לח. בהתוועדות חסידית שנערכה בארץ הקודש ביו"ד שבט, הנה "כטוב לב המלך ביין", התבטא א' המסובים אודות פלוני בן פלוני, שהוא מקנא בהתלמיד הכי קטן של "תומכי תמימים" שזכה ללמוד חסידות. והיינו, שבהיותו ב"עולם האמת" רואה הוא את המעלה של לימוד החסידות, ולכן מקנא הוא בהתלמיד הכי קטן של "תומכי תמימים".

כתוצאה מהתבטאות זו, הרויח הדואר הישראלי סכומים גדולים עבור בולים... מגיעים מכתבים, אחד אחרי השני, בטענות: כיצד אפשר לומר דבר כזה?! פלוני בן פלוני הי' גדול שבגדולים, פוסק ולמדן, שישב כל ימיו באהלה של תורה – ואיך יתכן לומר שהוא מקנא בקטן שבקטנים שלומד פרק תניא?!

והמענה על זה – שזוהי גמרא מפורשת במסכת בבא בתרא:

איתא בגמרא "עתיד הקב"ה לעשות שבע חופות לכל צדיק וצדיק .. כל אחד ואחד נכוה מחופתו של חבירו".

ובהקדמה – שמהלשון "נכוה מחופתו של חבירו", מוכח, שאין מניחים אותו להכנס לחופתו של חבירו, שהרי אילו היו מכניסים אותו, לא הי' נכוה. ולכאורה, כיון שאין מכניסים אותו, למה לו לדחוק את עצמו ולהיות "נכוה"? ועכצ"ל, שבהיותו בעוה"ז לא ידע את היוקר שבזה, אך בבואו לעוה"ב ובראותו את היוקר שבזה – כדאי לו להכוות, העיקר, לנסות לדחוק את עצמו, אולי יזכה להנות מחופתו של חבירו.

והענין בזה:

כדי לזכות להשכר ד"חופה" לעתיד לבוא – על זה אמרו חז"ל "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו", היינו, שלמד ענינים אלו (פנימיות התורה) בהיותו בעוה"ז הגשמי.

אבל אם בהיותו בעוה"ז הגשמי לא למד ענינים אלו, והסיבה לכך – לא בגלל שהי' אנוס ולא היתה לו היכולת ללמדם, אלא בגלל דעה מכוונת, שדעתו לא היתה נוחה ("ער האָט ניט געהאַלטן") מלימוד זה – אזי לעתיד לבוא, בעולם האמת, ששם לא מועילה תשובה [כידוע שתשובה מועילה רק בעוה"ז, שבו נמצא עצמות ומהות א"ס ב"ה] – הרי הוא "נכוה מחופתו של חבירו":

להכניסו בפנים – אי אפשר, כיון שהי' מנגד לכך. ולאידך, אין זה פלא שהנשמה נדחקת להכנס ל"חופה" זו, מקום שבו לומדים פנימיות התורה – כיון שבעולם האמת רואים את האמת שבזה, ואת הנועם עריבות ידידות שיכול להיות מזה.

ונמצא, שזוהי "חופתו של חבירו", ואילו הוא עומד – לא מן הצד, אלא רצונו להכנס בפנים, אבל אי אפשר ליתן לו להכנס בפנים, שלכן "נכוה כו'", כיון שבהיותו למטה הי' מנגד ללימוד זה.

אמנם, כיון שסוכ"ס "לא ידח ממנו נדח" – יש עצה לזה:

הענין ד"נכוה מחופתו כו'" שיהי' לעתיד לבוא – הרי זה רק בהדרגא דגן עדן כו', אבל לאח"ז יהי' הזמן דתחיית המתים.

וכיון שאז יקויים היעוד54 "כולם ידעו אותי", וידעו היכן נמצאת האמת – אזי יבקשו כולם ממלך המשיח שילמד עמהם פנימיות התורה, ועי"ז יוכל לקבל חלק גם בזה.

