינור והיא על פסנתר.
ושניהם גילו את יהדותם בגיל 6.
אצל ליבא זה היה יחסית פשוט.
"ילדים בגן צחקו עלי ואמרו שאני יהודיה" היא מספרת. "בבית שאלתי את אבא אם זה נכון. הוא אישר שאנחנו יהודים, אבל אמר שזהו עם מיוחד וזו גאווה להיות שייך לעם הזה. הוא סיפר לי שיש לנו ארץ משלנו ושם חיים רק יהודים."
אצל מרדכי זה היה קצת יותר טראומתי.
לקראת מסיבת סוף שנה בגן, התאמנו הוא ושאר הילדים למופע. בסיום החזרות הם היו שרים שיר היתולי שכולו צחוק וזלזול בעם היהודי. מרדכי שלא ידע על יהדותו, שר וצחק יחד עם כולם... כשהגיע לאימו ושר לה את השיר המצחיק, היא הגיבה בכעס וביקשה שלא ישיר את השיר יותר.
"כששאלתי אותה למה? היא אמרה לי לשאול את אבא. אבא היה מהנדס בניה שעבד שעות רבות מחוץ לבית וחזר בשעות מאוחרות. כשהוא הגיע סוף-סוף, הוא השיב לי בקרירות שאנחנו משפחה יהודיה ואסור לנו לשיר שיר שלועג ליהודים.
"הייתי המום. לא הבנתי כיצד יתכן שמשפחה מכובדת ויפה כמו שלנו היא משפחה יהודית. הרי הילדים בגן אמרו שליהודים יש קרניים וזנב!"
למחרת בגן מרדכי הקטן לא הפסיק לחשוב על הנושא, וכשהילדים שרו את השיר הוא התלבט האם להצטרף אליהם או לא. ואז, בפתאומיות – או כמו שמרדכי אומר כיום "בהשגחה פרטית" – שני ילדים גררו אותו והכניסו את ראשו לאסלה תוך שהם צוחקים בקול על יהדותו. מרדכי הגיע הביתה מזועזע מהחוויה הקשה, כיצד נודע לילדי הגן שהוא יהודי בדיוק יום למחרת שנודע לו הדבר בעצמו? למרות שנותרו עוד שבועיים עד לסיום הגן, מרדכי לא שב אליו.
החוויה הזאת הבהירה לו היטב שהוא אכן שונה ואחר מכולם.
החמות והכלה נפגשות (ואף אחת לא יודעת)
כשהיה מרדכי בן שתים עשרה, החליטה המשפחה לעלות לארץ. לפני שהגיעו, ההורים ביררו דבר אחד בלבד שהיה הכי חשוב עבורם: היכן יוכל מרדכי להמשיך את לימוד הכינור. כשהם שמעו שאחד ממורי הכינור הטובים ממוסקבה עבר לארץ והוא מתגורר בקרית ים, הם גם היגרו לצפון. מאוחר יותר, כשהמורה המוכשר הוזמן ללמד בקונסרבטוריון בתל אביב, משפחת ברוצקי זנחה את הכול ועברה לגור בתל-אביב כדי שהוא יוכל להמשיך בלימודיו.
ארבע שנים לאחר-מכן הגיעו גם ליבא ומשפחתה לארץ ועברו להתגורר ברחובות. בהשגחה פרטית נוצר חיבור מעניין בין שני המוסיקאים הקטנים כבר אז: כחודש לאחר הגעתם לארץ, חלתה ליבא. בקראוונים שבהם גרו, התגוררה אישה מקסימה עם בתה, היא היתה דודתו של מרדכי. כאשר ראתה שהילדה חולה ואימא שלה לא יודעת לאן ללכת לטפל בה, הציעה להזמין את גיסתה, רופאה שעבדה בנס ציונה, כדי שתבדוק את הילדה.
הרופאה הייתה אימו של מרדכי, שבדקה את בריאותה של כלתה לעתיד – כמובן מבלי לדעת על כך...
מרחובות לתל אביב – וחופה עם רב חסיד
ליבא נרשמה ללימודי מוזיקה בקונסרבטוריון המקומי, אך בעקבות הרמה הנמוכה היא עברה ללימודי פסנתר פרטיים, אצל מורה מעולה בתל אביב.
מרדכי למד כינור אצל מורה בתל-אביב, וליבא למדה פסנתר אצל מורה – מסתבר שהם היו זוג נשוי! אבל המפגש בין מרדכי לליבא אירע רק לאחר-מכן. היה זה כשבן דוד של ליבא, שהיה צ'לן בפילהרמונית, ערך מפגש חברים משותף לשם הוזמנו ליבא ומרדכי. הם שוחחו שעות זה עם זו ובהמשך השנים הקשר התהדק והם נישאו.
