לא. הפלא הכי גדול שמצינו בשמחת בית השואבה הוא – מאמרו של ר' יהושע בן חנניא34: "כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה לא ראינו שינה בעינינו, כיצד, שעה ראשונה תמיד של שחר, משם לתפלה וכו' משם לתמיד של בין הערביים, מכאן ואילך לשמחת בית השואבה".

ופריך בגמרא: "איני, והאמר רבי יוחנן שבועה שלא אישן שלשה ימים מלקין אותו וישן לאלתר",

– (כ"ק אדמו"ר שליט"א חייך ואמר:) הגמרא היתה יכולה לומר מיד "ישן לאלתר", ואעפ"כ, מדייקת להקדים "מלקין אותו"... ובכל אופן, ה"ז קושיא בנוגע לשמחת בית השואבה, שאי אפשר שלא לישון אפילו שלשה ימים –

ומשני: "אלא הכי קאמר לא טעמנו טעם שינה, דהוו מנמנמי אכתפא דהדדי".

כלומר, בכחה של שמחת בית השואבה לפעול שבמשך כל שבעת ימי חג הסוכות לא תהי' מציאות ד"טעם שינה", כי אם באופן ד"מנמנמי אכתפא דהדדי".

לב. וביאור הלימוד וההוראה בעבודת ה':

בנוגע לשינה – מבואר בחסידות (ורואים גם במוחש) שהיא סתירה וניגוד לענין השכל, ואינה סתירה לאברי העיכול, למשל, שפועלים פעולתם גם בעת השינה1, ואפילו לא לכח הדמיון (כח המדמה), שפעולתו בעת השינה דוקא2, שכן, בשעה שהאדם ער, ישנה הפעולה של כח השכל שמנהיג את האדם בדרך הנכונה, ומגביל ומגדיר את כח המדמה שלא ירד מן הדרך הנכונה, משא"כ בעת השינה, שכח השכל אינו פועל פעולתו, אזי מתגבר כח המדמה, עד שיכול לחבר שני הפכים בבת אחת.

ודוגמתו בעבודת ה' – בדוגמא שלמעלה, דכתיב3 "עורה למה תישן הוי'", שכאשר הוא ית' "ער" כביכול, אזי נראית מעלתם של ישראל כפי שהם ברום המעלה, ואילו הצד שלעו"ז הוא בשפל המצב, ועד"ז בנוגע לבני ישראל, שכאשר אינם במעמד ומצב ד"אני ישנה (בגלותא, ורק) ולבי ער"4, אלא כל מציאותם היא במעמד ומצב ד"ער", אזי כללות עבודתם בקיום התומ"צ היא בשלימות, כיון שהמוחין שבראש פועלים פעולתם – החל מהענין ד"שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה"5, שמתבונן ורואה במציאות הבריאה את הקב"ה, ובמילא, לא שייך שמציאות הבריאה תעביר אותו מן הדרך הנכונה.

– האפשרות להסית יהודי לענין בלתי-רצוי אינה אלא מבחוץ הימנו, שכן, מצד עצמו רוצה כל יהודי לקיים רצון ה'6, אלא ישנם ענינים שאינם שלו, שלכן נקראים בשם "סטרא אחרא", להיותם מצדו האחר של יהודי, שנטפלים אליו ("זיי טשעפּען זיך צו אים") ורוצים להעבירו מן הדרך הנכונה;

אמנם, כששכלו ער ומתבונן כו', אין שום דבר יכול לבלבלו מעבודת ה', ולא עוד אלא שמנצל את הדבר המבלבל גופא לתוספת כח והתאמצות יתירה בעבודת ה' – כהדוגמא שהובאה באגה"ק7 מצוואת הריב"ש8: "כגון נכרי9 המדבר ומבלבלו בתפלתו", שמתבונן "מה זאת עשה ה' לו, אין זאת כ"א כדי שיתגבר ויתאמץ יותר בתפלתו .. מענין זה עצמו כשישים אל לבו ויתבונן ענין ירידת השכינה כביכול .. בבחי' גלות .. בדיבור נכרי136 זה המדבר דברים המבלבלים עבודת ה' כו'"10.

