לא. בקריאת1 היום קראו הפסוק2 "וליוסף אמר מבורכת ה' ארצו" – שאמרו כ"ק מו"ח אדמו"ר פעם בהתוועדות3 בנוגע לעצמו...

ויש צורך להבהיר שענין זה ישנו בתקפו גם כיום, למרות שעברו כמה שנים מאז ההסתלקות.

ובהקדמה – שישנם כאלה4 שאצלם משתמשים בלשון "אותנו עזב לאנחות"...

ביטוי כזה – לא אומַר ("דאָס וועל איך ניט זאָגן"), שכן, כ"ק מו"ח אדמו"ר... לא הי' גורס "אנחות", ומה גם שזהו היפך דרך החסידות.

וטעם הדבר:

כל זמן שהנשמה בקרבי, ישנה השליחות שהטיל הקב"ה על כאו"א מישראל, בנתנו לו מספר מוגבל של ימים – "ימים יוצרו ולו אחד בהם"5 – בשביל למלא שליחות זו, ובמילא, כשם ש"כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה" (כדאיתא בגמרא במסכת שבת6), כמו כן אין גם זמן מיותר (לבטלה), כך שצריך לנצל כל יום וכל רגע כדבעי – כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר בשם הצ"צ7: "אנן פועלי דיממי אנן"8, כלומר, התפקיד שלנו הוא להאיר.

ולכן אומר כ"ק מו"ח אדמו"ר9 "טובה פעולה אחת יותר מאלף אנחות":

אפילו אם יתאנח אלף אנחות, ויתאנח באמת – מוטב שיעשה פעולה אחת בעניני תורה ומצוות, וישכח מאלף האנחות, כי, אין הכוונה בשברון הגוף ע"י "אנחה (ש)שוברת חצי גופו (או "כל גופו") של אדם"10, אלא אדרבה, כתורת הבעש"ט11 על הפסוק12 "עזוב תעזוב עמו", שצריך לעבוד את ה' ביחד עם הגוף,

וכאמור, שהתפקיד הוא להאיר ("פועלי דיממי") – תחילה בעצמו, בגופו ונפשו הבהמית, וגם בביתו, אצל אשתו וילדיו,

– שידעו מהי יהדות, ושיהי' להם "געשמאַק" בזה, ולא להסתפק בכך, אלא להוסיף ולהסביר להם בדברי נועם מה הם חיים חסידיים ("אַ חסידישער לעבן"), ואשר זהו האושר האמיתי ("דער אמת'ער גליק") לעצמו ולילדיו, ובפרט כשרוצים להבטיח גם בנוגע לנכדים כו'. וכשרוצים באמת, יכולים לפעול כל זה לא רק בנוגע לעצמו, אלא גם בנוגע לבני ביתו –

שעי"ז מאיר בד' אמותיו, ולאח"ז – או בבת אחת – יוצאים גם להאיר בחלקו בעולם.

ובמילא, לומר ש"אותנו עזב... לאנחות" – ה"ז בודאי שקר... "לאנחות" – בודאי לא;

ואפילו "עזב"... – הרי זה רק "אם תעזבני"... אזי "אעזבך"13... אבל כאשר אין זה מצב של "תעזבני", הרי במילא אין זה מצב של "אעזבך", כך, שאין כאן ענין של "עזב" כלל.

החילוק בין קודם ההסתלקות ולאחר ההסתלקות אינו אלא בנוגע להיצה"ר:

קודם ההסתלקות, לא הי' היצה"ר יכול לטעון ולומר: לא כך שמעת מהרבי, ולא כך צוה עליך הרבי לעשות – שהרי אז היו יכולים להכנס... יחד עם היצה"ר... ל"יחידות", באופן הנראה במוחש, ולשאול – בפני היצה"ר – מהו הציווי שהוטל עליו;

משא"כ עכשיו – לא יכול היצה"ר להכנס לשם, כיון שלא מניחים אותו להכנס לשם!... ובמילא, כאשר אומרים לו: בוא ונברר מהו הציווי שהוטל עלי – משיב, שהוא אכן מוכן לבוא, וכאשר לפועל לא מניחים לו להכנס, טוען הוא שאין זו אשמתו, ובכל אופן, אינו מאמין להדברים שימסרו לו, כיון שנאמרו "שלא בפניו"; ובמילא, ממשיך בכל הפיתויים וההסתות כמקודם, ואם יש לו עסק עם מי שאין לו את התוקף שצריך להיות אצל חסיד – יכול הוא להתגנב לאט לאט, כדברי הגמרא113 "בתחילה קראו הלך (עובר דרך עליו ואינו מתאכסן עמו) ולבסוף קראו אורח (אכסנאי) ולבסוף קראו איש" (בעל הבית) ח"ו!...

צריכים לידע איפוא שכל זה נובע מצד השקר; כל הענינים שאינם מצד הקדושה, אין להם מציאות אמיתית, ועד"ז ובמכ"ש וק"ו בנוגע לכל הטענות הנ"ל – שהם טענות של שקר.

ובמילא, צריכים לידע שהאמת היא שאין כאן ענין של "עזב", ואף א' לא ישכנע את עצמו באשליות ("מ'זאָל זיך ניט לאָזן אַיינרעדן") שכל הדברים שהרבי דיבר אליו, או שדיבר לאחרים והתכווין אליו, אינם שייכים עתה, כיון שנשתנו הזמנים והעתים, ואילו עתה היו נאמרים הדברים באופן אחר – אילו עתה היו נאמרים הדברים באופן אחר, הי' השינוי מתבטא בכך שהיו מצווים עליו להוסיף כמה פעמים ככה!

לב. כל מי שמסתכל על המצב לאשורו, ללא שוחד מכמה פניות וטענות – רואה, אשר מאז... ההסתלקות... ניתוסף... הצלחה... בכל הענינים שהרבי רצה שיעסקו בהם – שלא בערך!

אלא שכואב הלב ("ס'איז אַ האַרץ-ווייטאָג") על כך שלא הכינו "כלים" לקבל ולקלוט את ההצלחה במילואה, ובמילא לא ניצלו אותה כדבעי, והרי סדר הדברים למעלה הוא – כמסופר בתנ"ך14 – שכאשר יש מצב ש"אין עוד כלי" אזי כו'... – אינני רוצה לומר את המשך הלשון... כיון שיש לקוות שכיון ש"מבורכת ה' ארצו"... לא יהי' מצב ש"ויעמוד השמן"...

עד שנזכה שלא יסתפקו למעלה בנתינת הצלחה מופלגה... כפי שראו אפילו בעיני בשר, אלא סוף-כל-סוף – כשרואים עם מי יש עסק – יתחילו ליתן מלמעלה גם את הכלים,

– כידוע הפירוש15 במ"ש16 "והוא יכלכלך", שהקב"ה יתן לך לא רק את האורות, המשכות והשפעות, אלא גם ה"כלים" שתוכל לקבלם –

אבל, לכל הפחות, צריך להיות קצת שכל ("אַזויפיל שכל דאַרף מען האָבן") – לרצות לקבל את הכלים עם האור שמונח בתוכם!...