* * *

לט. בענין מלחמת עמלק, שעז"נ116 "זכור את אשר עשה לך עמלק גו' אשר קרך בדרך" (כנ"ל בארוכה) – נאמר גם "ואתה עייף ויגע". ואיתא בספר פנים יפות שב' הלשונות "עייף ויגע" הם כנגד ב' המלחמות, מלחמת עמלק ברפידים בצאתם ממצרים, והמלחמה עם הכנעני מלך ערד בסוף ארבעים שנה, "והיינו דכתיב ואתה עיף ויגע, דבמלחמת רפידים היו עיפים וצמאים למים, דכתיב ויחנו ברפידים ואין מים לשתות העם, אבל לא הי' יגיעים מן הדרך, כי ענן הכבוד נשא אותם כדכתיב ואשא אתכם על כנפי נשרים, אבל במלחמה שני', כבר הי' להם הבאר לשתות, אלא שאחז"ל כיון שמת אהרן ונסתלק ענן הכבוד .. והי' יגיעים מן הדרך, והיינו דאמר עיף ויגע, עיף ממלחמה ראשונה ויגע ממלחמה שני'".

ולכן, כשם שצריכים להלחם נגד עמלק ש"קרך בדרך", כמו כן צריכים להלחם נגד הענין ד"אתה עייף ויגע".

והענין בזה:

השורש להמעמד ומצב ד"עייף ויגע" הוא – כהמשך הכתוב – "ולא ירא אלקים", כי, כאשר ישנו הענין ד"ירא אלקים", אזי ישנו ענין החיות, כמ"ש "יראת ה' לחיים", וכפי שמפרש הרב המגיד (והובא בדרושי חסידות) שיראת ה' מביאה ופועלת חיות בעולם, וזהו הטעם שאצל מלאכים ישנו ענין החיים יותר, כיון שיש להם יותר יראת ה'.

ומזה מובן, שכאשר ניתוסף ב"ירא אלקים", אזי מתבטל הענין ד"עייף ויגע".

וכל זה – אפילו בישראל, ועאכו"כ בכהן, שהרי בנוגע לכהנים ישנו פסק הלכה ש"כהנים זריזין הן", ובמילא, אין אצלם ענין של עייפות וענין של יגיעה. וכאשר בא כהן וטוען שהוא עייף ויגע – אזי צריכים לבקר אצלו את הענין ד"לא ירא אלקים", ולפעול שיהי' "ירא אלקים", ואז יתבטל ענין העייפות ויבטל ענין היגיעה.

אמנם, בנוגע לכהנים יש ב' דעות אם הם "שלוחי דרחמנא" או "שלוחי דידן". ועאכו"כ בנוגע למי שנתמנה ע"י ההשגחה העליונה (במכ"ש וק"ו מזה ש"אפילו ריש גרגותא משמיא מנו לי'") להיות רב בישראל, היינו, להיות "ראש" ל"שבטיכם זקניכם" עד "חוטב עציך ושואב מימיך" – הרי בודאי שאם רק ישנו הענין ד"ירא אלקים", אזי אין אפשריות שיהי' הענין ד"עייף ויגע".

[כ"ק אדמו"ר שליט"א סיים שלא יקחו את הדברים הנ"ל באופן שתהי' הרגשה לא טובה, באמרו בשפת המדינה – בהתאם למ"ש במגילה "עם ועם כלשונו" – "נאָ האַרד פילינגס"... ו"שלום על ישראל", שכולם יהיו מרוצים ושמחים].

* * *

מ. ישנו מנהג משנים קדמוניות, היינו, עוד מלפני זמן נשיאותו של כ"ק מו"ח אדמו"ר, בימי אביו כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, שבפורים היו עורכים מגבית עבור קופה מיוחדת, קופת רבינו, שהיתה מיועדת עבור ענינים מיוחדים.