לג. ויש להוסיף דוגמא לזה – בנוגע לענין ד"שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה" גופא:

חסידים מספרים11 שפעם בזמן הצמח-צדק גזר ניקאלאי – בין שאר הגזירות – שלא יחבשו כובע עגול (כמו "יאַרמולקע" גבוהה), אלא כובע בעל מצחי' (הנקרא "דאַשיק" או "קאַזיראַק") שבולטת מלפנים. ואמרו, שזוהי גזירה מצד הקליפה, שרצונה להעלים ולהסתיר על הענין ד"שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה", שכן, המצחי' מונעת לשאת את העיניים ולראות את השמים.

– אינני יודע אם ניקאלאי ידע אז אודות חסידים, אינני יודע אם מאורע זה הי' קודם הרדיפות או לאחרי הרדיפות וכו', אבל בכל אופן, אצל חסידים לא הי' ספק שזהו העלם והסתר על הענין ד"שאו מרום עיניכם", ובמילא ידעו שצריכים להלחם נגד זה. –

מה עשו חסידים – בהיותם פקחים ("חסידים זיינען דאָך קלוגע") – חבשו את הכובע כשהמצחי' מכוונת לצד העורף...

ותוכן הסיפור, שבהפיכת המצחי' לצד העורף – במקום ללחום נגד המצחי' עצמה, להסירה מהכובע, ולישב במאסר בשביל זה – הראו חסידים שיכולים לנצל את ההעלם וההסתר גופא, שבמקום להסתיר על הקדושה ח"ו, יסתיר על הענינים שבבחי' אחוריים דקדושה, "כמאן דשדי בתר כתפוי לשונאו"12, שהם הענינים דלעו"ז, ואילו בצד הפנים נשאר מקום פנוי בשביל "שאו מרום עיניכם (ובמילא) וראו מי ברא אלה".

וזוהי הנקודה היסודית בהדרך שיסד הבעש"ט לכל בני ישראל, כפי שנתפרשה בארוכה ע"י נשיאי חב"ד, ותוכן הדברים בנקודה אחת – שאצל יהודי צ"ל מונח ש"כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה .. לצוות לזה"13, ו"אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני"14, ובמילא, יודע הוא בוודאות ללא כל ספק, שכל מאורע בעולם, הוא, באחד משתי פנים: סיוע לקדושה, או סתירה לקדושה שצריך להפכה לסיוע לקדושה (כדברי אדה"ז באגה"ק הנ"ל)15.

אלא, שצריך לידע שדברים אלה מכוונים אליו בנוגע לפועל ממש ("דאָס מיינט מען אים אין פועל ממש")!... – אין זה רק ענין טוב ויפה שכתוב בספרים, ושייך בשביל השני או השלישי, ובשביל א' שנמצא "מעבר לים", אלא, ענין זה "לא נברא אלא בשביל זה" – בשבילו, ובמילא, כל מאורע שקורה לו ביום זה, לפני חצי שעה ולפני רגע אחד, צריך לנצלו לסיוע בעבודת ה', ובראותו ענין של העלם והסתר, עליו להפכו, כאמור, להפוך את המצחי' לצד העורף, ואילו מצד הפנים יהי' אצלו "שאו מרום עיניכם", ואז מובטח הוא שיקויים אצלו "וראו מי ברא אלה".

לד. אמנם, כל זה הוא כאשר שכלו ער, ואינו נמצא במעמד ומצב ד"אני ישנה בגלותא".

וכאמור (לעיל ס"ג), "רק גופותינו ניתנו בגלות .. אבל נשמותינו לא נמסרו לגלות", ובמילא, כאשר הנשמה מושלת ושולטת על הגוף (ולא להיפך ח"ו), הרי הוא "בן חורין", כמארז"ל16 "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" – "עוסק" דייקא17, כמו בעל-עסק שגם על משכבו בלילות מהרהר ("רעיונך על משכבך סליקו"18) אודות עניני העסק, כיצד ינהל את העסק למחרת שיהי' כדבעי, ודוגמתו בלימוד התורה, שגם לאחרי שסוגר את הספר, ממשיך להרהר אודות הענינים שעדיין לא נקלטו או לא תורצו אצלו, ומתכונן להמשך לימודו למחרת – או אז נעשה הוא "בן חורין" אמיתי, שאינו שייך לגלות, ובמילא, אינו שייך גם לשינה.