אלא מאי, כאשר מישהו בא וטוען – בקשר לענינים שהרבי רוצה שיעסקו בהם – "אין לי פנאי", "אין זה ענין שלי", "לא אלי מתכוונים", "יש לי דברים חשובים יותר" – יש לו בחירה חפשית,

וכיון שבחירה חפשית היא ממקום נעלה ביותר,

– שהרי בהדרגות דאורות וגילויים, אין בחירה חפשית, באור אין סוף, אין בחירה חפשית; בחירה חפשית יש רק בעצמות ומהות, כמבואר ברמז בלקו"ת פ' אמור17, ובהמשך הידוע של ר"ה לכ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע18

מובן הקושי ליטול מיהודי בחירה חפשית, שכן, בשביל זה צריכים ליגע ("אָנרירן") היכן שיהודי הוא חד עם עצמות ומהות א"ס ב"ה, ולשם לא רוצים להתקרב ("אַהינצו וויל מען זיך ניט רוקן") – כל זמן שיש איזו-שהיא ברירה.

ובכל אופן, התקוה היא – כאמור – שיתחילו ליתן מלמעלה גם את הכלים, ובמילא, ינצלו את ההצלחה במילואה, אבל, לכל הפחות, יחליט כל אחד בפשיטות גמורה שכאשר יתנו מלמעלה את האורות והכלים – יקבלם בלבב שלם, ללא "פוליטיקה" (כפי שאומרים במדינה זו), ומה טוב ("ווי ס'איז געזינטער פאַר זיך") אפילו ללא פניות,

ואז תנוצל ההצלחה באופן המתאים לכוונת נשיא הדור, הוא כ"ק מו"ח אדמו"ר,

ובמילא, תומשך ההצלחה גם בהענינים הפרטיים – ע"ד מ"ש הרמב"ם בהל' תשובה19 ובהל' מלכים בסופן בענין היעודים הגשמיים שנותן הקב"ה לבני ישראל כדי שיוכלו לקיים את רצונו.

ואז יראו ש"מבורכת ה' ארצו" – עוד יותר מכמו שהי' קודם ההסתלקות:

מבואר בארוכה באגה"ק הידועה20 ובעיקר בביאורה, שבהיות הצדיק חי על פני האדמה, בחיים חיותו בעלמא דין, ישנם הגבלות הגוף.

וכידוע הסיפור שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר21 בשם המגיד, שבעברו בהיכלות דגן עדן, עבר דרך היכל אחד אשר תינוקות של בית רבן יושבים ולומדים חומש, ומשה רבינו מסביר להם מ"ש22 "ויפול אברהם על פניו ויצחק וגו'" – שענין זה הוא מצד הגוף כו'.

ובמילא, כל זמן שנשמתו של הרבי היתה מוגבלת בגוף, היו אמנם הצלחות וכו', אבל, כל זה הגיע ע"י יגיעה... ועד להמצב ש"הוא23 מחולל מפשעינו"... עם כל הענינים שעברו עליו, ובמילא, הרי זה הגביל, במדה גדולה, את ההמשכות וההשפעות שהמשיכו מלמעלה, ובמיוחד – את האופן שבו ניצלו אותם כאן למטה;

אבל לאחר ההסתלקות – שאז "אשתכח בכולהו עלמין (וגם עוה"ז הגשמי בכלל זה, ולא רק בכלל זה, אלא עוד יותר מאשר בעולמות העליונים) יתיר מבחיוהי"24, כיון שלא עזב הרועה את צאן מרעיתו25 – אזי התחילה ההצלחה להיות באופן אחר לגמרי, ללא הגבלות,

אלא, שלא ניצלו אותה במילואה, ובמילא לא נראתה במילואה; אבל באותם מקומות שרצו לנצלה, ורצו באמת – ראו הצלחה למעלה מדרך הטבע, ועד כדי כך, שגם אלה שחשבום למנגדים, לא זו בלבד שבטלה התנגדותם, אלא עוד זאת, שנעשו למסייעים.

לג. ולדוגמא – מאורע שאירע בארץ ישראל לפני שבועות אחדים:

בידעי גודל הלהיטות של כ"ק מו"ח אדמו"ר ("אויף וויפל ער האָט זיך געקאָכט") להוסיף יום, שעה ורגע בלימוד התורה [וכידוע הסיפור ע"ד המלחמה שניהל כאן שלא ישנו שעות הלימוד של לימודי קודש26] – הוריתי במכתב27 לבית-ספר בארץ ישראל, שיתחילו את הלימודים משך זמן לפני התחלת הלימודים הרשמית ע"פ פקודת המלוכה. וכן עשו.

כאשר נודע הדבר במשרד המתאים – הגיעו לאותו בית-ספר שבו התחילו את הלימודים שבועיים לפני הזמן, ועשו שם "אַ גאַנצן שטורעם": היתכן שבה בשעה שיצאה פקודה להתחיל את שנת הלימודים ביום פלוני – הקדימו והתחילו ללמוד תורת ה' שבועיים קודם לכן?!...

והוסיפו להתרות שהנהגה כזו – היפך הסדר של כל המדינה – אינה יכולה להמשיך, ואם ימשיכו להתנהג כך, יפסיקו ליתן להם תמיכה כספית, וינתקו את הקשרים עמהם.

מה עשה מנהל בית-הספר – כפי שכותב לי במכתבו – לא נכנס עמהם לפלפולים ע"פ דין (כיון שהי' לו עסק עם יהודי שאינו בקי בשולחן-ערוך), אלא השיב כך:

שמעו רבותי! קבלתי הוראה במכתב להתחיל הלימודים ביום שבו התחלתי, ולכן עשיתי כן. ובכן, אם מתקבל הענין אצלכם – מה טוב, ואם הענין איננו מתקבל – יהי' ג"כ טוב, אם ירצה השם!...

לאחרי מענה כזה – הנה בשעת מעשה הרעיש הלה באמרו אין לי דין ודברים עמך, אבל מיד למחרת נעשה שינוי מן הקצה אל הקצה:

זה כשנתיים שבית-הספר לא מצליח לפעול בניית גדר ומבנים נוספים על חשבון אותו משרד, ולפתע – למחרת אותו מענה – באו אנשי המשרד ובנו את כל המבנים שסירבו לבנות במשך כשנתיים!

בדרך הטבע – אין למנהל בית-הספר שום הסברה על זה, ובאמת אין על זה הסברה:

הוא התנהג היפך רצונם, וכשהתרו בו שינתקו את הקשרים אתו, השיב שקיבל פקודה מכאן וקיים אותה, אם מקבלים הם, מה טוב, ואם אינם מקבלים, גם יהי' טוב;

ומה עשו הם – באו למחרת ומילאו את כל דרישותיו שלא הצליח לפעול אצלם במשך כשנתיים!...

והפלא הוא – שאף א' לא אמר תהלים בשביל ענין זה, אף א' לא נתן פרוטה בקופת-צדקה בשביל ענין זה;

אין כאן אלא הצלחה מופלגה שניתנה מלמעלה, ובאה בפועל באמצעות יהודים בעלי-בחירה, שלכאורה לא צריך להיות אצלם נתינת מקום לענין כזה, ואעפ"כ נעשה באמצעותם קידוש השם ברבים.