וכמו כן עתה – יתנדב כל אחד ככל יכלתו עבור קופה זו, וכל המרבה הרי זה משובח, וכמו כן יודיע כל אחד לכל בני משפחתו ולכל ידידיו ומכיריו שגם הם ישתתפו בנתינה לקופה זו, כאו"א כפי יכלתו, וכל הרוצה יכול לציין שמו ושם אמו, כדי להזכירו על הציון של כ"ק מו"ח אדמו"ר, נשיא ישראל.

וכיון שהתחלת מנהג זה היתה עוד לפני שהתחילה ההנהגה ד"מצוה לפרסם עושי מצוה" בפירסום גדול ביותר – הרי מובן שלא נוגע כאן ענין הפירסום, ולכן, יכולים לתת ללא פירסום בכלל, ויכולים לתת גם בצירוף שמו ושם אמו, אבל, להפריד את שני הענינים, דהיינו, ליתן את הסכום בפני עצמו, ושמו ושם אמו בפני עצמו.

והעיקר, שכל אחד ישתתף בזה ויתנדב ככל האפשרי, וכלפי שמיא גליא.

ולהעיר, שישנו מקום שענין ה"כמות" אינו נוגע, ומה שנוגע הוא – שנותנים בלב שלם ובשמחה ובטוב לבב, דהיינו, מתוך מחשבה – כפי האמת – ש"יותר ממה שבעה"ב עושה עם העני העני עושה עם בעה"ב", ויתירה מזה, "מלוה ה' חונן דל", ואז נותן ככל האפשרי.

ויש להוסיף בזה, שענין הצדקה הוא מהענינים שבהם מותר לבחון את הקב"ה, ולא עוד אלא שהקב"ה מבקש "בחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די", "עד שיבלו שפתותיכם מלומר די".

וכיון שכן, הרי כדאי להראות את הבטחון שהקב"ה יקיים את הבטחתו, ולהוסיף יותר בנתינת הצדקה, שכן, ככל שישקיעו יותר בנתינת הצדקה, תגדל יותר ברכתו של הקב"ה, וכמארז"ל "עשר בשביל שתתעשר".

ובודאי שגם הקב"ה יקיים את מצות הצדקה, כמ"ש "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל", "מה שהוא עושה (תחילה) הוא אומר לישראל לעשות", ובפרט מצות הצדקה ש"היא מצות ה' ממש מה שהקב"ה בכבודו ובעצמו עושה תמיד להחיות העולמות .. בתורת צדקה וחסד חנם" (כמבואר באגה"ק).

וכאמור, שתומשך ברכתו של הקב"ה "עד בלי די", שלא בערך למעלה מה"כלים" הגשמיים שמכינים מצד אתערותא דלתתא.

ולכן: ינגנו עתה הניגון "והריקותי לכם ברכה", ובשעה שמנגנים, יתנדב כל אחד ככל יכלתו, במזומן או בהתחייבות, ואלו שנותנים בהתחייבות – יסלקו בהקדם את התחייבותם, "התחייבות" שהיא זכות גדולה ביותר.

וההשתתפות ב"קופת רבינו" תמשיך "ברכה עד בלי די", בבני חיי ומזוני רויחי, לכל אחד ואחת בהמצטרך לו.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א התחיל לנגן "והריקותי לכם ברכה"].

* * *

מא. בנוגע להנהגתה של אסתר המלכה – הרי אע"פ שבדרך כלל "את מאמר מרדכי אסתר עושה", מ"מ, מצינו שבנוגע להסעודות שערכה אסתר עבור אחשורוש והזמינה גם את המן, לא התייעצה תחילה עם מרדכי, ולא עוד אלא שגם בנוגע להנהגתו של מרדכי היהודי, היתה אסתר זו שאמרה למרדכי מה לעשות: "לך כנוס את כל היהודים גו' וצומו עלי גו' שלשת ימים" (כפי ששואל רבינו הזקן בענין זה).

