כו. איתא1 בתקוני זהר (ומובא בכמה ספרים)2 ש"יום הכפורים" הוא "כפורים" (כמו פורים), היינו, שהוא בדמיון לפורים.

וא' הענינים שבהם דומה יוהכ"פ לפורים (כמדובר לעיל בהמאמר3) – שכשם שפורים הוא "על שם הפור"4, "פור הוא הגורל"5, כך גם יוהכ"פ קשור עם ענין הגורל, כמ"ש6 "ונתן אהרן על שני השעירים גורלות וגו'".

ויש לבאר הלימוד וההוראה מענין הגורל דיוהכ"פ ודפורים, והחילוק שביניהם, בעבודת האדם.

כז. ובהקדמה – ש"שני השעירים" דיוהכ"פ שעליהם היו הגורלות, "אחד לה' גו' אחד לעזאזל"168, מבטאים את החלוקה שקיימת בכל עניני העולם, שמצד עצמם יכולים להיות בא' מב' האופנים דוגמת שני השעירים שהם הפכיים זמ"ז מן הקצה אל הקצה – קדושה או להיפך.

ובפרטיות יותר:

לכל לראש – שיש בעולם לא רק עניני קדושה אלא גם ענינים שהם היפך הקדושה, כשם שביוהכ"פ ישנו לא רק השעיר לה' אלא גם השעיר לעזאזל, ולא עוד אלא שמציאותו של השעיר לה' אפשרית רק כשיש גם מציאותו של השעיר לעזאזל, ובסגנון דימי הפורים: "ארור המן" ו"ברוך מרדכי", היינו, שכאשר "ונשא השעיר עליו את כל עונותם (של בנ"י) אל ארץ גזרה וגו'"7, שזהו"ע ד"ארור המן" – אזי נעשה "ברוך מרדכי", שהו"ע השפעת מחילה סליחה וכפרה לבנ"י באופן ד"לפני הוי' תטהרו"144.

ויתירה מזה – שכל א' משני השעירים (ודוגמתו בכל ענין שבעולם), מצד עצמו, עומד בספק אם יהי' בא' מב' אופנים שהם מן הקצה אל הקצה: תכלית הקדושה – להיות שעיר לה', שעל ידו תהי' מחילה סליחה וכפרה לבנ"י באופן ד"לפני הוי' תטהרו", "לפני הוי'" דייקא, שזוהי דרגא שלמעלה משם הוי'8, "דלא אתרמיז באות וקוצא כלל" (כלשון הזהר9), או להיפך ח"ו – "לשלח אותו לעזאזל המדברה"10, "ונשא השעיר עליו את כל עונותם (של בנ"י) אל ארץ גזרה וגו'".

וענין זה נקבע בהשגחה פרטית – ככל עניני העולם שהם בהשגחה פרטית11, ובנדו"ד, נקבע ענין זה שהוא מן הקצה אל הקצה – ע"י ה"גורל", שהו"ע שלמעלה מהשגת האדם, למעלה מטעם ודעת, כמ"ש12 "בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו".

ונקודת הענין בעבודת האדם – שיהודי מתקשר עם דרגא שלמעלה מטעם ודעת, ולמעלה גם מרצון [כולל גם למעלה מטעם ודעת דתורה ולמעלה מהרצון דמצוות – שמשם הוא הכח לענין התשובה שפועל מחילה וסליחה וכפרה (על החסרון בעניני התומ"צ) ללא חשבונות] – ע"י תנועת המסירת-נפש שלמעלה מטעם ודעת, שעל ידה מגיע בבחי' הגורל ש"מה' כל משפטו", והוא הקובע שהעולה בימין ישאר לעולם בקודש פנימה (ופשיטא שלילת האפשרות של הליכה לעזאזל ח"ו), ועד להדרגא הכי נעלית ד"לפני הוי' תטהרו".

אלא, שבענין ה"גורל" גופא (התקשרותו של יהודי עם דרגא שלמעלה מטעם ודעת ולמעלה מרצון, ע"י המס"נ) ישנם ב' אופנים: כפי שהוא ביום הכפורים, וכפי שהוא בפורים, כדלקמן.