כיצד נעשה כל זה? – כשאמרו שקיבלו פקודה מפלוני בן פלוני, שמכתירים אותו בתואר פלוני, הרי, אף שהלה שמדברים עמו אין לו שום הבנה בתואר זה, מ"מ, ה"ז פעל עליו עד כדי כך שמיד למחרת מילא את כל הדרישות שדרש מהם במשך כשנתיים עד שכבר התעייף וכמעט התייאש מהם – שכל זה נעשה רק עי"ז שהראה את תוקף התקשרותו – על יָדִי – אל כ"ק מו"ח אדמו"ר, ובמילא, נתבטל הלה כלפי כ"ק מו"ח אדמו"ר – מבלי להכירו, ע"ד מארז"ל28 "אע"ג דאיהו לא חזי מזלי' חזי", והעמיד לרשותו את כל המבנים הדרושים, שעל ידם יתוספו עוד כמה ילדים, וכמה פעמים ככה, שילמדו תורת ה' ויקבלו חינוך הכשר.

לד. ואם הדברים אמורים בריחוק מקום, וביחס ליהודי שמעולם לא ראה את כ"ק מו"ח אדמו"ר, ומסופקני אם התכתב עמו, ומסופקני אם יש לו איזה ידיעה בתורת החסידות, ואם הי' פעם בד' אמות של חינוך חסידי – הרי עאכו"כ בנוגע לאלה שזכו וראו את כ"ק מו"ח אדמו"ר, ואת אביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע – שכולא חד, וקיבלו מהם הוראות מפורטות כו'.

ובמילא, כל הביאורים וההסברים – שמשלים את עצמם ("מ'רעדט זיך איין") שהם אמת – שנועדו להקל את העבודה, ובמילא, במקום שיתוספו אלף ילדים לחינוך הכשר, מתוספים רק תשע מאות ילדים, במקום מאה ילדים, רק חמישים ילדים, וכיו"ב, או במקום לתת עשרת אלפים דולר עבור הענינים של כ"ק מו"ח אדמו"ר, נותנים רק חמשת אלפים דולר – צריכים לידע שאין זה אלא פיתויי ה"מלך זקן וכסיל"29.

ובפשטות – הרי זה שטות הכי גדול:

לאחרי שרואים במשך חמש שנים רצופות (מאז ההסתלקות) ענינים שלמעלה מדרך הטבע לגמרי, ורואים זאת בעיני בשר – הרי, לבוא ולטעון "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"30, או לטעון שאין לי רשות ליתן סכום גדול כיון שאין זה לפי ערך ההכנסה, ובמילא יכולני לצאת י"ח בסכום קטן, או לטעון בכלל שאין זה שייך אלי ("ניט מיר מיינט מען"), וכיו"ב – אין לך שטות גדולה מזה.

וטעם הדבר – כי, בנוגע לכל הענינים שצריכים ליתן, הן מממונו, הן ע"י טירחא בגופו, ואפילו ע"י טירחא בנשמתו – על כולם אמרו חז"ל31 "עשר בשביל שתתעשר", ובמילא, אין זה ענין של נתינה, אלא להיפך – ענין של קבלה ("דאָס איז ניט וואָס מ'גיט; דאָס איז וואָס מ'נעמט")!

ובפשטות: עבור כל ענין שנותנים – נותן הרבי "ארבע הידות יהי' לכם"32 בהענינים הפרטיים הרוחניים, ועל ידם – גם בהענינים הפרטיים הגשמיים.

ובמילא, כאשר מקמץ ומפחית אלף דולר בהנתינה מממונו עבור עניניו של הרבי – חסר לו ארבעת אלפים דולר בעניניו הפרטיים; כאשר מקמץ ומפחית בהטירחא בגופו עבור עניניו של הרבי – חסר לו בבריאות הגוף ארבע פעמים ככה, רחמנא ליצלן; וכמו כן כאשר מקמץ ומפחית בהטירחא בנשמתו – בשביל להתפלל וללמוד לעצמו – ובמילא אין לו פנאי לעסוק בעניניו של הרבי, כמו: "תומכי תמימים", "אהלי יוסף יצחק ליובאוויטש", "מחנה ישראל", "מרכז לעניני חינוך", "שיעורי לימוד הדת", "בית רבקה".

יש לזכור ולידע שסוף כל סוף "וועט דער רבי אויספירן"; אלא שרצונו שכל הענינים יהיו בחסד וברחמים33, ובהקדם הכי אפשרי. ובודאי "וועט ער אויספירן" גם בנוגע לזה – שאכן יהיו כל הענינים בחסד וברחמים, ובהקדם הכי אפשרי.

ובפשטות – שיראו בגלוי את קיום הענין ד"ליוסף אמר מבורכת ה' ארצו", ויראו זאת בארץ הלזו הגשמיות, למטה מעשרה טפחים, והעיקר – שמכאן ולהבא ינצלו את הברכה וההצלחה במילואה, ולכל הפחות כמה פעמים ככה לגבי מה שהי' עד עתה.

ואם יתברר שיש עסק עם כאלה שצריך להתוסף אצלם בחכמה34... – יעוררו רחמים רבים שיתנו להם גם את ה"כלים", "והוא יכלכלך" (כנ"ל סל"ב).

וינצלו כל זה – האורות והכלים והלבושים – לקבל במילואם את כל הענינים שנותנים מלמעלה: תחילה – ענינים של הארות וגילויים, ולאח"ז – ההתאחדות עם עצמות ומהות,

ואז מתגלה הענין ד"אין עוד מלבדו"35 בכל הפרטים שבעוה"ז הגשמי – וכמדובר לעיל בהמאמר ד"ה כי נער ישראל36, שכל הענינים שלמטה שרשם בהעצמות כו' – כיון שפועלים שנעשים דירה לעצמות ומהות א"ס ב"ה בגלוי,

ובמילא בטלים כל ההעלמות וההסתרים והענינים המבלבלים, וזוכים לשנת הצלחה הן בענינים הפרטיים, הן בענינים הכלליים בכלל, והן בענינים הכלליים של כ"ק מו"ח אדמו"ר – באופן ד"מבורכת ה' ארצו", ורואים בעין בשר הגשמי, למטה מעשרה טפחים, את ההצלחה המופלגה (לאחרי עשיית הכלים במילואם, ועכ"פ כמה פעמים ככה לגבי מה שהי' עד עתה), שכל המוסדות וכל הענינים הולכים וגדלים כמה פעמים ככה בכמות, ועאכו"כ שהולכים וגדלים כמה פעמים ככה באיכות.

* * *

לה. [בחלקה האחרון של השיחה הקודמת, הפסיק כ"ק אדמו"ר שליט"א ודיבר לכמה מהמסובים העוסקים בעניני הכלל, מנהלי מוסדות וכו', בענינים העומדים על הפרק במוסדות אלה.

כמו כן הפסיק והורה לכו"כ לומר לחיים, ודיבר אליהם בענינים פרטיים. ומהם:]

לבנו של ר' אשר מניקולייב37 אמר: אתמול ביקש "וויזע" (היתר) לומר לחיים38, ומאז שקיבל ה"וויזע" – אינו אומר לחיים, אפילו לא על כוס קטן...