וע"פ האמור לעיל (ס"א) שכל הענינים דגזירת המן ונס פורים הם באופן ש"ימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם", מובן, שגם מאמר אסתר למרדכי "לך כנוס את כל היהודים", מהוה הוראה לנשי ישראל בכל דור ודור, עד לדורנו זה.

מב. כאשר מדובר אודות חינוך הבנים והבנות, כיצד צריך להעמיד בית יהודי, וכיצד להנצל מגזירה על כלל ישראל – הרי זה ענין התלוי בהנשים שבישראל.

האשה, שהיא עקרת הבית, יכולה לבוא עם דיבור תקיף ("אַ שטאַרקן וואָרט"), ולומר להבעל, או להאב – גם אם הם כמו מרדכי היהודי, שהי' ראש לסנהדרין – שעתה הגיע הזמן ד"לך כנוס את כל היהודים":

אין להתחשב בכך אם הילד הוא דתי, ובמילא אפשר לדבר עמו אודות תורה ומצוות, או שאומר בדיבור שאינו דתי, ובמילא אין שייכים אליו עניני התומ"צ – כיון שאין האמת כן;

כל יהודי, מנער ועד זקן, איש או אשה, הוא בן אברהם יצחק ויעקב, ובמילא יש לו בירושה מאבותינו – ג' האבות וד' האמהות – אהבת השם, שבה נכלל גם יראת השם (כמ"ש רבינו הזקן בתניא ש"נכלל בה גם דחילו"),

וכיון שכן, הרי, כל יהודי, באיזה מעמד ומצב שיהי', כאשר מדברים עמו בדברים היוצאים מן הלב, "מיט וואַרעמע ווערטער", ומתוך כוונה אמיתית ("מ'מיינט דאָס מיט אַ אמת") – פועלים עליו להתקרב לתורה ומצוות, ועד שנעשה לומד תורה ומקיים מצוות בפועל.

וזהו החידוש שאפילו כאשר מרדכי, הבעל, אינו חושב עדיין אודות ענין זה – הרי זה מוטל על בנות ישראל הכשרות, אמהות נשים ובנות, להלהיב את בעליהם בניהם ואחיהם, לעסוק בהענין ד"כנוס את כל היהודים", לקרבם לתורה ומצוות.

ובכלל, כאשר אשה בישראל מדברת בדברי רגש ("האַרציקע ווערטער") ובאמת – בכחה לפעול על הילדים, הבעל, האח ואפילו ההורים, שגם הם יתקרבו לתורה ומצוות, שעי"ז יהיו מאושרים (לא רק לאחרי מאה ועשרים שנה, בעולם הבא, אלא) בחייהם בעוה"ז הגשמי, אושר בגשמיות וברוחניות לילדים, בריאות ופרנסה לבעלים ולהורים, ושיהיו שמחים בחלקם בעולם.

וכאשר נשי ישראל נוהגות כפי שנהגה אסתר המלכה בזמנה שאמרה "לך כנוס את כל היהודים", לאסוף את כל היהודים, ללא חילוק, ולדבר עמהם אודות עניני יהדות, תורה ומצוות – בודאי ישמעו להן בעליהן, ועי"ז יצילו את בני ישראל מכל הגזירות ומכל הקשיים, לא רק ברוחניות, אלא גם בגשמיות, ויביאו ישועה וגאולה לכל בני ישראל,

– נוסף על האושר שממשיכים בבית הפרטי, שיהי' בית יהודי וחסידי, ומאושר בגשמיות וברוחניות גם יחד –

גאולה האמיתית והשלימה במהרה בימינו ע"י משיח צדקנו.

* * *

מג. בנוגע למש"נ "יביאו לבוש מלכות אשר לבש בו המלך וסוס אשר רכב עליו המלך ואשר ניתן כתר מלכות בראשו" – הנה ע"פ הביאורים שנתבארו בזה בדרושי חסידות של אדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי, הצמח צדק, ורבותינו נשיאינו שלאחריהם, עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו – מובן, שיכולים להגיע לזה ע"י לימוד פנימיות התורה, תורת החסידות, חסידות חב"ד.