וזהו החידוש של שמחת בית השואבה – שגם לאחרי גמר עבודת היום, לאחרי הקרבת התמיד של בין הערביים, לא הי' מקום לענין של שינה, ולא רק אצל גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה, יהודים ששייכים ל"כוונות", ל"השכלה", ללימוד התורה בשופי ולקיום המצוות בהידור, אלא גם אצל כל העם האנשים והנשים וכן ילדים שהיו באים לראות ולשמוע – גם אצלם פעלה שמחת בית השואבה שלילת השינה במשך כל ימי חג הסוכות, ביום א', ביום ב' וכו',

– מלבד יום השבת, שכן, השינה דשבת, "שינה בשבת תענוג"19, היא לא באופן שנפש הבהמית סוחבת ומושכת אחרי' את הנפש האלקית, אלא באופן שנפש האלקית יחד עם נפש הבהמית נחים מעניניהם, כיון שזהו יום ש"בו שבת מכל מלאכתו"20, ואז גם גשמיות העולם (לא רק רוחניותו) עולה למעלה, כפי שמביא הצמח-צדק בדרך מצוותיך21 מדברי אדמו"ר הזקן בנוגע לאכילה ושתי' דשבת, ש"נפרד הטוב שבנוגה מן הרע .. ונשארים רק טוב" (שלכן "פרש שבתכם לא קאמר"22).

וכאשר יהודי נמצא במעמד ומצב שבמשך כל ימות החול לא שייך אצלו ענין של שינה, כך, שפעולת המוחין בהענין ד"שאו מרום עיניכם וראו גו'" היא בשלימות, ובמילא, הרי הוא איש השלם בתומ"צ – לא יפלא שנעשה מזה שמחה גדולה ביותר, באופן ד"קיימא סיהרא באשלמותא"23, עד ש"מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו".

לה. ובפרטיות יותר – פעולת שמחת בית השואבה היא בשלילת "טעם שינה" (שבשינה ע"ד הרגיל), כי אם באופן ש"מנמנמי אכתפא דהדדי".

ובהקדמה – שהחילוק בין שינה ע"ד הרגיל ל"מנמנמי אכתפא דהדדי" הוא הן בחיצוניות והן בפנימיות:

בחיצוניות – ששינה ע"ד הרגיל היא באופן של שכיבה, שאז הראש והרגל הם – לפי ערך – בגובה שוה (משא"כ בשעה שעומד או אפילו יושב, שהראש הוא למעלה מהגוף והרגל), ואילו "מנמנמי אכתפא דהדדי" הוא באופן שהראש למעלה והרגל למטה.

ובפנימיות – ששינה ע"ד הרגיל היא באופן שבאותה שעה מנותק הוא מלימוד התורה, משא"כ ב"מנמנמי אכתפא דהדדי" – הרי אמרו24 "היכי דמי מתנמנם .. נים ולא נים תיר ולא תיר .. לא ידע אהדורי סברא (אם צריך ממנו דבר שצריך הרהור אינו יודע לומר בעוד שמתנמנם), וכי מדכרי לי' (כזה שמעת) מדכר", היינו, שגם בשעה שמנמנם יש לו שייכות לתורה.

וזהו ששמחת בית השואבה שוללת רק שינה ע"ד הרגיל – שלא תהי' שינה שבה (א) הראש והרגל שוים, היינו, שהראש (שכל) אינו שולט על כל הגוף, (ב) ובאותה שעה מנותק ח"ו מלימוד התורה, ובמילא חסר גם בענין המעשה (שהרי גדול תלמוד שמביא לידי מעשה27);

אבל שינה באופן ד"מנמנמי אכתפא דהדדי" – שהראש נשאר למעלה, והרגל יודע שמקומו למטה ותפקידו למלא רצון הראש, ובעת מעשה אינו מנותק מלימוד התורה – שינה כזו היא "ללא אחריות", שכן, שינה כזו היא רק מוסיפה כח לעבודת יום המחר.

וזוהי הנקודה היסודית שפועלת שמחת בית השואבה על כל השנה כולה – שבמשך כל השנה כולה תהי' השינה שלו כדבעי25.