(כשנתנו לו כוסית לחיים, שאל כ"ק אדמו"ר שליט"א האם נתנו לו "אַ רב'נישער כוס". והוסיף:)

חסידים מספרים אודות ההתוועדות הידועה בחרקוב – בשעה שכ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע עבר בעיר זו בשנות המ"ם39 – שבה נכחו (בין השאר) אביו ר' אשר (יבדלח"ט), ור' יצחק יואל רפאלאוויטש רבה של קרעמענטשוק40. פנה אז ר' יצחק יואל ואמר לר' אשר: געוואַלד אשר41! אילו הי' לי זקן מכובד (הדרת פנים) כמו שלך ("ווען איך האָב דיין באָרד") – הייתי מקבל משכורת כפולה!... נענה ר' אשר והשיב לו: אילו הי' לי ראש ומוח כמו שלך, מבלי להיות מונח ב"קאַלאָשן"42 – היתה ההבנה שלי בחסידות באופן אחר לגמרי!...

(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א – בפנותו לבנו של ר' אשר:) אילו הי' מעין דרגתו של אביו (ר' אשר) – לא הי' מבקש "וויזע", אלא הי' אומר לחיים!

*

לא' הורה לומר לחיים, באמרו שיתן לחיים גם לשותף שלו בעסקים, והוסיף: ושיהי' אצל שניכם יחד מצב של הרחבה!

– זה משך כמה שנים שאינני מצליח לפעול אצלכם לעמוד במצב של הרחבה ("מ'זאָל זיך שטעלן ברייטער").

כ"ק מו"ח אדמו"ר כותב בא' ממכתביו: מה שעבר – אין, ומה שעתיד – עדיין, ומה שהוה כו', והעיקר – שבאה "ישועת ה' כהרף עין"43.

(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) תאמרו לחיים, ושיהי' אצלכם ענין של התרחבות – "הרחב פיך"44, ובמילא יקיים הקב"ה את הבטחתו – "ואמלאהו"182.

*

לא' אמר: זכיתם לשהות משך זמן בתומכי תמימים, בליובאוויטש, ומאז, הנכם במצב של "ניידי ואזלי": חצי שעה – "אַ פּוילישער", חצי שעה – "תמים", חצי שעה – "בעל-הבית", וחצי שעה – "אַ גוטער איד"...

אבל סוכ"ס בודאי ישאר בתומכי תמימים, בליובאוויטש, שכן, בהיותו שמה, נתנו בו "דבר המעמיד" ש"אפילו באלף לא בטיל"45, ובמילא "בל ידח ממנו נדח"46, וישאר "תמים"47, וסוכ"ס יפעל גם על בנו, בנותיו חתניו ונכדיו, שגם הם יהיו חסידים, והוא עצמו בכלל זה...

*

(עוד אמר): בקיום המצוות בכלל – ישנו קיום המצוה, וישנו קיום המצוה בהידור. אבל אעפ"כ, לא בכל המצוות צריך להקפיד על הידור מצוה. ולדוגמא: יש מצוה שבשבת צריכים לאכול בשר שמן ויין ישן. אך מעולם לא שמענו אצל חסידים שיהדרו שהבשר יהי' מה שיותר שמן, והיין יהי' מה שיותר מבושם... – בענין זה לא הקפידו על הידור מצוה48. ועד"ז בנוגע להענין המובא בכתבי האריז"ל49 ש"הבעלי תורה אשר בדור הזה", דרא דעקבתא דמשיחא, "נשותיהם מושלות עליהם" – הרי "להדר" בענין זה משום שכן איתא בקבלה, לא ראינו שצריך להדר בזה50!...

(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א בשחוק:) לא אדבר בענין זה על אנשים פרטיים; ידע כל אחד לעצמו למי מכוונים הדברים!...

*

בהמשך הדברים הוכיח כ"ק אדמו"ר שליט"א כמה מחשובי וזקני החסידים – בהזכירו כו"כ שמות51, והוסיף שאפשר להוסיף ולצרף אליהם את כל אלה שיושבים במזרח52... – שעליהם להתמסר עוד יותר לעניניו של הרבי53. ובהתאוננו על זה שלעת-עתה אינו מצליח לפעול מה שצריך לפעול עליהם, הפטיר: מה עוד יכולני לעשות? הנני עושה מה שביכלתי, ולכל הפחות – מה שנראה לי שביכלתי לעשות, ולא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי54..., העיקר – שיושלמו כל הענינים שצריכים להעשות.

(ואח"כ אמר): ישנו פסוק בקהלת55 "אל תאמר גו' שהימים הראשונים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת על זה". – אין זו "חכמה" לומר שבשנים שעברו ("אַמאָליקע יאָרן") הי' טוב יותר מעכשיו; כאשר נמצאים בזמן דעכשיו שבו רוצה הקב"ה שיהי' באופן כך וכך, הרי זה ראי' שבזמן זה מוכרחים, כביכול, להזקק לאנשים מסויימים שהם ימלאו את השליחות העליונה – גם אם זוהי שליחות קטנה יותר.

ובכל אופן, צריכים לידע את האחריות – והזכות – המוטלת על כאו"א מהנמצאים בזמן הזה, שצריך למלא את הכוונה העליונה בזמן הזה, עם הכחות שנתנו לו, אבל עליו – לכל הפחות – לנצל את הכחות שנותנים לו, במילואם.

וכדי שיוכל לנצל את הכחות במילואם – אינו יכול לסמוך על כחות אלו (שניתנו לו) לבדם, שהרי "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים"56, אלא זקוק הוא לקבל הוראה ממקום שלמעלה מכחות אלו, שמשם ניתן לו פסק-דין כיצד להתנהג ומה לעשות עם כחות אלו.

ובכן: אלה שהם מוצלחים, ויכולים לשמוע ממישהו ולקבל הוראה כיצד להתנהג – תבוא עליהם ברכה, ומה גם שעי"ז עבודתם היא בנקל יותר, כיון שאינם צריכים לסמוך על שכלם הם, בהיותם יכולים לשמוע ממישהו שהוא למעלה מהם – עכ"פ מישהו שהם חושבים שהוא למעלה מהם – ולקבל הוראה בנוגע להנהגתם; אך אלה שאינם רוצים להכיר שישנו מישהו שלמעלה מהם – רחמנות גדולה עליהם ("אויף זיי איז אַ געוואַלדיקע רחמנות"), שהרי תובעים מהם שני דברים: לעשות ככל יכלתם, וגם לעשות יותר מכפי יכלתם, וכאשר אין להם על מי לסמוך, הרי זה כמו שאומרים לאדם "שבור חבית ושמור את יינה"57!...

(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

ובכל אופן – יתן השי"ת לכולנו, בתוך כלל ישראל, שנה טובה ומתוקה, "אַ געזונטן יאָר און אַ פריילעכן יאָר", בגשמיות וברוחניות, בבני חיי ומזונא רויחא, לכל אחד ואחד לפי עניניו, ויומשכו כל הענינים ללא יגיעות, וללא העלמות והסתרים, והעיקר – שבימיו ובימינו תושע יהודה וישראל58, בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו.

ו"אז – כלשונו של כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע59 – יהי' טוב מאד, משיח וועט זאָגען און מיר וועלען הערען".