והכוונה היא בפשטות – ללמוד חסידות בכל יום (בלי נדר),

והעיקר – "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"31 – להתנהג ע"פ ההדרכות וההנהגות של תורת החסידות, ולקיים את כל התקנות שתיקן כ"ק מו"ח אדמו"ר.

מד. ובפרטיות יותר:

לכאורה אינו מובן, איך אפשר לנשמה, ליהודי, להגיע לכך שתקבל את ה"לבוש מלכות אשר לבש בו המלך", מלכו של עולם, הקב"ה;

"וסוס אשר רכב עליו המלך", כמ"ש "כי תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה", דקאי על אותיות התורה שהם בדוגמת ה"סוס" שעל ידו יורד הקב"ה ונמשך בעולמות שלמטה;

"ואשר ניתן כתר מלכות בראשו", היינו, שיהודי מלביש על עצמו את ה"כתר מלכות" של מלך מלכי המלכים הקב"ה, שהכוונה בזה אינה לבחי' ה"גילויים", אלא לעצמות ומהות א"ס ב"ה?!...

ומבואר בזה – שלהגיע לזה יכול כל אחד מבני אברהם יצחק ויעקב; צריך רק שיהי' לו הרצון לכך.

– ידוע הסיפור שפעם ישב הבעש"ט עם תלמידיו, ולפתע הגיע גוי שהכניס את ראשו מבעד לחלון, וביקש עזרה כיון שהסוס שלו אינו יכול לסחוב את העגלה, וכשהשיבו לו שאין זה ביכלתם, "ניע מאָזשיטש", נענה ואמר: "מאָזשעש, דאַ ניע חאָטשעש", כלומר, היכולת קיימת, אלא שחסר הרצון.

ובנדו"ד: כל אחד מישראל יכול לקבל את ה"לבוש אשר לבש בו המלך", מלכו של עולם, "וסוס אשר רכב עליו המלך", ואפילו "אשר ניתן כתר מלכות בראשו"; "מאָזשעש", היכולת קיימת, והדבר תלוי רק בכך שיהי' "חאָטשעש", הרצון; וכאשר ישנו הרצון באמת, אזי נותן הקב"ה את "כתר המלכות", עם ה"סוס אשר רכב עליו המלך" ו"הלבוש אשר לבש בו המלך", ועי"ז נמשך בדרך ממילא גם כל טוב גשמי.

ליהודי ניתנה בחירה, כמ"ש "ראה נתתי לפניך גו' את החיים ואת הטוב" וכן את ההיפך ח"ו, וישנו הציווי "ובחרת בחיים", לבחור את הדרך המוליכה לחיים מאושרים, חיים מאושרים ברוחניות, שעל ידם נעשים חיים מאושרים בגשמיות, ובאופן ש"לוקחים" לא רק בחי' הגילויים, אלא עצמות ומהות א"ס ב"ה!

והדרך כדי לידע מה שנדרש וכיצד יכולים להגיע לזה – הנה כאשר לומדים חסידות, ומתבוננים בזה, כדי שיהי' "תלמוד המביא לידי מעשה", אזי יודעים כיצד להתנהג בחיים היום-יומיים, ולעשות "כלים" לקבל את ברכתו של הקב"ה, "והריקותי לכם ברכה עד בלי די", להיות מאושרים (הוא בעצמו יחד עם בני הבית) בגשמיות וברוחניות גם יחד.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון "הבינוני". ואח"כ צוה לנגן ניגון הבעש"ט (שלש תנועות – דהבעש"ט, הרב המגיד ואדמו"ר הזקן)].

* * *

מה. איתא בגמרא "כד רגיז רעיא על ענא עביד לנגדא סמותא".

אבל השאלה היא, למה... הוצרכו לבחור את פלוני בן פלוני... שהוא יהי' ה"נגדא סמותא"?!...