"פנינו לרבנות בנס ציונה, מסתבר שסידרו לנו רב חסיד ומבלי שנבקש או נתכוון היתה לנו חתונה חסידית עם כל המנהגים, ליבא אפילו הסתובבה מסביבי 7 פעמים תחת החופה" מספר מרדכי.
הזוג הצעיר עבר להתגורר ברחובות. הם המשיכו לנגן וללמוד ומקביל החלו גם להעביר שיעורי מוסיקה פרטיים לפרנסתם. אחרי החתונה החלו להתעורר אצל שניהם שאלות, שאלות באמונה, רצון להבין את מהות החיים, רצון למצוא איזו תשובה רחבה שתאפשר להם להבין את מה שקורה בעולם, להתמודד טוב יותר עם מבויים סתומים ואכזבות. הם הכירו משפחה שחזרה בתשובה עם חב"ד, המשפחה הזאת הכירה להם משפחה חבדי"ת ברחובות בשם משפחת ערד.
הם החלו להתארח אצל המשפחה החבדי"ת לעתים קרובות ולשוחח במשך שעות בנושאי אמונה. בהמשך החלו ללכת לשיעורי תורה ומשם החלו להקפיד על שמירת המצוות. מאורחים הם הפכו למארחים: בביתם החלו להתארח עשרות אורחים וליבא התרגלה להעמיד סירים גדולים לסעודת השבת, מיומנות שהיא עוד תצטרך להשתמש בה בהמשך...
ההורים חששו מאוד מהשינוי שעברו. הם פחדו שהם ינטשו את המוזיקה בה הם כל-כך השקיעו. אבל מרדכי וליבא הבטיחו להם שהם ימשיכו לנצל את כשרונם המוזיקלי גם בהמשך.
מהקאמרי לקולמוס הנשמה
עד לחזרתם בתשובה, ניגן מרדכי בתזמורות סימפוניות ובהרכבים קאמריים שונים. הוא המשיך בכך גם בתחילת דרכו כשומר מצוות, אך אז התעוררו יותר די בעיות. היו קנטטות שהוא סרב לנגן, הופעות רבות נערכו בכנסיות בחו"ל והוא לא יכל לנגן שם והיו גם הופעות בשבת, בשלב מסוים הוא החליט לפתוח דף חדש ולהתמסר להחייאת ניגונים חסידיים מתוך תחושת שליחות כדי להרים את קרנם של הניגונים החסידיים ולשמר אותם.
בשנת 1992 קיבלו בני הזוג ברכה מהרבי לפעול בתחום המוסיקה והניגון ולאחר כמה שנים הם הקימו עמותה בשם "היכל הנגינה" – מרכז לחקר, שימור והפצה של הניגון החסידי. מרדכי החל לאסוף הקלטות של ניגונים על מנת לשמר אותם ובני הזוג הקימו אולפן מיוחד לשם כך.
עד כה הם הוציאו כמה דיסקים של ניגונים, ניגונים שלוקטו בעבודה רבה ומרדכי חקר היטב מהי הגרסא הכי מדויקת שלהם וכך הקליט אותם. "יש עוד הרבה עבודה בתחום" הוא אומר.
ילד יותר טוב מדיסק
שנתיים וחצי לאחר הולדת בנם הבכור, נולד בנם השני. אחר-כך הגיע ילד שלישי, וההורים של שניהם החלו להילחץ ולהלחיץ. "לא צריך יותר ילדים, מספיק, אי אפשר ככה? איך תגדלו אותם? ממה תחיו?"
שלושה ילדים, זה כבר היה עבור ההורים בעלי המנטליות הרוסית יותר מדי. "ברוסיה ילד נחשב להפרעה, מטרד לחיים" אומר מרדכי בחיוך "אז בשביל מה להביא 11 הפרעות?"
בני הזוג התמודדו עם הביקורת הקשה של ההורים, כל הריון הוסתר ככל שיכלו וכשנתגלה, ההורים היו מבקרים אותם ללא הרף, עד שנולד התינוק ואז הרעיפו עליו אהבה עצומה ושפע של מתנות.
"עד שכל ילד נולד הביקורת שלהם היתה קשה מאד, אבל ברגע שהוא נולד הוא קיבל מהם אהבה בלי גבולות" מספרת ליבא. "ההורים פחדו שאנחנו מביאים את הילדים לחיי עוני וחוסר השכלה ושהמספר הגדול שלהם יעיב על האושר שלנו, לאט לאט הם הבינו שזה בדיוק להיפך".
![משפחת ברוצקי בשנת תשס"ד - 2004](https://w2.chabad.org/media/images/915/Tree9151502.jpg?_i=_n32DD4A5CE5B405756B86D11830CBE5B1 "משפחת ברוצקי בשנת תשס"ד - 2004")
כיום יש להם 11 ילדים, וגם עבורם זו הייתה הפתעה.
"כשהיו לנו חמישה ילדים – כולם היו בנים – חשבנו שזה מספר עצום, הרבה מעבר למה שאי-פעם דמיינתי" אומר מרדכי. "הם אהבו זה את זה עד כלות הנפש, אבל גם רבו עד כלות הנפש..."