כח. ובהקדם החילוק שבין יוהכ"פ לפורים – אע"פ שיום הכפורים הוא כפורים:

ביוהכ"פ – ישנו החיוב "ועניתם את נפשותיכם"13, ולא רק עינוי מאכילה ושתי', אלא עינוי מכל הענינים – חמשה עינויים14, כולל גם נעילת הסנדל, היינו, שהעינוי מקיף את האדם מקדקדו ועד כף רגלו.

משא"כ בפורים – יש חיוב של "משתה ושמחה"15 ע"י אכילה ושתי' דוקא, כולל גם "משלוח מנות איש לרעהו" (נוסף על "מתנות לאביונים")177, שצ"ל מיני אוכלים שיכולים לאוכלם מיד16, ולא עוד אלא שכל זה צ"ל באופן של ריבוי דוקא, כפס"ד הרמב"ם17 (הובא גם בשו"ע18) "וכל המרבה לשלוח לריעים משובח".

והענין בזה – דלכאורה אינו מובן: בשלמא בנוגע ל"מתנות לאביונים", "מוטב לאדם להרבות במתנות לאביונים .. שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים וכו'"19, היינו, שיש בזה המעלה של צדקה, אבל בנוגע ל"משלוח מנות איש לרעהו", מה ירויח בכך שירבה במשלוח מנות לרעיו באופן שאין בזה מעלת הצדקה? אלא – שפורים הוא הקצה ההפכי מהעינוי דיוהכ"פ, ולכן, בניגוד להעינוי דיוהכ"פ שהוא באופן של ריבוי, עינוי בכל הענינים השייכים לכל חלקי הגוף, נקבע החיוב דאכילה ושתי' בפורים ג"כ באופן של ריבוי דוקא.

ולמרות החילוק שביניהם (שביוהכ"פ צ"ל עינוי דוקא, ובפורים אכילה ושתי' דוקא) – קשורים שניהם עם ענין ה"גורל", שהו"ע שלמעלה מטעם ודעת, היינו, שגם האכילה ושתי' דפורים קשורה עם ענין ה"גורל" שלמעלה מטעם ודעת, כמו העינוי דיוהכ"פ.

כט. ולכאורה אינו מובן: כיון ש"גורל" הו"ע נעלה ביותר שלמעלה מטעם ודעת – מה שייך זה לאכילה ושתי' דפורים שעל ידה יגיעו לדרגא שלמעלה מטעם ודעת?!

והביאור בזה:

כיון שהקב"ה הוא עצם הטוב, ומטבע הטוב להיטיב20 – רצונו שתהי' ההשפעה לבנ"י (לא רק ע"פ טעם ודעת, שאז יש מקום לעשות חשבון אם אכן ראוי יהודי זה לקבל את ברכותיו של הקב"ה, או שלפעמים אינו ראוי לכך, אלא) באופן שלמעלה מטעם ודעת ולמעלה מחשבון, שכן, בכחם של בנ"י להתקשר ולהגיע למקום ודרגא שלמעלה מטעם ודעת, ולמעלה גם מרצון כו' – ע"י תנועת המסירת-נפש (כנ"ל סכ"ז).

כיצד פועלים זאת?

על זה ניתן – אומר הקב"ה – יום בשנה, שבו רואים שיהודי נמצא בתנועה של מסירת-נפש שלמעלה מטעם ודעת ("עד דלא ידע") לא רק בנוגע לנשמתו בלבד, ומתוך עינוי הגוף (כביוהכ"פ), אלא באופן שיכול ליתן להגוף אכילה ושתי', ולהראות, שהאכילה ושתי' גופא (לא זו בלבד שאינה פועלת הגשמה וגסות הגוף ("עס מאַכט ניט דעם גוף גרעבּער") בשייכותו לענינים גשמיים, אלא אדרבה) מסייעת לעבודה דמסירת-נפש וחדורה בהמס"נ, שלכן, גם האכילה ושתי' היא באופן של ריבוי (ע"ד ובדוגמת תנועת הבל"ג דמס"נ).

וכאשר יהודי פועל בהענינים הגשמיים להעמידם בציור של מסירת-נפש – בכחו וביכלתו להגיע לדרגא כזו שאלי' מגיע (ע"י החמשה עינויים) בתפלת נעילה דיוהכ"פ!