דהנה, איתא במשנה26 "אדם מועד לעולם .. בין ער בין ישן", כי, כאשר קורה ענין בלתי-רצוי בעת השינה, ה"ז הוכחה שבהיותו ער הי' במצב בלתי-רצוי, היינו, שלא שכב לישון כדבעי, ובמילא, הברירה בידו לשכב לישון כמו יהודי ("זיך לייגן שלאָפן ווי אַ איד"), ואז, גם בעת השינה לא יזיק לא לאחרים ולא לעצמו,

ויתירה מזה – ש"עובד את ה' .. אפילו בשעה שהוא ישן .. נמצאת שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא" (כמ"ש הרמב"ם27), כך, שהשינה היא לא שינה של חול, אלא שינה של שבת ("אַ שבת'דיקער שלאָף"), ובלשון המדרש28 שבעת השינה עולה הנשמה למעלה ושואבת חיים,

ובכח החיים ששואבת בשמחת בית השואבה על כל השנה כולה, ועד"ז בכל לילה על היום שלאחריו – ניתוסף חידוש בעבודת ה', "חדשים לבקרים"29, שאינו מסתפק במה שהשיג אתמול, אלא הולך וממשיך הלאה, "מעלין בקודש"30, ומתקדם עוד מעלה ומדריגה קרוב יותר אל האמת ("נאָך אַ טרעפּל צוגעקומען נענטער צום אמת"), וכך במשך כל היום, בהיותו ער, הולך ומתעלה בעילוי אחר עילוי בפרד"ס התורה, כפי שרש נשמתו (כמבואר בתניא31), אשר, רק באופן כזה ביכלתו של יהודי לעבור ("דורכגיין") את עולמו ולקיים רצון הבורא.

ואז מתבטל כללות הענין ד"אני ישנה בגלותא" אצל כללות בני ישראל – ע"י הקדמת הגאולה הפרטית בד' אמות שלו, שנעשה יהודי שלם שעובד את ה' תמיד, בין ער בין ישן, ועד שעבודתו היא למעלה מן הדעת, כמבואר באגה"ק32 ש"לכן משיח בא בהיסח הדעת לכללות ישראל".

לו. עפ"ז יש לבאר את דברי אדמו"ר האמצעי (ואולי זהו לשונו של אדמו"ר הזקן) בסוף שער התקיעות33 – "ויבא משיח במהרה בימינו אמן":

ובהקדמה – שהשורות האחרונות שבדרוש זה (לאחרי שמבאר פרטי הענינים דתק"ש) הם הוספה שע"פ שכל אינה מוכרחת להבנת כל הענין – שמדבר שם אודות תכלית הבירורים, ומסיים ש"לא יתארך זמן בירורים כ"כ ויבא משיח במהרה בימינו אמן"34.

ויש לומר הרמז בזה:

תוכן הענין דתקיעת שופר הוא – כמ"ש הרמב"ם35 ש"רמז יש בו, כלומר, עורו ישנים משנתכם וכו'".

ולהעיר, שענין זה מתאים גם עם המבואר בספרי קבלה36 שהענין דתק"ש מעורר למעלה ממצב של דורמיטא ("מ'דאַרף אויפוועקן למעלה"), ובמילא, ה"ז מעורר משינה גם למטה.

ובהתאם לכך הסיום דשער התקיעות הוא בענין ביאת משיח – דכיון שתק"ש מעוררת מהשינה, ומתבטל המצב ד"אני ישנה בגלותא", אזי "יבוא משיח במהרה בימינו".

ומזה באים לשמחה הכי גדולה – שמחת הגאולה השלימה, לאחרי ש"באלין מאני קרבא (ד' המינים) .. נצחין דינא" (כמ"ש בתקו"ז98), "אינון נצוחייא"99, נצחון לא רק במלחמה הפרטית עם הלעו"ז שלו, אלא גם במלחמה הכללית דצד הקדושה עם צד הלעו"ז, ויוצאים בנצחון גמור אל הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.

* * *

לז. בנוגע להמשתתפים בשמחת בית השואבה – הנה במשנה2 נזכרו רק "חסידים ואנשי מעשה", ואילו בתוספתא37 נזכר סוג נוסף: "בעלי תשובה".

ובהקדמה – שמצינו לפעמים שהתוספתא מוסיפה ענינים חדשים שלא מדובר אודותם במשנה, ולפעמים היא רק מפרטת את הענינים שנזכרו במשנה בכללות.

ולכאורה יש לפרש בנדו"ד בב' אופנים: (א) התוספתא מוסיפה סוג שלישי – "בעלי תשובה" – שלא דובר אודותיו במשנה. (ב) התוספתא רק מפרטת את דברי המשנה "חסידים ואנשי מעשה" – שבהם נכללים גם "בעלי תשובה".

אמנם, מדברי הרמב"ם שמוסיף כמה פרטים על דברי המשנה ("גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה"), ואינו מזכיר "בעלי תשובה", מוכח, ש"בעלי תשובה" אינם סוג בפ"ע, אלא נכללים בא' משני הסוגים: "חסידים" או "אנשי מעשה", כך, שהתוספתא רק מפרטת את דברי המשנה.