– לשון זה נאמר ע"י הרבי, ובמילא, קשה לומר באופן אחר. אבל, אני כשלעצמי אינני יודע: מהו הצורך לגשת ולהתקרב ("זיך רוקן") לאחרים?! לנו "מספיק" שהרבי שלנו ידבר, ועל ידו ידברו כל אלה – אינני רוצה לומר את הלשון אלה שלמעלה או אלה שלמטה, אבל בכל אופן – כל אלה שצריכים לדבר... שכן, לכל אחד ישנו הצינור שלו שעל ידו צריך הוא לקבל!

וכאמור, שיבוא משיח צדקנו במהרה בימינו, בגאולה האמיתית והשלימה, ואז יהיו כל הענינים הגשמיים ללא בלבולים, כמ"ש60 "ביום ההוא יחי' איש וגו'" (ככל אריכות הלשון בתנ"ך), ובמילא יוכלו כולם להתעסק במילוי תפקיד האדם – "אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני"61 – בשלימות.

ועד אותו הזמן – יהיו ימים וחדשים בריאים ושמחים, שנה טובה ומוצלחת בגשמיות וברוחניות גם יחד.

* * *

לו. (כ"ק אדמו"ר שליט"א פנה לא' האורחים, מוהל ושו"ב, ואמר:)

איתא בלקו"ת62 שהסרת הערלה הו"ע "סור מרע". ומזה מובן, שבהוספה לזה ולאחרי זה צריך להיות גם הענין ד"עשה טוב" – להפיץ את האור דתורת החסידות, הדרכותי' ומנהגי'.

ובפשטות: כאשר באים לבית יהודי כדי למול ילד יהודי, יש לנצל את ההזדמנות והזכות – שלאחרי פעולתו בהעברת הערלה, "סור מרע", יוסיף ויתן לבעל-הבית תוספת-כח ועידוד להוסיף גם בהקו ד"עשה טוב".

יש להתעניין אצל בעל-הבית ע"ד אופן הנהגתו בשאר הענינים, ובל ימלט, אשר, למרות הנהגתו הטובה ("ווי גוט ס'זאָל נאָר זיין") עד עתה, הרי, כיון ש"טוב" אין לו שיעור, יכולים תמיד למצוא ענין שבו ניתן להוסיף ולהתעלות עוד יותר.

וכל זה – אפילו בנוגע לענינים כאלה שהוא (המוהל) בעצמו עדיין לא אוחז בהם ("ער אַליין האַלט נאָך ניט דערביי"), כי, חבירו לא צריך לסבול בגלל החסרון שלו!...

כאשר מדברים עם יהודי, צריכים להסביר לו כיצד צריכה להיות הנהגתו של אדם השלם: אדם השלם הוא בהיותו "אדם" – כפירוש השל"ה63 – ע"ש אדמה לעליון. וכיון שה"עליון" – הקב"ה – הוא אין-סוף, הרי, עד כמה שתהי' הנהגתו הטובה של הנברא, יש לו עוד ענינים שיכול להוסיף בהם יותר, עד אין-סוף.

ובמילא, כאשר הקב"ה מזכה אותו בענין של העברת הערלה, הרי, בידעו שסדר העבודה הוא "סור מרע ועשה טוב", עליו להתעניין ולברר אצלו מה הם הענינים שיכול לתקן, והוא – המוהל – צריך להורות לו כיצד לתקנם וכו'.

ואין הדבר תלוי אלא ברצונו, שהרי, היכולת על זה – ניתנה לו מלמעלה – בכך שמינוהו (מלמעלה) ל"מוהל" שביכלתו להסיר הערלה64.

ועד"ז בנוגע ל"שוחט", שענינו65 – כדברי הגמרא בנגלה דתורה – "אין ושחט אלא ומשך"66, היינו, משיכה מרשות לרשות, מרשות הרבים לרשות היחיד דיחידו של עולם67,

כך שבכחו וביכלתו – אם רק ירצה – להורות ולפעול על כל אלה שבא בקשר עמהם, שככל שיהי' מעמדם ומצבם בטוב, יכולים הם להתעלות לדרגא נעלית יותר.

ועי"ז – מוסיפים בהמשכת האור האלקי שצריך לירד למטה בעוה"ז, כדי להשלים את הכוונה דדירה לו ית' בתחתונים68. וכאשר מוסיפים מעט בהכנת העולם להיות דירה מתאימה לו ית', מקדימים וממהרים שתבוא הגאולה האמיתית והשלימה במהרה בימינו ע"י משיח צדקנו.

ובנוגע לפועל:

אין הכוונה לצאת י"ח באמירת "אַ גוט וואָרט", פירוש נחמד בפסוק או מאמר חז"ל, שישמע הלה מפלוני בן פלוני, יסכים עמו, ואח"כ ילך לישון... אלא הכוונה לפעולה ממשית, שכאשר פב"פ הולך לברית- מילה בפועל ממש, עליו להתעניין אצל האב והאם של הרך-הנימול בהנעשה אצלם בשאר עניני תומ"צ, ולמצוא (ואם ירצה באמת, בודאי ימצא) את האותיות המתאימות להסביר להם שיכולים להוסיף בעניני תומ"צ עוד יותר, אשר, עי"ז יתוסף אצלם בהמצטרך להם, הן ברוחניות הן בגשמיות, למטה מעשרה טפחים.

וכאשר הוא יהי' ה"שליח" שעל ידו תומשך הצלחה וברכה מהקב"ה בעניניו של הזולת – הרי כיון ש"אין הקב"ה מקפח שכר כל ברי'"69, יתוסף גם בענינים הפרטיים שלו ושל בני ביתו (ובכלל זה גם חתנו), שיצליחו יותר ויותר במשך השנה הבאה לקראתנו (שהתחילה כבר), בתוך כלל ישראל, בגשמיות וברוחניות גם יחד.

והעיקר – שתהי' הפעולה בכל זה בפועל ממש, "מ'דאַרף אַליין טאָן", והעשי' צריכה להיות באופן של יגיעה דוקא, ועי"ז – כדברי הגמרא77 "יגעתי ומצאתי" – יצליח בעניניו הכלליים, ובדרך ממילא תומשך הצלחה בעניניו הפרטיים.

* * *

לז. אודות70 תוכנו של היום-טוב דשמיני-עצרת71 – אמרו חז"ל72: "כבנים הנפטרים מאביהם והוא אומר להם קשה עלי פרידתכם עכבו עוד יום אחד. משל למלך כו' אמר לאוהבו כו' נגלגל אני ואתה במה שתמצא".

ולכאורה אינו מובן73: כיון שבסופו של דבר צריכים להפרד זה מזה – מהי גודל המעלה כ"כ74 ד"עכבו עוד יום אחד", לחטוף ולהיות ביחד יום נוסף?

ועכצ"ל, שהמעלה דשמיני-עצרת היא שיום זה75 פועל ("באַוואָרנט און טוט אויף") שגם לאחריו לא יהי' ענין של פירוד.

לח. ויובן בהקדם ביאור דיוק הלשון "(קשה עלי) פרידתכם" – דלכאורה, מתאים יותר הלשון (שהקב"ה אומר לבני ישראל "קשה עלי) פרידתנו"?