ל. וזהו החידוש דפורים לגבי יוהכ"פ – שאותם ענינים שפועלים ביוהכ"פ ע"י תענית ועינויים, פועלים בפורים ע"י "משתה ושמחה":

ביוהכ"פ – משאירים את הענינים הגשמיים למוצאי יוהכ"פ, ואילו במשך כל המעת-לעת דיוהכ"פ עצמו נמצאים במעמד ומצב ש"דומין למלאכים"21.

משא"כ בפורים – צ"ל אכילה ושתי' גשמיים דוקא, ועי"ז דוקא באים למעמד ומצב שלמעלה מטעם ודעת, כמארז"ל55 "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע", היינו, שהמעמד ומצב ד"עד דלא ידע" נעשה ע"י יין ("להשתכר ביין"22) גשמי דוקא,

– מצינו בגמרא ב"ב23 בנוגע ל"מתי מדבר" ש"דמי כמאן דמיסבמי" ("כשתויי יין"), אבל, שם הי' זה כתוצאה מענינים רוחניים24, משא"כ "לבסומי בפוריא", כיון שנס פורים הי' ע"י יין ("במשתה היין"25), הרי גם החיוב "לבסומי" הוא ביין דוקא –

והיין הגשמי הוא הוא "המשמח אלקים ואנשים"26 – שפועל "עד דלא ידע" למטה ("אנשים"), ופועל גם ה"לא ידע" למעלה ("אלקים"), שתהי' ההמשכה העליונה ממקום ודרגא שלמעלה מהדעת דתורה ומצוות, שזהו המקום והדרגא שמשם נמשכת התשובה דיוהכ"פ שפועלת מחילה וסליחה וכפרה ללא חשבונות (כנ"ל סכ"ז), אלא, שבפורים פועלים זאת ע"י קו השמחה, "לבסומי בפוריא", ע"י יין גשמי "המשמח אלקים ואנשים".

לא. וענין זה מהוה לימוד והוראה על כל השנה כולה:

ובהקדם הפירוש ד"אחת בשנה" שנאמר ביוהכ"פ27 – שהענין ד"אחת" צריך להיות נמשך "בשנה": "אחת" – מורה על המס"נ דבנ"י להקב"ה, כי, הקב"ה נקרא "אחד", וכנסת ישראל – כלה – שמאוחדת עם ה"אחד", נקראת "אחת"28. וענין זה ("אחת") צריך להיות נמשך על כל השנה כולה ("בשנה").

וכן הוא בפורים – שגם הוא יום אחד בשנה – שכל הענינים שפועלים בו, יש להמשיכם על כל השנה כולה.

ונקודת הדברים – שתנועת המס"נ ("עד דלא ידע") נמשכת על כל השנה כולה לפעול את הענין ד"ארור המן" (שלילת הענינים הבלתי– רצויים) ו"ברוך מרדכי", ולא רק בענינים הרוחניים אלא גם בענינים הגשמיים, באכילה ושתי', ובהעסק בעניני העולם,

ובפשטות – שאין לחשוב שהעסק בעניני העולם מכריח להתנתק ("אָפּרייסן זיך"), ח"ו, מעניני קדושה, תורה ומצוותי', אלא אדרבה, גם בעת העסק בעניני העולם חדור הוא בתנועת המס"נ להקב"ה,

ועי"ז פועלים גם בנוגע להמשכת ברכותיו של הקב"ה בכל המצטרך במשך כל השנה כולה – שתהי' באופן שלמעלה ממדידה והגבלה.

לב. ויש להוסיף, שענין זה מרומז גם ב"משלוח מנות איש לרעהו" כפי שנמשך בכל השנה כולה:

איתא במדרש29 – והובא בפרש"י במסכת שבת30 בפירוש מארז"ל "דעלך סני לחברך לא תעביד", ש"חברך" קאי על הקב"ה – "רעך ורע אביך אל תעזוב31, רעך זה הקב"ה".