וכיון שבנוגע ל"חסידים" מפרש רש"י "כל חסיד הוי חסיד מעיקרו", ובנוגע ל"אנשי מעשה" אינו מפרש מאומה [כיון שהפירוש הוא כפשוטו: יהודים שעיקר ענינם הוא מעשה], עכצ"ל, ש"בעלי תשובה" (שלא היו במצבם ההוה מעיקרא) נכללים בסוג ד"אנשי מעשה". וכן הוא להדיא בא' המאמרים של אדמו"ר מהר"ש15 – ש"אנשי מעשה .. גם קאי על בעלי תשובה".

והטעם ש"בעלי תשובה" נכללים בסוג ד"אנשי מעשה" – ע"פ מ"ש הרמב"ם38 "מדרכי התשובה להיות השב .. עושה צדקה כפי כחו" [ע"ש הכתוב39 "וחטאך בצדקה פרוק", כפי שמבאר אדמו"ר הזקן באגה"ת40], היינו, שצריך להשתדל להרבות בצדקה, שנקראת בשם מצוה סתם41, והרי כללות קו המעשה נקרא בשם גמילות חסדים42, שזהו ענין הצדקה.

לח. והלימוד השכל מזה – בפשטות – שנוסף על קו התורה צ"ל השתדלות מיוחדת גם בקו המעשה:

ובהקדם מ"ש אדמו"ר הזקן באגה"ק43 ש"לא אמרז"ל ת"ת שקול כנגד גמ"ח אלא בימיהם (בזמן הש"ס) שת"ת הי' עיקר העבודה אצלם .. משא"כ בעקבות משיחא .. אין דרך .. כ"א בבחי' עשי' ג"כ, שהיא מעשה הצדקה".

ובפרטיות יותר – שצ"ל ענין הצדקה לא רק בממונו, ולא רק בגופו, אלא גם בנשמתו,

– ע"ד מ"ש בספר ארחות צדיקים44 [ספר שלומדים גם בישיבות שדוגלים בדרך המוסר] שאברהם אבינו ע"ה הי' נדיב בגופו בממונו ובנשמתו –

היינו, להקדיש מ"נשמתו" משך זמן – שבו היתה נשמתו יכולה להיות בהתקשרות עם הקב"ה ע"י התורה (ש"אורייתא וקוב"ה כולא חד"45) – להתעסק עם יהודי שצריך לחלצו מהגלות שלו, וכיון שצריך לדבר עמו בלשון וסגנון המובן ושייך אליו, ולא עוד אלא ש"המתאבק כו'"46, נדבק משהו גם אצלו – מוכרח הוא למסור נפשו ולנתק את עצמו לפי שעה מדביקותו בתומ"צ,

– שזהו האופן היותר נעלה בצדקה, בנשמתו. וע"ד פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר47 (בשם הצ"צ) אודות אדמו"ר הזקן, שהמס"נ הגדולה ביותר היא המס"נ שמנתק את עצמו מאהבת ה' – אהבת ה' בדרגתו של אדמו"ר הזקן... באופן ד"מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ"48 – כדי לעשות טובה ליהודי!

ומובטח לו, שלא זו בלבד שעי"ז לא יגרע בעבודתו בלימוד התורה וקיום המצוות, אלא אדרבה – כמ"ש אדמו"ר הזקן50 שע"י הצדקה נעשים מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה, כך, שכאשר ילמד לאח"ז, יקלוט את לימודו בהצלחה מופלגה.

לט. וענין זה הוא בהדגשה יתירה אצל "בעלי תשובה":

בעל תשובה – כיון שבעבר הי' הוא בעצמו במצב לא טוב, והקב"ה עזרו לצאת משם, עד שנעשה "אהוב ונחמד כו'"49, יכול הוא להרגיש ולהשתתף ("מיט-פילן") בצרת רעהו הרבה יותר מאשר "חסיד מעיקרו" שמעולם לא הי' מונח בעומק תחתית.

וע"ד מ"ש50 "ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים", ועד"ז בנוגע לכל בעל תשובה, שכיון שבעבר הי' הוא בעצמו במעמד ומצב ד"ארץ מצרים", צריכה להיות הנהגתו באופן ד"וחטאך בצדקה פרוק" – להרגיש ולהשתתף בצרתו של הזולת שנמצא "בארץ מצרים", ולעזור לו להחלץ מהבוץ ("אַרויסקריכן פון די בּלאָטע") שנמצא בו.