והביאור בזה:

א) מצד הקב"ה – אין פירוד. מצדו, ישנו תמיד הקישור עם בני ישראל באופן ד"פנים בפנים"76. אלא שהפירוד הוא מצד בני ישראל – ש"פנו אלי עורף ולא פנים"77. וזוהי הכוונה "פרידתכם" – הפירוד שלכם (שנעשה מצדכם).

ב) הפירוד דבני ישראל מהקב"ה בא בגלל הפירוד של בני ישראל בינם לבין עצמם – "פרידתכם", כי, כאשר חסר בהענין ד"כולנו כאחד", חסר גם בהענין ד"ברכנו אבינו"78.

וזהו שבסיומו של חג הסוכות אומר הקב"ה "קשה79 עלי פרידתכם":

בחג הסוכות ישנה האחדות דבני ישראל בינם לבין עצמם – שזהו תוכן הענין דמצות ד' מינים, שרומזים על ד' הסוגים שבבני ישראל, מאלה שנמשלו לאתרוג שיש בו טעם ויש בו ריח, עד לאלה שנמשלו לערבה שאין בה לא טעם ולא ריח80 – שמתאחדים כולם להיות מהם מצוה אחת, ועד"ז בני ישראל – שנעשים "אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם"81.

אלא שאחדות זו היא מצד ובשביל המצוה. אמנם, כשבאים לימי החול שלאחרי סוכות – יכול לחזור ולהיות מצב של פירוד חס ושלום. ועל זה אומר הקב"ה "קשה עלי פרידתכם".

והעצה לזה – "בואו ונגלגל אני ואתה במה שתמצא" בשמיני- עצרת, שעי"ז תומשך האחדות גם לאח"ז, כדלהלן.

לט. ויש לבאר מעלת האחדות דשמיני-עצרת לגבי האחדות דסוכות:

האחדות של ד' המינים – אינה בעצם מציאותם. כלומר, אפילו בשעת התאחדותם, כל אחד הוא סוג בפ"ע, ונשאר במציאותו, אלא שמתייחדים הם בענין המצוה. ויתירה מזה: כיון שהמצוה היא ליקח ד' מינים בפ"ע, נמצא, שאפילו בענין המצוה גופא ניכרת גם ההתחלקות שלהם, אלא שהמינים המחולקים מתאחדים יחד במצוה אחת.

אבל האחדות דשמיני-עצרת היא – "פר אחד איל אחד"82, היינו, שאין זה איגוד של פרטים, אלא שבעצם הם דבר אחד.

וכן הוא גם בענין הריקוד שבשמחת-תורה, שכל בני ישראל, מהגדול שבגדולים עד לפשוט שבפשוטים, רוקדים יחדיו – שאין זה באופן שכל א' רוקד לפי אופנו (לפי ערך השגתו כו'), אלא כולם משתווים ומתייחדים בענין הכולל את כולם. ענין הריקוד הוא – שבעצם אין בו התחלקות83.

וזוהי האחדות האמיתית – לא רק התאגדות של פרטים84, אלא שכל א' מתבטל85 ממציאותו בפ"ע.

וכיון שאין כאן קיבוץ של נפרדים, אלא השתוות והתאחדות – נשאר ענין זה גם לאחרי כן (ולא שייך לומר בזה שבהבטל הסיבה בטל במילא גם המסובב), שגם לאחרי יום-טוב, בכל השנה, עומדים בני ישראל באחדות ושלום, כלי המחזיק ברכתו של הקב"ה86.

מ. וכיון שזוהי ברכתו של הקב"ה – ה"ה באופן של "עד בלי די"87, היינו, שלא זו בלבד שהקב"ה נותן לכאו"א "די מחסורו אשר יחסר לו"88, אלא גם באופן ש"אתה מחוייב להעשירו"89,

– ע"ד שמצינו בכהן גדול שצריך להיות "גדול .. בעושר .. אם אין לו, אחיו הכהנים מגדלין אותו .. גדלהו משל אחיו"90, ודוגמתו בכאו"א מישראל, שלאחרי עבודתו ביוהכ"פ שהיא ע"ד עבודתו של כהן גדול, מתחייב הקב"ה לגדלו ולהעשירו, "גדלהו משל אחיו", אחיו זה הקב"ה, כמובן ממארז"ל91 שבני ישראל נקראים אחים ורעים למקום –

ובפשטות – שהקב"ה נותן לכאו"א מישראל "עד בלי די", "עד שיבלו שפתותיכם מלומר די"92, הן ברוחניות, והן בגשמיות, למטה מעשרה טפחים, בכל המצטרך לו ולבני ביתו.

* * *

מא. (כ"ק אדמו"ר שליט"א הורה לכו"כ להוסיף ולומר "לחיים"93, ואח"כ אמר:)

מצינו שאמרה חנה – והוא מאמר כנס"י בשם כאו"א מישראל – "אשה קשת רוח אנכי ויין ושכר לא שתיתי ואשפוך את נפשי לפני ה'"94.

יהודי, גם בשעה ש"לוקח" יין ושכר – אין זה הענין ("ניט דאָס איז דער ענין")...!

גם בשעה ש"לוקח" יין ושכר – שאין זה אלא מפני העולם – הרי האמת היא ש"יין ושכר לא שתיתי", כי אם – "אשה קשת רוח אנכי וגו'":

יהודי יודע שהוא צריך להיות "מקבל" (ענינה של "אשה") מהקב"ה, ולפעמים נזכר ותופס ("ער כאַפּט זיך") ומרגיש בעצמו ש"קשת רוח אנכי", שישנם אצלו ענינים שלא כדבעי למהוי.

ולכן – "ואשפוך את נפשי לפני ה'", שזהו"ע דמסירת נפש לה' ("מ'נעמט דעם גאַנצן נפש און מ'גיט עס אָפּ צו דעם אויבערשטן")!...

ואז עוזר הקב"ה וממלא משאלות לבבו לטובה – לכאו"א בהמצטרך לו, ברוחניות או בגשמיות, "שאלתי אשר שאלתי מעמו"95 – שיהי' אצלו הענין ד"מה' שאלתיו"96, ובמילא, "נתתיו לה'"97 – שזהו תוכן פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר98 בשם רבינו הזקן, שהקב"ה נותן ליהודי גשמיות (ברכה והצלחה בכל המצטרך להם), ויהודי עושה מהגשמיות – רוחניות, ועי"ז [(כ"ק אדמו"ר שליט"א הפסיק לרגע, ואמר:) זהו ביאור שהרבי לא אמרו בפירוש, אבל מובן הוא מסגנון לשונו – שעי"ז] נעשית דירה לו ית' הן בהענינים הרוחניים והן בהענינים הגשמיים.

(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

יעזור השי"ת שבשנה הבאה לקראתנו, בתוך כלל ישראל, לטובה ולברכה, יוכל כאו"א למלא עבודתו ותפקידו – "אני נבראתי לשמש את קוני"203 – ללא העלמות והסתרים, וללא יגיעה מיותרת, מתוך הרחבת הדעת למטה מעשרה טפחים – בכל הפרטים שהוטלו על כאו"א בפרט, שהנקודה הכללית בהם היא – "אנן פועלי דיממי אנן" (כנ"ל סל"א), להאיר בעצמו, בנפשו הבהמית וגופו, אצל בני ביתו, ובד' אמותיו שקונות לו בכל מקום99, ועי"ז – בחלקו בעולם, ועד שפועלים סוף-כל-סוף שתהי' הגאולה האמיתית והשלימה בקרוב בימינו אמן.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן "ניע זשוריצי כלאָפּצי"].