ועפ"ז יש לפרש גם "משלוח מנות איש לרעהו" – שיהודי שולח לרעהו זה הקב"ה, ואז שולח גם הקב"ה ליהודי:

יהודי שולח להקב"ה מהענינים שלו (של האדם) שאליהם זקוק הקב"ה – עניני תורה ומצוות, שעליהם אמרו חז"ל32 "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", ובמילא, צריכים "לשלוח" אותם להקב"ה מלמטה;

והקב"ה שולח ליהודי מהענינים שלו (של הקב"ה) שאליהם זקוק האדם – עניני פרנסה, שהרי "לי הכסף ולי הזהב נאום ה'"33, והקב"ה הוא "זן ומפרנס לכל", "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"34.

ועל זה אמרו "כל המרבה לשלוח לריעים משובח" – שכאשר יהודי מרבה ב"משלוח מנות" מלמטה למעלה ע"י עניני התומ"צ, אזי מקיים גם הקב"ה את המצוה של "משלוח מנות" – ליתן ליהודי כל המצטרך לו – בריבוי מופלג,

וכל זה – בהוספה על החיוב ד"מתנות לאביונים", היינו, שגם כאשר בנ"י אינם במעמד ומצב של "אביונים" הן ברוחניות, "אין עני אלא בדעת"35, והן בגשמיות, בכל המצטרך להם [וכמ"ש36 "אפס כי לא יהי' בך אביון", והרי גם אז יהי' החיוב דקיום התומ"צ, שזהו"ע המשלוח דבנ"י להקב"ה, ובמילא גם המשלוח דהקב"ה לבנ"י] – מוסיף הקב"ה ונותן להם בריבוי ובשפע גדול בכמות,

וגם באיכות – כמרומז בהדיוק ד"מנות", דבר המוכן לאכילה ללא טירחא – ע"ד מארז"ל ביומא37 בנוגע ל"לחם מן השמים"38 שירד לצדיקים "על פתח בתיהם" באופן המוכן לאכילה, ללא צורך ב"טחנו בריחים גו' ובשלו בפרור"39,

ובפשטות – שהקב"ה נותן לכל אחד ואחת מישראל במשך כל השנה כולה "משלוח מנות", בכל המצטרך להם למטה מעשרה טפחים, בריבוי מופלג, ללא העלמות והסתרים וללא טירחא, כך, שישנה מנוחת הנפש ומנוחת הגוף לנהל אורח-חיים הראוי ליהודי ("לעבן אַ לעבן ווי אַ איד דאַרף לעבן") – לעשות לו ית' דירה בתחתונים40.

* * *

לג. כנהוג בפורים מכמה שנים41 – יערכו עתה "מגבית" לקופה שמיועדת עבור ענינים מיוחדים ומסויימים.

והעיקר – כבכל המגביות שנערכות כאן, שאין להוטים ("מ'איז ניט פאַרקאָכט") בעניני פירסום – שכאו"א יתן כפי נדבת לבו,

– לבו דייקא, אשר, גם כאשר "אני ישנה", "בגלותא", "לבי ער"42, ובמילא, יתן סכומים גדולים –

ואילו את שמו – הנה כל הרוצה ירשום את שמו במקום (פתקא) בפ"ע, כדי להזכירו על הציון, אבל, לא לקשר ב' הענינים יחדיו, כדי שלא יתערבו ענינים של פניות וישות כו'.

ולהעיר, שכיון שזהו מנהג שנקבע מכמה שנים, ה"ז בכלל "מנהג ישראל תורה היא"43, וכיון שה"מנהג" בכל עניני תורה הוא ש"מעלין בקודש"44 – צריך כאו"א להוסיף וליתן יותר ממה שנתן בשנים שלפנ"ז.

וגם אם ישנו יוצא מן הכלל שלא השתתף במגבית דשנה שעברה – יצייר לעצמו כמה הי' נותן לפני ב' שנים, שעל זה הי' צריך להוסיף בשנה שעברה, ויתן – באופן ד"וצויתי את ברכתי גו' לשלש השנים"45 – כמה פעמים ככה!

וכל זה – מתוך שמחה, שאז נותנים סכום גדול יותר, ובטוב לבב יותר ("עס טוט-באַנק ווייניקער"...), וביתר הצלחה.

וכדי להוסיף בהשמחה – ינגנו גם ניגון שמח.