וגם אם יש טעם לזה – נשאלת השאלה: עד מתי?!... שיבוא כבר הרבי, ויבוא כבר משיח, ויוציא את ה"ענא" מכל המעמד ומצב... ועד כמה הוא השיעור... לייסר ("מאַטערן")... את עצמו ואת אחרים הן ברוחניות והן בגשמיות...

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן "ניע זשוריצי כלאָפּצי". "צמאה לך נפשי". ואח"כ אמר:]

ישנם כאלו שאינם יודעים את הפירוש במארז"ל הנ"ל ("כד רגיז רעיא על ענא עביד לנגדא סמותא"), ובמילא, כיון שאינם יודעים, יתן השי"ת שיושלם הענין כפי שצריך להיות ("ס'זאָל זיך אָפּטאָן דער ענין וואָס עס דאַרף זיך אָפּטאָן").

והעיקר – שיהי' "ונהפוך הוא"3, "ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד מרדכי עליהם"73,

ועי"ז תהי' המשכת עצמות ומהות א"ס ב"ה, ש"לא אתרמיז בשום אות וקוצא כו'"162,

והמשכה זו תהי' לא בענינים של עינויים160, ואפילו לא ע"ד המבואר בלקו"ת שישנו אופן שמקבלים תוספת חיות ע"י רעב, אלא באופן שיומשך רב טוב גשמי ורוחני, בבני חיי ומזוני רויחי, לכל אחד ואחת בהמצטרך לו,

ובמילא יקויים הפתגם של רבינו הזקן שהקב"ה נותן ליהודים גשמיות והם עושים מהגשמיות רוחניות – לעשות לו ית' דירה בתחתונים מתוך בריאות שמחה וטוב לבב.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון הצמח צדק, וניגון כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע].

* * *

מו. איתא במדרש שכאשר אסתר אמרה למרדכי "לך כנוס את כל היהודים גו' וצומו עלי גו' שלשת ימים לילה ויום"198, "שלח לה (מרדכי לאסתר) והרי בהם יום ראשון של פסח", "אמרה לו, זקן בישראל, אם אין ישראל למה הוא הפסח"!

כלומר: מהי התועלת של פסח – בשעה שיש גזירה על כל ישראל ("להשמיד להרוג ולאבד גו'"), שבהם תלוי קיום הפסח.

וע"פ מאמר המשנה "כל המקיים נפש אחת מישראל כו' כאילו קיים עולם מלא", מובן, שכן הוא גם כאשר מדובר אודות יחיד מישראל, שגם אז אומרים "אם אין ישראל למה הוא הפסח", שזהו תוכן הדין דפיקוח נפש של איש ישראל – יהי' מי שיהי', מבלי הבט על מעמדו ומצבו – דוחה את כל התורה כולה.

והענין בזה:

אמרו חז"ל "במי נמלך בנשמותיהם של צדיקים" – דקאי לא רק על צדיקים, אלא על כל ישראל, ומבואר בחסידות שהשורש של נשמות ישראל בעצמות הוא למעלה ובעומק יותר מהשורש של תומ"צ בעצמות, ובשבילם ניתן כללות ענין התומ"צ.

וע"פ פתגם הבעש"ט העצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו, הרי מובן, שגם כאשר מדובר אודות נשמה אחת בישראל, הרי זה מקצת מן העצם שעל ידו תופסים בהעצם כולו – עצמות ומהות א"ס ב"ה, למעלה מהשורש דתומ"צ.

מז. וענין זה מהוה לימוד זכות:

בעוונותינו הרבים ישנם כו"כ מבני ישראל שאצלם צריך עדיין להתוסף בענינים של לימוד התורה וקיום המצוות.

ואעפ"כ, צריכים לידע, שנשמותיהם מושרשות בעצמות למעלה ובעומק יותר מהשורש דתומ"צ, וכאשר משתדלים שיתגלה אצלם שורש ומקור של נשמתם, אזי כדאי כל הענינים כדי להציל נפש אחת מישראל, ובזה תלוי כללות הענין דנתינת וקבלת התומ"צ למטה.