מ. ויש להוסיף בזה – ליתר ביאור:

בנוגע לבעל תשובה – מצינו ש"חטא גמור הוא לומר לבעל תשובה זכור מעשיך הראשונים, או להזכירן לפניו"51 [כמו בגר, שנאמר בו52 "וגר לא תונה", "אונאת דברים"]. אלא, שזהו רק ביחס אל הזולת, אבל בנוגע אליו (הבעל תשובה) בעצמו – הרי מפורש בקרא124 "וחטאתי נגדי תמיד", היינו, שבכל מעמד ומצב שאליו הצליח לטפס ("צו וועלכן ער איז שוין דערקראָכן"), צריך לזכור שתשובתו בדרגא ועולם שלמטה, אינה מספיקה ביחס לדרגא ועולם שלמעלה מזה53.

– אין הכוונה לעלי' לעולם נעלה יותר לאחרי מאה ועשרים שנה, אלא שבהיותו נשמה בגוף יכול לילך ולהתעלות מעולם העשי' לעולם היצירה, מיצירה לבריאה ומבריאה לאצילות. והראי' לדבר – כמובא בחסידות54 – מענין הנבואה, שהנביא הי' נשמה בגוף, מציאותו תופסת מקום בעוה"ז הגשמי, רואים אותו בעיני בשר וממששים אותו בידים, והנבואה עצמה ירדה ונתלבשה בדיבורו בפה ושפתיים גשמיים [ולכן נקרא בשם נביא – ע"ש ניב שפתיים55] – בה בשעה שהנבואה היא בעולמות הרוחניים, ועד לעולם האצילות.

וכמודגש בנוגע למשה רבינו – שבהיותו למטה הי' באותו מעמד ומצב כמו בעולם האצילות181, היינו, שעמידתו בעולם האצילות היתה באותה קומה ("עטאַזש", "פלאָר") דעולם העשי'!

וכמו כן ביכלתו של יהודי לעבוד עבודתו – בהיותו נשמה בגוף – באופן של הילוך ועלי' מעולם לעולם, ללא שינוי בחיצוניותו, כך שהזולת לא ירגיש בכך. –

כלומר: אף שכבר עשה תשובה, ו"אין מזכירין לו דבר וחצי דבר ביום הדין"56, ולא עוד אלא שתשובתו נתקבלה באופן כזה שזכה להתעלות לדרגא ועולם נעלה יותר, והולך ועולה בעילוי אחר עילוי ("נאָך העכער און נאָך העכער"), מ"מ, כיון שהיום בלילה צריך להתעלות לדרגא נעלית יותר לגבי הדרגא שעמד בה היום בבוקר, ומחר יצטרך להוסיף ולהתעלות לדרגא נעלית עוד יותר, צריך עוד הפעם לחזור בתשובה על כל מחשבותיו דיבוריו ומעשיו מיום עמדו על דעתו, כי, תשובתו הקודמת בהיותו בדרגתו הקודמת, אינה מספיקה לגבי הדרגא היותר נעלית שעומד בה עתה.

וע"ד המבואר57 בטעם אמירת סלח לנו בשמונה-עשרה ותחנון לאחרי שמונה-עשרה דוקא – דלכאורה היתה צ"ל אמירת תחנון בתחילת העבודה, כשם שצריך להתוודות על החטא קודם הקרבת הקרבן58 – כי, דוקא לאחרי העבודה דפסוקי-דזמרה, ברכות ק"ש וק"ש, עד לשמונה-עשרה, שאז היא הדביקות עם הבורא, אזי באים להכרה שאותם ענינים שהיו חשובים אצלו עד עתה לענין של עבודה ומצוה, הם בגדר ד"מחוי במחוג קמי מלכא"59, ובמילא, ה"ז "עבירה" שדורשת תשובה!

ונמצא, שאצל בעל-תשובה (שנאמר בו "וחטאתי נגדי תמיד") צ"ל ענין התשובה בתמידות.

אמנם, בכחותיו שלו ("מיט אייגענע כחות") – אינו יכול להגיע לזה, שהרי "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים"60.