[ניגנו הניגון "והריקותי לכם ברכה". ואח"כ התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "כאָטש מי חודי"46. במהלך הניגונים דיבר כ"ק אדמו"ר שליט"א עם כמה אנשים פרטיים, וכן צוה לכו"כ מה"אַלומנאַי"47 – בנקבו שמותיהם – לומר "לחיים", ואמר: אולי יתדברו ביניהם לנגן ניגון שמח (וניגנו הניגון "כי אנו עמך")].

* * *

לד. מאמר (כעין שיחה) ד"ה זכור את אשר עשה לך עמלק.

אח"כ צוה כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן ניגון ה"בינוני".

* * *

לה. בנוגע48 להשייכות דנשי ישראל לנס פורים49 – אף שלשון הגמרא50 הוא "נשים חייבות במקרא מגילה שאף הן היו באותו הנס", כהלשון בנוגע לחנוכה, "נשים חייבות בנר חנוכה שאף הן היו באותו הנס"51, "דלשון שאף הן משמע שהן טפלות"52 – הרי, כללות סיפור המעשה במגילה מדגיש את השייכות של הנס לאסתר דוקא, וכמ"ש53 "ותכתוב אסתר המלכה וגו'".

ועד כדי כך, שמצינו בדרושי חסידות54 בנוגע ל"הנהגת אסתר שעשתה הכל מעצמה בלי עצת מרדכי".

והענין בזה – דלכאורה אינו מובן: השם "אסתר", ע"ש "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא"55, מורה על מעמד ומצב שלא ברור מה צריכים לעשות ומה לא צריכים לעשות כו'. וא"כ, במצב כזה בודאי היתה אסתר צריכה לשאול ולברר דעתו של מרדכי, ולא לעשות הכל מעצמה? – כמבואר שם216, שלהיותה "עקרת הבית", "כל עניני הנהגת עולם שייך אצלה, ובעלה מרדכי .. בטח בה לב בעלה56 שבודאי לא תעשה דבר שלא כהוגן ח"ו, ולכן עשתה בעצמה כו'".

וההוראה מזה בזמנינו, כשנמצאים במעמד ומצב ד"הסתר אסתיר פני", בחושך גדול ביותר דזמן הגלות – שישנם ענינים אשר נשי ישראל צריכות לעשות על דעת עצמן, ואדרבה, הבעל צריך לעשות כדעת האשה (בענינים ההם).

לו. ביאור הדברים57:

ישנם ענינים בהנהגת הבית, אשר הבעל – להיות שהוא מבחוץ להנהגת הבית – חושב שזהו נוגע להחזקת הבית (קיום הבית, שלום בית) ולחינוך הבנים והבנות, ומשום זה הוא מוותר על כמה ענינים עיקריים. אמנם האשה – להיות שהיא בפנים הנהגת הבית – יודעת היא אשר אין הענינים עיקריים כלל, ובכגון-דא כתיב58 "שמע בקולה".

וכללות הענין בזה – שבכל הקשור להנהגת הבית צריך הבעל להתחשב עם דעתה של "עקרת הבית" שעומדת בתוקף וחוזק שיש לוותר על ענינים טפלים לטובת שלימותם של הענינים העיקריים, והיא זו שיודעת על מה יכולים לוותר בענינים גשמיים שבגשמיים, לטובת ענינים הרוחניים שבגשמיים, בידעה שוויתור זה (לא זו בלבד שלא יפגע, אלא אדרבה) יסייע עוד יותר בשלום בית ובהרחבת הבית.

לז. מובן אשר לא כולם שווים בזה, אמנם, הנקודה הכללית והעיקרית בזה היא:

א) מהמעות שמרוויחים להכנסת הבית, הנה, ראשית דבר, צריך להקציב הסכום הדרוש לחינוך הבנים והבנות בדרך התורה והמצוה [ופשוט, שאין להסתפק בלימוד של שעתיים או ארבע שעות ליום, אלא כל המרבה הרי זה משובח], והנשאר יהי' לכלכלת הבית.

