בראש חודש ניסן, היום בו הוקם המשכן, אירע מאורע שכמעט ולא מקבל תשומת לב: קבוצה של אנשים טמאים נשלחה אל מחוץ למחנה בני ישראל, במצוותו של בורא העולם. אותם אנשים טמאים מילאו את הצו בשמחה; וכשהם שבו אל המחנה, הם היוו אות וסמל לתקווה כי בורא העולם לעולם לא יזנח את עמו.

זהו סיפור שילוח הטמאים מן המחנה, עליו אנו קוראים בפרשת במדבר.

הסיפור

הציווי האלוקי וביצועו מופיעים בחומש בארבעה פסוקים.

"וידבר ה' אל משה לאמר: צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. מזכר עד נקבה תשלחו, אל מחוץ למחנה תשלחום ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם. ויעשו כן בני ישראל וישלחו אותם אל מחוץ למחנה; כאשר דיבר ה', כן עשו בני ישראל1 ."

בתורה שבעל-פה מובאים פרטים נוספים.

חז"ל מציינים2 שמצווה זו ניתנה ביום בו הוקם המשכן. מכיוון שהאלוקים השרה את שכינתו על המשכן, היו אלו שסבלו ממצבי טומאה שונים לעזוב את המחנה. בנקודה זו חשוב לציין שטומאה היא לא מחלה פיזית אלא מחלה רוחנית המייצגת ריחוק מן הקדושה, וכי בתום הליך של היטהרות והתקדשות, מותר היה להם לשוב אל המחנה.

ביום שהוקם המשכן, חולק המחנה לשלושה תת-מחנות: מחנה שכינה בו היה המשכן, מחנה לוויה שם היו הלויים, ומחנה ישראל בו היו אהלי שאר השבטים. על האדם שנטמא במת נאסר להיכנס למחנה השכינה בלבד; הזב, למחנה הלויים; ואילו המצורע שולח מכל המחנות, גם ממחנה ישראל.

למרות שהדבר היה כרוך באי-נוחות פיזית, הטמאים עצמם שיתפו פעולה ברצון3 .

"צו לדורות" וההשלכות לימינו

מצווה זו, האוסרת על טמאים להיות במקומות שונים, יושמה גם לאחר שבני-ישראל נכנסו לארץ ובבית המקדש. מכיוון שגם כיום מקום המקדש נותר בקדושתו, יש לה השלכות רלבנטיות.

כיום כולנו נחשבים כטמאי מת4 , ובהעדר פרה אדומה איננו יכולים להיטהר. לפיכך, אסור לנו להיכנס למקום בו עמד בית המקדש הנחשב מחנה שכינה ואסור בכניסה לטמאי מת.

בשל הלכות אלו, סמכויות הלכתיות רבות קבעו כי אסור להיכנס לשטח הר הבית. הם ציינו כי איננו יודעים בוודאות היכן עמד בית המקדש ולפיכך אל לנו להיכנס לכל האיזור המכונה הר הבית כדי שלא להיכנס לספק חטא חמור.

מהיכן הגיעו המצורעים?

כשהתורה ניתנה על הר סיני, כל מי שהיה חולה – התרפא באופן ניסי5 . כיצד זמן כה קצר לאחר-מכן היו מצורעים וזבים בעם ישראל?

המדרש6 מספר כי היה זה עונש על חטא העגל, או עונש על כך שהיהודים התלוננו על המן. אחד הניסים שהיו במן שמי שאכל אותו לא הזדקק להתפנות לנקביו, אבל היהודים ראו זאת כדבר שלילי ולפיכך הם נענשו בצרעת.

הצד החיובי של הסיפור

כמו בכל עונש המובא בתורה, גם כאן יש צד חיובי. שלושת סוגי הטמאים מייצגים שלושה חטאים חמורים – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים – ושילוחם אל מחוץ למחנה מייצג את שלושת הגלויות של עם ישראל: גלות בבל, מדי ואדום.

כשם שהטמאים בסופו של דבר יעברו הליך של טהרה ויחזרו אל המחנה, כך "עתידין ישראל שיעשו תשובה באחרית הימים ומיד הן נגאלים." וכשם שהטמאים צריכים לטבול במקווה מים כדי להיטהר, כך "עתיד הקדוש ברוך הוא לזרוק עליהם [על בני ישראל] מים טהורים ולטהרם."

הפסוק שהובא בראשית המאמר השתמש בלשון "אני שוכן בתוכם", ובכך "רמז להם [הקדוש ברוך הוא] שבכל מקום שיגלו שכינה עמהם. גלו למצרים – שכינה עמהם... גלו לאדום שכינה עמהם..." וכאשר הם ישובו, ישוב עמם בורא העולם.

מי יתן ובקרוב ממש נזכה לקיבוץ גלויות של כל תפוצות עם ישראל מכל רחבי העולם לארץ הקודש.