והעצה לזה – ע"פ המבואר במדרש תנחומא61 "אמר הקב"ה נפשו של עני כו' והחיית אותו, חייך שאני מחזיר לך נפש תחת נפש", ועד"ז (ועאכו"כ) גם בצדקה רוחנית בנוגע לחיי עוה"ב – שכאשר מצילים יהודי, מושכים ומעלים אותו ("מ'שלעפּט אים אַרויס") מעשי' החומרית לעשי' הגשמית עכ"פ, ועאכו"כ לדרגות נעלות יותר, אזי הקב"ה מושך ומעלה אותו בעילוי אחר עילוי, למעלה מעלה עד אין קץ.

וזהו ש"בעלי תשובה" נכללים ב"אנשי מעשה" – שמצד זה שחטא ופגם ועבר את הדרך, צ"ל אצלו עיקר העבודה בענין המעשה, שזהו ענין הצדקה, הן צדקה ברוחניות, והן ועאכו"כ צדקה בגשמיות.

* * *

מא. איתא בגמרא62 "איתתא בהדי שותא פילכא", היינו, שכיון שעיקר עסק הנשים הוא בטווי' (כפי שהי' בזמן הש"ס), הנה בכל דבר שתעשה ובכל מקום שתהי', תבוא סוף-כל-סוף לדבר אודות הטווי' וה"פלך" שבו היא טווה.

ובנוגע לעניננו:

מסתמא חושד בי ה"עולם" שכאשר אדבר עוד ועוד, אחטוף דקות ספורות קודם הסיום ואומר שצריכים ללמוד חסידות...

ובכן, במקום שיחשדו בי (אף שאסור לחשוד ביהודי) ואשאר נחשד, והענין ישאר בשתיקה – אומר זאת בגלוי:

הקשיבו יהודים ("הערט זיך איין אידן"): צריכים ללמוד חסידות!

לכל לראש – משום שתורת החסידות היא חלק בתורה, והרי אדמו"ר הזקן פוסק בהלכות תלמוד תורה63 – ספר של נגלה דתורה – בשם חכמי האמת שכל איש ישראל צריך ללמוד במשך ימי חייו כל חלקי התורה (לכל הפחות פעם אחת), ואם הדברים אמורים בנוגע לחלקי התורה, עאכו"כ כאשר מדובר אודות פנימיות התורה שהיא חצי התורה – חצי רק בכמות, כי באיכות הרי זה הרבה יותר, כדאיתא בזהר64 שפנימיות התורה היא "נשמתא דאורייתא", ונגלה דתורה היא גופא דאורייתא (כלשון המשנה65 "הן הן גופי תורה"),

ובמילא, הרי זה חוב על כל יהודי, ולא רק חוב, אלא גם זכות על כל יהודי, ללמוד חסידות בכל יום ויום.

וברור הדבר שכאשר יתחילו ללמוד חסידות, הנה סוכ"ס ירגישו בזה טוב טעם ("געשמאַק"), אלא שיש להתפלל להקב"ה שה"געשמאַק" יבוא בהקדם ביותר, שכן, תמורת זה שבשעת הלימוד יצטרך להלחם עם היצה"ר – מוטב שהלימוד יהי' באופן שהיצה"ר יסייע בזה, כיון שגם הוא יחוש "געשמאַק" – לו יהא ה"געשמאַק" בהסברות שבענין הנלמד, דעם היות שע"פ חסידות אין זה כפי הראוי ("עס איז ניט אויסגעהאַלטן"), מ"מ, כדאי שיהא הלימוד אפילו שלא לשמה, העיקר שיערימו עליו להכנס לה"חדר" ("אַריין-נאַרן אין חדר"...), ואח"כ כבר ישאר שם משך זמן ארוך יותר, ומתוך שלא לשמה בא לשמה48.

ועוד זאת, שלימוד החסידות צריך להיות באופן של הוספה וריבוי, כמ"ש בזהר66 שלימוד התורה צריך להיות באופן ד"לאפשא לה" (דלא כבתפלה, שנוסח התפלה נקבע ע"י אנשי כנסת הגדולה לפני 19-18 מאות שנה, ובנוסח זה מתפללים בני ישראל מידי יום ביומו), והיינו, שכאשר יהודי ילמד כל ימיו הלכה אחת, הנה אע"פ שלא ביטל תורה, וגם קיים מצות תלמוד תורה כפשוטה, מ"מ, אין זה ענינה של תורה, כיון שבתורה צריך להיות הוספה, "לאפשא לה".