ב) צריכים להשתדל, אשר התעסקות הבעל בפרנסה תהי' באופן כזה אשר יהי' לו פנאי מספיק ללימוד התורה – מספיק כנדרש עפ"י תורה ממנו, אף אשר עי"ז יתעסק פחות בעניני פרנסה. וכל המחמיר בזה הרי זה משובח.

– אפשר אשר הבעל, להיותו מבחוץ להנהגת הבית, יטעה ויחשוב על כמה פרטי הוצאה שבבית, אשר בני ביתו לא יוותרו עליהם וענינים עיקריים הם. הנה על האשה שהיא בפנים הענין, להסביר לבעלה אשר ענינים טפלים המה, ולדרוש ממנו ובתוקף שלא לוותר על ענינים של תומ"צ בשביל ענינים של מה בכך.

לח. עוד זאת צריכה האשה לדעת:

העצה להצלחה בעניני הנהגת הבית, היא, אשר תקבע לעצמה משך זמן בכל יום, כמה רגעים לכל-הפחות, להתעניין ולעזור לחברותי' בעניני יהדות, וגם בענינים גשמיים – כידוע הפתגם59: הגשמיות של השני, אצלי היא רוחניות. עשיית טובה וגמילות-חסד ליהודי בגשמיות, עם היותה בנוגע לעניניו הגשמיים, הרי אצלו, רוחניות הוא, כיון שעי"ז מקיים מצוות "ואהבת לרעך כמוך"60, "כלל גדול בתורה"61, שזהו רוחניות שברוחניות.

ובשכר זה שהאשה מקדישה בכל יום רגע אחד (או יותר מזה) לעשות טובה בגשמיות ועאכו"כ ברוחניות, למי שהוא מישראל, איש או אשה – אשר על כאו"א נאמר "אהבתי אתכם אמר ה'"62, והבעש"ט מבאר63 שהוא באופן החביבות של בן יחיד אצל הוריו – הנה בשכר זה ישלם לה הקב"ה את שכרה כמה פעמים ככה, בכל הקשור להנהגת הבית.

לט. ויש להוסיף, שגם ענין זה שאשה בישראל צריכה להשתדל בטובתן של חברותי' – הוא מההוראות של ימי הפורים:

אסתר המלכה, בהיותה בבית המלכות – לא היתה חסרה דבר, לא מבעי בנוגע לענינים גשמיים, אלא גם בנוגע לעניני יהדות היתה יכולה להתנהג כרצונה, כפי שדרשו חז"ל64 "ואת שבע הנערות וגו'65 .. שהיתה מונה בהן ימי שבת" (שהיתה משרתת לה אחת באחד בשבת ואחת בשני בשבת ואחת בשלישי בשבת, וכן כולן, וכשהגיע יום שפחה של שבת יודעת שהיום שבת), ואם נתאפשר לה לשמור שבת וכיו"ב בשעה שרק התכוננה לבוא אל המלך – לאחר שכבר היתה מלכה של מלך המולך מהודו ועד כוש, שבע ועשרים ומאה מדינה, על אחת כמה וכמה.

ואעפ"כ, כאשר באו אלי' וסיפרו לה אודות גזירה שנוגעת ליהודים אחרים – העמידה את עצמה בסכנה לילך ולהשתדל עבורם!

– מצד השכל, לא הי' מקום להנהגתה זו, כמסופר במגילה66 שאמרה למרדכי "כל עבדי המלך גו' יודעים אשר כל איש ואשה אשר יבוא אל המלך גו' אשר לא יקרא אחת דתו להמית לבד מאשר יושיט לו המלך את שרביט הזהב וחי' ואני לא נקראתי לבא אל המלך זה שלושים יום", כלומר, שסר חינה בעיני המלך, כך, שהליכתה אל המלך, לא זו בלבד שלא תועיל להציל את ישראל, אלא עוד זאת, שעי"ז תאבד גם היא.

אמנם, כל זה הוא מצד חשבון ע"פ שכל; אבל כשמדובר אודות ענין של הצלת בנ"י, אין מקום לחשבון ע"פ שכל.

הקשר והחיבור של בנ"י הוא ברגש שבלב – "ואהבת לרעך כמוך" – אהבה שבלב, וכשם שאהבת עצמו היא לא מצד חשבון שכלי, כי אם מצד זה שכך הוא מרגיש, כן הוא בנוגע לכל אחד ואחת מישראל. ובמילא, כשמדובר אודות הצלת בנ"י, אין מקום לחשבון ע"פ שכל, אלא עושים הכל, ואפילו על הספק, כדי לעזור לכל אחד ואחת מישראל.

