מגיפה פרצה בעם. עשרות אלפי בני אדם נהרגו; היו אלו תלמידי ישיבה מובחרים שלמדו בישיבתו של התנא הגדול רבי עקיבא בכבודו ובעצמו! את המגיפה אנו זוכרים עד היום הזה, כשבימי ספירת העומר אנו נוהגים במנהגי אבלות לזכר אותה מגיפה קטלנית.

מתי ומדוע פרצה המגיפה? וכיצד התורה שכמעט השתכחה עברה לדורות הבאים? על כך ועוד במאמר שלפניכם.

מגיפה קטלנית

את סיפור המגיפה עצמו אנו מוצאים בתלמוד1 (בעיבוד קל לעברית מודרנית):

שנים עשר אלף זוגות של תלמידים היו לרבי עקיבא, מהעיר גבת ועד לאנטיפרס. וכולם מתו בתקופה אחת – מפני שלא נהגו בכבוד זה בזה.

בהמשך מפרש התלמוד שהזמן בו מתו התלמידים היה בין חג הפסח לחג השבועות, והמיתה שפקדה אותם הייתה "אסכרה" – מחלה בדרכי הנשימה המזוהה כיום עם מחלת הדיפתריה.

ראשוני מפרשי התלמוד2 מתארים את הלוויות ההמוניות שכמעט ושיבשו את כל מהלך החיים בארץ ישראל כולה. המנהג קובע כי כאשר נערכת לוויה של תלמיד חכם על כולם לשבות ממלאכתם ולצאת אחרי מיטתו; רצף ההלוויות היה גורם לאסון כלכלי, ולפיכך נקבע כי הלוויות ייערכו רק לאחר שקיעת החמה בתום יום העבודה.

בספרי ההלכה3 מובא כי בעקבות אותן לוויות, יש נשים שקיבלו על עצמן שלא לעשות מלאכה משקיעת החמה ועד לאחר תפילת ערבית בה סופרים את העומר, "זכר לנשים צדקניות שהיו בימי רבי עקיבא".

כמה זמן נמשכה המגיפה?

כפי שאנו יודעים, בימי ספירת העומר אנו נוהגים מנהגי אבלות בשל אותה מגיפה שפרצה בתלמידי רבי עקיבא. מעניין כי יש מנהגים שונים כמה זמן נמשכת תקופת האבלות. ישנם האומרים כי היא מסתיימת בל"ג בעומר, אחרים נוהגים להמשיך עד לחג השבועות. אך לדעת כולם ביום ל"ג בעומר עצמו אין מנהגי אבלות והוא יום שמח במיוחד.

מדוע?

הדבר תלוי במחלוקת בין חכמי ישראל כמה זמן נמשכה המגיפה.

ישנם4 הסוברים שהמגפה פסקה כבר ביום השלושים ושלוש (מתוך ארבעים ותשעה) של ספירת העומר ובהתאם לכך זהו היום בו פוסקים מלהתאבל.

אחרים5 סוברים שהמגפה נמשכה לאורך ימי ספירת העומר אבל ביום ל"ג בעומר עצמו הם לא מתו. לפי דיעה זו, ביום זה לא נוהגים אבלות אך לאחר מכן ממשיכים לקיימם עד לחג השבועות.

ישנו הסבר מעניין לעצירה מאבלות ביום השלושים ושלוש (ל"ג) של ספירת העומר. המגיפה לא היכתה בשבתות, בחג הפסח ובראש חודש. 7 ימי חג הפסח + 7 שבתות + 2 ימי ראש חודש אייר + 1 ראש חודש סיון = 17. אם נקח 49 ונפחית 17 ימים, קיבלנו 33 ימים בלבד בהם אירעה המגיפה.

כך או כך, ל"ג בעומר הוא גם יום פטירתו של התנא רבי שמעון בר יוחאי, מקבוצת התלמידים השנייה של רבי עקיבא, שציווה שישמחו ביום פטירתו, דבר המהווה סיבה נוספת ועיקרית לשמחה המיוחדת שביום זה.

הדור הבא

התלמוד מספר כי לאחר פטירת עשרות אלפי לומדי התורה היה חשש שתשתכח התורה מישראל. רבי עקיבא, למוד סבל לאחר פטירת תלמידיו אך חדור תחושת שליחות, פנה לדרום הארץ. שם הוא לימד חמשה תלמידים מתורתו, והם שהמשיכו את מסורת העברת המורשת היהודית.

שמות חמשת תלמידי רבי עקיבא האחרונים: רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע.

אהבה וכבוד

כיצד ייתכן שתלמידי חכמים גדולים כל-כך נכשלו בעבירה של חוסר כבוד זה לזה? השאלה צורמת שבעתיים במיוחד לאור העובדה שהם נקראים תלמידי רבי עקיבא, ואין ספק שהם גם למדו ממנו את הרעיון החשוב "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה".

הרבי מליובאוויטש זצ"ל6 מביא לכך הסבר מיוחד:

לכל אחד מתלמידי רבי עקיבא הייתה דרך משלו להבין את דברי רבו. כשהיה התלמיד מבחין שחברו מבין קצת אחרת, דווקא מתוך אהבה הוא רצה לנסות ולהראות לחברו כי הדרך שלו היא הצודקת וכי הוא טועה...

ואם התלמידים נענשו על חוסר כבוד שנבע מתוך אהבה, הדבר מלמד אותנו עד כמה יש להיזהר בכבוד הזולת.