וכיון שכן, הרי גם אלה שלמדו חסידות אתמול, היום בבוקר, לפנות ערב ובלילה, וחושבים שבכך יצאו ידי חובתם, כיון שלמדו את השיעור שלהם – אין הדבר כן ("עס הויבט זיך ניט אָן"), אלא צריך להיות ענין של הוספה דוקא.

וכאמור לעיל (סכ"ד) מדברי אדמו"ר הזקן בתניא שהעבודה שהיא ע"ד "עשר פרסי בזוזא" נקראת בשם "לא עבדו", וכדי להיות "עובד אלקים", לשון הוה, צריך ללמוד חסידות מידי יום ביומו, ולכל הפחות פעמיים בכל יום, שהרי לימוד התורה צריך להיות ביום ובלילה, או כמ"ש אדמו"ר הזקן67 "טוב לחבר יום ולילה בתורה .. הן בבוקר הן בערב".

ועוד זאת, שע"י לימוד החסידות מובטחים שלא זו בלבד שלא יחסר בלימוד נגלה דתורה, אלא אדרבה, שתהי' תוספת חיות בלימוד הנגלה, וכאשר הלימוד הוא בתוספת חיות, "לעבעדיקער", אזי ניתוסף גם בהבנת הענין באופן יסודי יותר, ותופסים ומשיגים במהירות ובזמן קצר יותר מאשר בלימוד שהוא בעצבות ובעצלות.

ונקודת הדברים – שתורת החסידות שנתנו לנו רבותינו נשיאינו, אינה נתינת התחייבות;

רצונם הי' להקל את קושי הגלות, ולהקל את הנסיונות וההעלמות וההסתרים, ובשביל זה מצאו דרך נוספת – לגלות וליתן את ה"מאור שבתורה"68 באותיות של נגלה דתורה, כדי שכאו"א מישראל יוכל ללמדה ולהשיגה בשכלו האנושי שבו לומד ומשיג כל שאר הענינים,

ועי"ז יתוסף אצלו שמחה וחיות שיוכל לעבור את הזמן שצריכים עדיין להשאר בגלות, ולילך ולבוא – יחד עם תורה ומצוות חיים ("אַ לעבעדיקע תורה און לעבעדיקע מצוות"), ונשמה וגוף חיים – לקראת משיח צדקנו, במהרה בימינו, אמן.

* * *

מב. [כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון של שמחה, ואח"כ אמר:]

כ"ק מו"ח אדמו"ר כתב פעם לאחד במכתב69, שזקנו, אדמו"ר מהר"ש, הי' אומר: "די וועלט זאָגט אַז מ'קען ניט אַרונטער, דאַרף מען אַריבער, און איך זאָג אַז מ'דאַרף לכתחילה אַריבער" (העולם סבור שכאשר אי אפשר לילך מלמטה יש לדלג מלמעלה, ואני סבור שצריכים לכתחילה לדלג מלמעלה).

ובנוגע לעניננו:

אם עד עתה, כשהלכנו באופן של עצבות, נתארך הגלות כל כך ועדיין לא יכולים לצאת ("מ'קען ניט אַרויס-קריכן"...) – יעזור השי"ת שנדלג ("מ'וועט אַרויס-טאַנצן") מהגלות בקרוב בימינו ממש ע"י ההליכה בדרך השני', בשמחה וריקוד.

* * *

מג. [כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר שעכשיו יחלק "כוס של ברכה" מההתוועדות דחג הסוכות שהתקיימה ביום ששי, לכל מי שרוצה לקבל. וכדי שלא יהי' בלבול הסדר – ילכו מצד זה כו'.

לאחר חלוקת "כוס של ברכה" הזכיר כ"ק אדמו"ר שליט"א אודות אמירת ברכה אחרונה, ברכה מעין שלש, באמרו, שצריכים לאמרה מיושב70.

ואח"כ אמר:]

כל עניני שמחת בית השואבה בזמן הזה – אינם אלא באופן דכ"ף הדמיון בלבד...

יעזור השי"ת לכאו"א מאתנו עם בני ביתו, שבקרוב ממש נזכה לחגוג שמחת בית השואבה לאמיתתה – בבית המקדש השלישי, שכבר עומד בנוי בידי שמים71, ובימינו ממש ירד מלמעלה למטה, ובו חוגגים כולנו ראש-השנה, יום-כיפור, סוכות ושמחת בית השואבה, יחד עם כל הנשיאים ומשיח צדקנו, במהרה בימינו, אמן.