ואז, עוזר הקב"ה שמתבטל הספק, וההשתדלות והעשי' הם בהצלחה – כבסיפור המגילה, שלא זו בלבד שאסתר עצמה נשארה בשלימותה, אלא שהצליחה להציל את כל בנ"י, נוסף לכך שגם אצלה ניתוסף עילוי גם לגבי מעמדה ומצבה הקודם – כמסופר במגילה67: "ביום ההוא נתן המלך אחשורוש לאסתר המלכה את בית המן וגו'".

מ. וזוהי ההוראה שנלמדת מכללות סיפור המגילה בנוגע לימינו אלה, לכל המדינות ולכל הזמנים (גם בעת צרה כו') – עד כמה גדול כחה של "עקרת הבית" עוד יותר מהבעל, כנ"ל בארוכה.

ובזה גופא – הן בנוגע להנהגת ביתה הפרטי, והן בנוגע לעזר וסיוע לבתים יהודיים נוספים, אשר, ענין זה, לא זו בלבד שאינו גורע, אלא אדרבה, עוזר ומסייע בחוזק מעמדה ופעולתה בביתה היא.

ועיקר העיקרים הוא – שכל עניני ביתה יהיו בהצלחה, ותגדל את בני' ובנותי', ביחד עם בעלה, לתורה לחופה ולמעשים טובים.

*

כ"ק אדמו"ר שליט"א הורה שיאמרו לחיים, באמרו, שגם אלה שלא נקראו בשם לומר "לחיים" – יאמרו "לחיים". ואח"כ אמר, שאלה שעדיין לא קיימו את הענין ד"חייב איניש לבסומי", "מצוה שבגופו", שאינו יכול לצאת י"ח ע"י אחר68 – ינצלו את הרגעים האחרונים דימי הפורים בשנה זו, לעשות כן. והוסיף שיזדרזו לומר "לחיים", כיון שעומדים כבר לסיים את ההתוועדות.

כ"ק אדמו"ר שליט"א שתה בעצמו כוס מלא ואח"כ התחיל לנגן הניגון "דרכך אלקינו".

* * *

מא. ביאור הענין דב' הסעודות שעשתה אסתר, ממאמרו של אדמו"ר האמצעי (עליו מיוסד המאמר ד"ה חייב איניש לבסומי) – נכלל בסוף מאמר הב' (ד"ה זכור את אשר עשה לך עמלק).

אח"כ התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן "צמאה לך נפשי". צוה לנגן ניגון אדמו"ר הזקן (ד' הבבות). "ניע זשוריצי כלאָפּצי". "האדרת והאמונה".

* * *

מב. [כ"ק אדמו"ר שליט"א הזכיר ע"ד ברכה אחרונה למי שאכל או שתה כשיעור, ולאחרי שברך ברכה אחרונה, אמר:]

אודות טעם הקביעות דפורים באדר שני, "אדר הסמוך לניסן" – איתא בגמרא69 ש"מסמך גאולה לגאולה עדיף", פורים לפסח.

וכיון שהגאולה דפסח (שאלי' נסמכת הגאולה דפורים) כוללת גם את הגאולה העתידה לבוא במהרה בימינו, עלי' נאמר70 "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות",

– דכשם שהגאולה ממצרים היתה גאולה שלימה, שכל בנ"י יצאו ממצרים, ובאופן ש"וינצלו את מצרים"71, כך גם הגאולה העתידה תהי' גאולה שלימה שאין אחרי' גלות72, שכל בנ"י יוצאים מהגלות והולכים קוממיות לארצנו –

יתן השי"ת שה"מסמך גאולה לגאולה" יהי' בעגלא דידן, אשר, מהגאולה דפורים שבה עומדים עתה, נבוא – ע"י שושן פורים – ל"בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל"73, ע"י משיח צדקנו,

גאולה האמיתית והשלימה למטה מעשרה טפחים, בעגלא דידן, אמן.