מח. ובנוגע לפועל:

כאשר באים ליהודי ואומרים לו שיתעסק עם פלוני בן פלוני כדי להחזירו בתשובה ולקרבו לתומ"צ – מתחיל לטעון שביכלתו לפעול יותר בתומ"צ בדרך ודאי, עם עצמו, משא"כ בהנוגע לזולתו הרי זה רק ספק, וגם אם יפעל אצלו, יהי' זה רק בענינים פשוטים של קיום המצוות.

ועל זה אומרים לו, שנשמות ישראל מושרשות בעצמות למעלה מתומ"צ, וכאשר ביכלתו להציל, ויעסוק בזה, להציל נפש אחת מישראל – הרי זה "כאילו קיים עולם מלא", לבנות עוד מקדש לו ית', "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

ובמילא, נכלל גם זה בהענין דפיקוח נפש שדוחה את כל הענינים, ולו רק לפעול החיבור של נשמה עם שרשה למעלה, ועי"ז – עם עצמות ומהות א"ס ב"ה, שמשם נמשך כללות ענין התומ"צ.

מט. ובנוגע לפועל:

כאשר יש ליהודי הזדמנות לדבר עם יהודי נוסף לקרבו ליהדות ולקיום המצוות – צריך לידע שאין אושר גדול יותר שיכול הקב"ה ליתן לו, לא רק בדברים רוחניים אלא גם בדברים גשמיים,

כי, עי"ז שמקרב יהודי נוסף, זקן או צעיר, איש או אשה, ופועל עליו לקיים מצוה – הרי אע"פ שהוא חושב שזוהי פעולה חד-פעמית בלבד, אומר רבינו הזקן בתניא ש"יחוד זה למעלה הוא נצחי לעולם ועד", והיינו, שכאשר יהודי מקיים מצוה אפילו פעם אחת בלבד, הרי זה למעלה אצל הקב"ה דבר נצחי, והקב"ה משתעשע ("צאַצקעט זיך") בזה לעולם ועד.

ובשביל זה כדאי להניח את כל עניניו, כל הענינים שחושב שעל ידם הולך וגדל בגשמיות או ברוחניות – כדי לקרב יהודי לאבינו שבשמים, עצמות ומהות א"ס ב"ה.

וכיון שתובעים זאת מכאו"א מישראל, איש או אשה, צעיר או זקן – הרי זה סימן שנתנו לו מתחילה את הכחות שיוכל לקיים ציווי הקב"ה לעסוק ולקרב יהודי אחד, יהודי שני ויהודי שלישי, שיתחיל ללמוד תורה ולקיים מצוות.

וכאמור, גם כאשר נדמה לו שיכול לפעול ענין זה רק פעם אחת, הרי זה גם כדאי, כיון שלמעלה, אצל הקב"ה, הרי זה דבר נצחי לעולם ועד.

וכיון שאצל הקב"ה הרי זה ענין נצחי לעולם ועד, אזי גם השכר שמשלם הקב"ה להאדם שעסק ופעל לקרב יהודי לתומ"צ הוא נצחי לעולם ועד, היינו, שכל משך ימי חייו בעוה"ז (וגם לאחרי מאה ועשרים שנה בבואו לעוה"ב), מחשב הקב"ה שהוא חייב לו, ובמילא נותן לו כל המצטרך עבורו ועבור בני ביתו, בגשמיות וברוחניות גם יחד.

[ניגנו את הניגון "קול ביער" וכ"ק אדמו"ר שליט"א ניגן עם הקהל. אח"כ ניגן כ"ק אדמו"ר שליט"א בעצמו "והיא שעמדה". אח"כ ניגנו ניגון שמחה. ואח"כ ניגון אדמו"ר הזקן בן ד' הבבות (בבא הד' – פ"א)].