* * *

מב. בעמדנו קרוב לסיומו של היום-טוב, קודם תפלת מעריב ואמירת "אתה חוננתנו", שאז יוצאים מיו"ט לחול – יש לנצל את הרגעים הספורים שנותרו עדיין כדי להוסיף בענינו של היו"ט – "מקראי קודש"9:

מבואר בדרושי חסידות100 בפירוש "מקראי קודש" ("זמינין דקדש" כנ"ל ס"א) שקורין ומזמינים ה"קודש", דקאי על בחי' חכמה עילאה, בזמן שמצד עצמו הוא חול.

ומעלה זו יכולים להמשיך בחול ללא יגיעת עצמו, בכחו של הקב"ה, כפי שנקבע מאז שהלל סידר עיבור השנים וקידוש החדשים, כיון שע"פ דין ה"ז עדיין היו"ט דשמח"ת, משא"כ לאחרי אמירת "אתה חוננתנו", שאז לא קיימת אפשרות זו, גם לא ע"י ריבוי יגיעה.

והענין בזה:

בנוגע למדריגת החכמה – בחי' קודש – כותב רבינו הזקן101 בשם רבו המגיד: "הוא לבדו הוא ואין זולתו וזו היא מדריגת החכמה".

וכאשר ממשיכים בחי' החכמה למטה – "מקראי קודש" – אזי מתבטלים כל הענינים המעכבים כו', לא רק בנוגע לענינים רוחניים, אלא גם בנוגע לענינים גשמיים, כמבואר בתניא102 שמצד "בחי' חכמה .. שבה מלובש אור א"ס ב"ה הרי כל הקליפות בטלים ומבוטלים והיו כלא היו .. כהמס דונג מפני אש", ובדרך ממילא מתבטלים גם כל המניעות בנוגע לענינים הגשמיים.

וכיון שפס"ד התורה שולט על הטבע ומבטלו, כדרשת רז"ל103 על הפסוק104 "לא-ל גומר עלי" – הרי גם בנוגע לענינים כאלה שאין להם מקום בטבע, יכולים לפעול ברגעים אלה (ע"י הזמנת הקודש, בחי' חכמה עילאה, שענינה "הוא לבדו הוא ואין זולתו") שינוי מציאות הטבע בנוגע לכל השנה כולה!

מג. וענין זה יכולים לפעול "בשעתא חדא וברגעא חדא"43 – שגם אם במשך כל הזמן דחודש תשרי, וחודש אלול שקדם לו, היו ענינים שצריכים לומר עליהם "ומי שחטא כו'"14 (שצריך עצה לזה כו'), יכולים לנצל רגעים אלה דסיום היו"ט דשמח"ת לעבודת התשובה,

ומה גם שאפילו עבודת התשובה יכולים וצריכים לעשותה מתוך שמחה דוקא105 (ענינו של שמח"ת) – כפס"ד הרמב"ם106 בנוגע לכל המצוות: "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה .. עבודה גדולה היא", ומזה מובן שגם עבודת התשובה צריכה להיות מתוך שמחה – שמחה שזכה לקיים מצות הבורא (כפי שמצינו בזהר107 שתשובה נכללת במנין המצוות), ועאכו"כ מצוה גדולה כמו מצות התשובה שעל ידה נעשה התיקון דכל עניני התומ"צ (כמבואר בחסידות108),

ויתירה מזה – שהשמחה שבעבודת התשובה היא לא רק שמחה צדדית שזכה לקיים מצות הבורא (כבכל המצוות), אלא השמחה היא מענינה של התשובה עצמה – שהשמחה היא מצד זה שע"י התשובה ביכלתו לעשות אפילו מ"זדונות", "שגגות", ועד ל"זכיות"109, שעי"ז מתעלה לדרגא נעלית יותר אפילו מדרגת צדיקים גמורים110,

ובכל אופן – גם לולי העילוי ב"דרגות", שהרי "חסידות איז אין דערויף ניט פאַרקאָכט" – מה שנוגע הוא, שלאח"ז יזכה לסייעתא דשמיא שיוכל ללמוד תורה ולקיים מצוות במצב שעניניו הגשמיים הם מסודרים ואינם מבלבלים כלל.

וכיון שצריך לדאוג גם עבור בני ביתו – יכולים להבטיח, על יסוד המבואר במאמרי חז"ל בגמרא ובהלכות פסוקות111, שהקב"ה מבטיח, שאם רק מקבלים החלטה גמורה שהנהגת הבית תהי' כראוי לבית יהודי, אזי "ונתתי גשמיכם בעתם וגו'"112, שתהי' פרנסה, ויוולדו ילדים, ויראו מהם נחת בכלל, נחת יהודי, ונחת פנימי בפרט, כפי שהרביים תבעו והבטיחו לכל המקושרים אליהם והשייכים אליהם – נחת חסידי מהילדים, וגם כאו"א מעצמו, מתוך בריאות הנכונה והרחבת הדעת אמיתית.

* * *

מד. נהוג בשמחת-תורה להזכיר ע"ד מנהג נכון וטוב113 – ליתן לצדקה לקופה הכללית סכום המכוון למספר הימים של כל השנה כולה, שזוהי סגולה על כל הענינים הטובים, כפי שמבאר רבינו הזקן באגה"ק114 שנתינת צדקה גשמית מממונו – שבזה הי' יכול לקנות חיי נפשו115 – היא סגולה להמשכת כל המצטרך לו למטה ממש, למטה מעשרה טפחים, לא רק ברוחניות בלבד, אלא גם בגשמיות.

– בפעם הראשונה שדובר אודות מנהג זה116, היו ימי השנה במספר שפ"ג. ובנוגע לשנה זו – אין עתה "לוח" תחת ידי, ולכן יסתכל כאו"א בלוח לראות את מספר הימים דשנה זו, ובהתאם למספר זה יפריש לצדקה – כך וכך פרוטות, ב"סענטים" או ב"דולרים", כל אחד ואחד כברכת ה' אשר נתן לו, כפי יכלתו, ויותר מכפי יכלתו. וגם יודיע לידידיו ולקרוביו, וכל מקום שהשפעתו מגעת, ע"ד ההשתתפות בצדקה זו.

וזאת למודעי (כפי שכבר נתבאר בארוכה260) שה"גבאים" של קופה כללית זו הפרישו כבר מתחילת השנה גם "על העתיד לגבות"117, כך, שגם אלה שיביאו את חלקם להקופה הכללית בימים שלאח"ז, יש להם חלק בפעולת הצדקה בימים שלפנ"ז, וכן בימים שבהוה, ובימים שבעתיד, במשך כל השנה הבאה עלינו – בתוך כלל ישראל – לטובה ולברכה.