כיום שני הבנים הגדולים כבר נשואים, לגדול שבהם שני ילדים – מה שהופך את ליבא ומרדכי לסבא וסבתא גאים ואוהבים. הילד הגדול, אגב הוא בן 27, והקטן בן 7.
וזה לא בא על חשבון הקריירה?
מרדכי עונה בכנות: "יכול להיות שאם היו לי פחות ילדים היו לי יותר דיסקים, אבל אפשר בכלל להשוות בין ילד לדיסק? אני חושב שהורות היא משהו שמתפתח, עם הולדת הילד השני הפכתי להורה טוב יותר אשר הייתי לילד הראשון וכך הלאה, כל הזמן השתפרתי והשתפרתי. משפחה ברוכת ילדים זה פרויקט חיים, אתה כל הזמן שואל את עצמך: מה אני יכול לעשות כדי לתת לילדים יותר? יותר חינוך? יותר תשומת לב?"
את ליבא, שהייתה בת יחידה, אני שואלת איך היא הצליחה להתרגל למשפחה ברוכת ילדים. היא מודה שזה לא היה קל.
"לקח לי זמן להשתחרר מהמנטליות הרוסית, החינוך הרוסי עם המסגרת הנוקשה והכללים המשטרתיים כמעט. ככל שגדלה משפחתנו הבנתי שזה לא משהו שאנחנו יכולים ליישם בבית. אז הלכנו יחד לקורסים להנחיית הורים בדרך החסידות, למדנו והחכמנו להיות הורים טובים יותר וזה הליך שנמשך כל הזמן."
ואיך המעבר מבת יחידה לאימא ל-11 ילדים?
"הכל תלוי בהסתכלות ובסדר העדיפויות בחיים" עונה ליבא בפשטות. "ההורים שלי עבדו שעות רבות והייתי המון לבד. כשאני רואה את הילדים שלי משחקים יחד, איך הם עוזרים אחד לשני, איך אף פעם הם לא לבד, זה מרגש אותי".
מה בכל זאת קשה לך? אני מתעקשת.
"חוסר השינה בלילות או העובדה שהיו לי כמה וכמה קטנטנים בו זמנית אף פעם לא הטרידה אותי. הנקודה שהיתה הכי קשה לי זה המריבות בין הילדים, מכיוון שהייתי בת יחידה, מעולם לא ראיתי מריבות בין אחים והייתי לפעמים נשברת מהעובדה שהם רבים. הייתי אומרת להם שהם לא יודעים להעריך איזה מתנה יש להם כי אני תמיד הייתי לבד. כולם ניחמו אותי שמריבות זה נורמלי אבל לא התנחמתי, עד שהגדולים קצת גדלו וראיתי איך הם הופכים לחברים טובים ואוהבים ונרגעתי".
מרדכי מספר שהוא ואישתו מקדישים שעות רבות לשיחות על חינוך הילדים, לפעמים אף יוצאים מחוץ לבית למקום שקט עם מחברת ובה הם רושמים נקודות לגבי כל ילד, כיצד ניתן לעזור לו ולתת לו יותר. "לא קל לגדל הרבה ילדים. כל ילד צריך את היחס שלו, את החינוך שלו, מה שעובד עם ילד אחד לא עובד עם ילד אחר, אי אפשר להלביש על ילד אחד את המסקנות שהסקנו מילד אחד וצריך לפתח רגישות מאד גבוהה כדי לדעת מה כל אחד צריך ולתת לו את זה"
אני מבקשת מליבא טיפ לאימהות.
"אני חושבת שלכל אימא יש את העניינים שהיא חושבת שהיא צריכה לעשות ולהספיק והם חשובים מבחינתה, אצל אחת זה ניקיון, אצל אחרת בישולים מושקעים ויש אמהות שחשוב להן להלביש את הילדים פיקס. כשיש חבורה של ילדים בבית, צריך שיהיה סדר עדיפויות נכון. לשבת ולחשוב האם הדבר הזה שאני כל כך מתעקשת עליו בא על חשבון דברים אחרים חשובים יותר ואולי אפשר להתפשר בו קצת. הכי חשוב מבחינתי זה להכיל, לקבל את המצב, לקבל את העובדה שכך הבית שלנו ולא להשוות לבתים אחרים, לקבל את עצמי כאימא, לקבל כל ילד עם האישיות שלו ואז אפשר להיות אימא שמחה."
שיתוף פעולה מוזיקלי
שיתוף הפעולה המיוחד בין מרדכי וליבא הוא לא רק כהורים, אלא גם בעשיה המוזיקלית. לעתים קרובות הם מנגנים יחדיו בהופעה כשהוא על הכינור והיא על הפסנתר. הם לא צריכים חזרות כי הם "מרגישים אחד את השני בלי מילים."
כתוב תגובה