* * *

נ. לאחרי שכבר עברנו מפורים לשושן-פורים,

– והרי שושן-פורים הוא המשך לפורים גם אצל יושבי ערים הפרזים, דאף שאינם אומרים בו "ועל הנסים", מ"מ, ישנם כמה ענינים שבהם הוא המשך לפורים –

יה"ר שיהי' ההמשך דפורים לשושן-פורים ומשושן-פורים על כל השנה כולה, באופן שבמשך כל השנה כולה יהי' הענין ד"ארור המן" ו"ברוך מרדכי"2, שענינם בעבודה הוא "סור מרע ועשה טוב".

וכשם שבימים ההם הי' הענין ד"ונהפוך הוא", שכל הענינים המונעים ומעכבים נתהפכו ונעשו עזר וסיוע, ועי"ז נעשה "אורה ושמחה וששון ויקר", "אורה זו תורה, שמחה זה י"ט, ששון זו מילה ויקר אלו תפילין",

– וכמבואר בחדא"ג מהרש"א ש"התורה היא עדות לישראל .. ויש גם במצוותי' שהם אות ועדות לישראל .. השבת .. התפילין .. וכן המילה .. ולכך גזר המן על אלו ביותר .. לפי שהן עדותן של ישראל, וכיון שנתבטלה גזירתו חזרו אלו עדות ליושנן, אורה זו תורה .. ושמחה זה י"ט שהוא יום שביתה .. שחזרו מאבל לי"ט, וששון זו מילה שחזרו לה, כמ"ש73 ורבים מעמי הארץ מתיהדים דהיינו תחלה בברית מילה, ויקר זו תפילין שהוא כבודן של ישראל, ע"ש כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, שחזרו לזה, כמ"ש73 כי נפל פחד מרדכי וגו'", והיינו, שלאחרי נס פורים נמשכה תוספת הארה בכל ענינים אלו, ובמילא ניתוסף גם בענינים אלו למטה, שבהליכתו של יהודי בעולם למטה הי' ניכר עליו שהוא "אות ועדות", מציאות אחת עם הקב"ה –

כמו כן יתן השי"ת שמימי הפורים האלו יומשך – באמצעות שושן-פורים – על כל השנה כולה בכל הענינים ד"אורה זו תורה, שמחה זה י"ט, ששון זו מילה ויקר אלו תפילין",

ולאח"ז גם למטה יותר – "אורה ושמחה וששון ויקר" כפשוטו, בכל המצטרך לכאו"א ולבני ביתו, שנכללים בג' הסוגים דבני חיי ומזוני רויחי, ובאופן שה"רויחי" יהי' בכל ג' הענינים: מזוני רויחי, חיי רויחי ובני רויחי, ובשמחה ובטוב לבב, למטה מעשרה טפחים.

וכל זה יהי' כלי לקבל את הגאולה השלימה והאמיתית, שאז יקויים מ"ש "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי", שגם למטה מעשרה טפחים יהיו אך ורק ענינים של חסד ושמחה וטוב.

נא. עתה יכריז "ועד המסדר" שכל אלו שנתחייבו יברכו ברכה אחרונה,

ואח"כ – "בשמחה תצאו ובשלום תובלון", ובאופן שאפילו "ההרים והגבעות" – שלכאורה צריכים להפריע בהליכה בדרך הישר – "יפצחו לפניכם רנה"229, להוסיף תוספת כח ואור בהליכה במסילה העולה בית א-ל, להוסיף בלימוד התורה בכלל, ובלימוד החסידות ביחוד, ובקיום המצוות בהידור.

ועי"ז ימשיכו ויפעלו ביאת משיח צדקנו למטה מעשרה טפחים, במהרה בימינו, בעגלא דידן, ע"י נשיאינו, כ"ק מו"ח אדמו"ר, למטה מעשרה טפחים (כנ"ל), אמן.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן שיירי ההתוועדות לחלק להמסובים שיחיו].