* * *

מה. (כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן משקה להנוסעים, על מנת לסדר התוועדויות במקומותיהם118. ואח"כ אמר:)

כל אלה שלקחו משקה עבור מקומות נסיעותיהם – כדאי שיאמרו "לחיים" כולם יחדיו, וגם אני אצטרף אליהם.

ויתן השי"ת שהנסיעות שלהם יהיו בהצלחה ברוחניות, ובהצלחה בגשמיות, ובכל מקום ומקום שיסעו – יביאו עמהם את ה"מאור שבתורה" זוהי תורת החסידות119, הדרכותי' ומנהגי', ועי"ז יתחזק ויתוסף גם בהענינים ד"נר מצוה ותורה אור"120.

* * *

מו. בנוגע ל"צעירי אגודת חב"ד" – הרי עד עתה121 התעסקו בענינים של "הכנות", וכנראה שההכנות נתמשכו... תחילה לימים, אח"כ לשבועות, ואח"כ לחדשים!...

יעזור להם השי"ת שיתחילו לעסוק בפועל ממש, ויעסקו בענינים כאלה שהם בבחינת "אבנא דהוא מתגושש בה" (כלשון המדרש122), ושיצליחו בפעולותיהם ללא יגיעות מיותרות, וללא העלמות והסתרים.

– הנני מדייק ואומר "ללא יגיעות מיותרות", כי, יגיעה בכלל, קצת יגיעה – כן צריכים, שהרי כללות הענין דבריאת העולם הוא באופן שלא יהי' "נהמא דכיסופא"123,

אלא – כפי שכ"ק מו"ח אדמו"ר אמר פעם124 – ש"כל ישראל בני מלכים הם"125, ובן מלך, בשעה שצריך להתהפך על משכבו מצדו הימני על צדו השמאלי בגלל שעקצו יתוש, הרי זה טירחא גדולה ביותר עבורו, ויכול לבוא ולצעוק ככרוכיא בפני המלך שלא מנע את עקיצת היתוש...

יטענו איפוא "צעירי אגודת חב"ד" להקב"ה על עקיצת היתוש ("פאַרוואָס האָט זיי אַ פליג אַ ביס געטאָן")... ויתחילו לעסוק בפועל ממש בענינים ממשיים, ולא להסתפק בהוספת איזה פרט בהענינים שישנם כבר בלאה"כ, שהרי אין זה בבחינת "אבנא דהוא מתגושש בה", כנ"ל.

וכאשר יתחילו לעסוק – יהיו בדרך ממילא כל הענינים בהצלחה מופלגה, כמדובר לעיל (סל"ב) שכל מי שרוצה להתבונן, רואה אפילו בעיני בשר, שמאז ההסתלקות, עומד במרום ומשמש126, וממשיך השפעות למעלה מדרך הטבע, בהצלחה מופלגה באין ערוך;

אלא שלא מנצלים זאת, ואפילו אלה שכן מנצלים – ה"ז שלא בערך לגבי ההצלחה שמשפיעים להם.

וכמו כן בנוגע ל"נשי חב"ד" (אף שכאן יושבים האנשים, ואילו הנשים יושבות בעזרת נשים) – שעוסקים ("מ'האָט זיך אַריינגעלאָזט") בענינים קטנים, בה בשעה שיכולים לנצל את ההצלחה באופן גדול ביותר.

אבל בכל אופן, כיון שנעשתה כבר איזו התחלה, ישנו ה"כלי" שבו תחול הברכה – שבשביל זה מספיק גם "משהו", שנחשב ל"כלי", ומ"משהו" זה, יצמח הלוך וצמוח יותר ויותר ("זאָל וואַקסן און וואַקסן און וואַקסן"), ועד שתהי' הצלחה מופלגה, שתהי' נראית בריבוי הכמות של חברים ב"צעירי אגודת חב"ד" ועניניהם, ושל חברות ב"נשי ובנות חב"ד" ועניניהן.

וכמו כן יפעלו הדברים בפרט בנוגע לעיר פלונית127 – שיבואו להכרה שיכולים לעשות שם "חסידישע ד' אמות", וע"י התבוננות באמת, ימצאו את הדרכים כיצד ליישם זאת – במכ"ש וק"ו משאר מקומות שבהם לא היתה הכנה לזה כלל, ואעפ"כ ראו שם "תשועת ה' כהרף עין"187, ועאכו"כ במקומות שבהם ישנה כבר ההכנה כו'.

ואין הדבר תלוי אלא ברצון, כי, היכולת – ניתנה מלמעלה, ואם רק יש רצון אמיתי, הרי "אין לך דבר שעומד בפני הרצון"128.

ויעזור השי"ת שיהי' כל זה מתוך הצלחה129.

* * *

מז. (לא' שביקש ברכה עבור חולה, ענה כ"ק אדמו"ר שליט"א: "דער שפּיטאָל איז געשלאָסן". וביאר דבריו:)

כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר לי130 מאורע שאירע בסיום לביקורו בארץ ישראל בשנת תרפ"ט, בהיותו בספינה בדרכו לארצות-הברית.

באותם ימים ערכו הערבים פרעות נגד יהודים, וכאשר הגיעו הידיעות ע"ד מאורעות אלה לספינה שבה נסע כ"ק מו"ח אדמו"ר – קיבל אז "התקף" בנוגע לאבנים בכליות.

באותה ספינה נסע גם ד"ר וואָלאַך, וכך הגיש לרבי טיפול רפואי, סמי רפואה וכו'131.

סיפר לי כ"ק מו"ח אדמו"ר, שלאחרי כן אמר לו ד"ר וואָלאַך שיש לו צער ועגמת-נפש, באמרו: רואה אני שהרבי הי' צריך להיות פטור מהמחלה והכאבים כו'. כיצד נעשה פטור מזה – עי"ז שאני (ד"ר וואָלאַך) הייתי בספינה, ונתתי לרבי סמי רפואה כו'. ובכן, אילולי הייתי בספינה, לא היתה הדרך לרפואה, ובמילא, לא הי' הרבי לכתחילה סובל מההתקף. נמצא איפוא שבגלל שהותי בספינה נגרם ההתקף!...

(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) זוהי איפוא כוונתי במה שאמרתי ש"בית הרפואה סגור":

כאשר הרופאים לא נמצאים, ובמילא, אין אפשרות לחולים להתרפא, ולאידך, רצונו של הקב"ה שיהיו בריאים – עושה הקב"ה שמלכתחילה לא יהיו חולאים, אלא כולם בריאים מלכתחילה, שזהו טוב יותר עבור ה"פּאַציענט", וטוב יותר אפילו עבור הרופא – ברוחניות, אלא מאי, מניין תהי' פרנסתו של הרופא? – הרי הקב"ה הוא "זן ומפרנס לכל", ובודאי יוכל להמציא פרנסתו של הרופא גם ללא מחלתו של פלוני בן פלוני.

יש להכריז איפוא ש"בית הרפואה סגור", ובמילא, יהיו כל בני ישראל בריאים, ותהי' לכולם "אַ געזונטן יאָר און אַ פריילעכן יאָר".

[כ"ק אדמו"ר שליט"א ברך ברכת המזון.

לאחרי תפלת מעריב והבדלה – חילק כ"ק אדמו"ר שליט"א מ"כוס של ברכה"].