במדבר פרק ל"ה

טוַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־משֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
ידַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָֽמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם כִּ֥י אַתֶּ֛ם עֹֽבְרִ֥ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֖ן אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן:
יאוְהִקְרִיתֶ֤ם לָכֶם֙ עָרִ֔ים עָרֵ֥י מִקְלָ֖ט תִּֽהְיֶ֣ינָה לָכֶ֑ם וְנָ֥ס שָׁ֨מָּה֙ רֹצֵ֔חַ מַכֵּה־נֶ֖פֶשׁ בִּשְׁגָגָֽה:
והקריתם: אין הקרייה אלא לשון הזמנה וכן הוא אומר (בראשית כז, כ) כי הקרה ה' אלהיך לפני:
יבוְהָי֨וּ לָכֶ֧ם הֶֽעָרִ֛ים לְמִקְלָ֖ט מִגֹּאֵ֑ל וְלֹ֤א יָמוּת֙ הָֽרֹצֵ֔חַ עַד־עָמְד֛וֹ לִפְנֵ֥י הָֽעֵדָ֖ה לַמִּשְׁפָּֽט:
מגאל: מפני גואל הדם שהוא קרוב לנרצח:
יגוְהֶֽעָרִ֖ים אֲשֶׁ֣ר תִּתֵּ֑נוּ שֵֽׁשׁ־עָרֵ֥י מִקְלָ֖ט תִּֽהְיֶ֥ינָה לָכֶֽם:
שש ערי מקלט: מגיד שאע"פ שהבדיל משה בחייו שלש ערים בעבר הירדן, לא היו קולטות עד שנבחרו שלש שנתן יהושע בארץ כנען:
ידאֵ֣ת | שְׁל֣שׁ הֶֽעָרִ֗ים תִּתְּנוּ֙ מֵעֵ֣בֶר לַיַּרְדֵּ֔ן וְאֵת֙ שְׁל֣שׁ הֶֽעָרִ֔ים תִּתְּנ֖וּ בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן עָרֵ֥י מִקְלָ֖ט תִּֽהְיֶֽינָה:
את שלש הערים וגו': אף על פי שבארץ כנען תשעה שבטים וכאן אינן אלא שנים וחצי, השוה מנין ערי מקלט שלהם משום דבגלעד נפישי רוצחים, דכתיב (הושע ו, ח) גלעד קרית פועלי און עקובה מדם:
טולִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְלַגֵּ֤ר וְלַתּוֹשָׁב֙ בְּתוֹכָ֔ם תִּֽהְיֶ֛ינָה שֵֽׁשׁ־הֶֽעָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לְמִקְלָ֑ט לָנ֣וּס שָׁ֔מָּה כָּל־מַכֵּה־נֶ֖פֶשׁ בִּשְׁגָגָֽה:
טזוְאִם־בִּכְלִ֨י בַרְזֶ֧ל | הִכָּ֛הוּ וַיָּמֹ֖ת רֹצֵ֣חַ ה֑וּא מ֥וֹת יוּמַ֖ת הָֽרֹצֵֽחַ:
ואם בכלי ברזל הכהו: אין זה מדבר בהורג בשוגג הסמוך לו, אלא בהורג במזיד. ובא ללמד, שההורג בכל דבר צריך שיהא בו שיעור כדי להמית, שנאמר בכולם אשר ימות בו, דמתרגמינן דהיא כמסת דימות ביה, חוץ מן הברזל, שגלוי וידוע לפני הקב"ה שהברזל ממית בכל שהוא אפילו מחט, לפיכך לא נתנה בו תורה שיעור לכתוב בו אשר ימות בו. ואם תאמר בהורג בשוגג הכתוב מדבר, הרי הוא אומר למטה או בכל אבן אשר ימות בה בלא ראות וגו', למד על האמורים למעלה שבהורג במזיד הכתוב מדבר:
יזוְאִ֡ם בְּאֶ֣בֶן יָד֩ אֲשֶׁר־יָמ֨וּת בָּ֥הּ הִכָּ֛הוּ וַיָּמֹ֖ת רֹצֵ֣חַ ה֑וּא מ֥וֹת יוּמַ֖ת הָֽרֹצֵֽחַ:
באבן יד: שיש בה מלא יד:
אשר ימות בה: שיש בה שיעור להמית, כתרגומו. לפי שנאמר (שמות כא, יח) והכה איש את רעהו באבן, ולא נתן בה שיעור, יכול כל שהוא, לכך נאמר אשר ימות בה:
יחא֡וֹ בִּכְלִ֣י עֵץ־יָד֩ אֲשֶׁר־יָמ֨וּת בּ֥וֹ הִכָּ֛הוּ וַיָּמֹ֖ת רֹצֵ֣חַ ה֑וּא מ֥וֹת יוּמַ֖ת הָֽרֹצֵֽחַ:
או בכלי עץ יד: לפי שנאמר (שמות כא, כ) וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט, יכול כל שהוא, לכך נאמר בעץ אשר ימות בו, שיהא בו כדי להמית:
יטגֹּאֵ֣ל הַדָּ֔ם ה֥וּא יָמִ֖ית אֶת־הָֽרֹצֵ֑חַ בְּפִגְעוֹ־ב֖וֹ ה֥וּא יְמִתֶֽנּוּ:
בפגעו בו: אפילו בתוך ערי מקלט:
כוְאִם־בְּשִׂנְאָ֖ה יֶהְדֳּפֶ֑נּוּ אֽוֹ־הִשְׁלִ֥יךְ עָלָ֛יו בִּצְדִיָּ֖ה וַיָּמֹֽת:
בצדיה: כתרגומו בכמנא במארב:
כאא֣וֹ בְאֵיבָ֞ה הִכָּ֤הוּ בְיָדוֹ֙ וַיָּמֹ֔ת מֽוֹת־יוּמַ֥ת הַמַּכֶּ֖ה רֹצֵ֣חַ ה֑וּא גֹּאֵ֣ל הַדָּ֗ם יָמִ֛ית אֶת־הָֽרֹצֵ֖חַ בְּפִגְעוֹ־בֽוֹ:
כבוְאִם־בְּפֶ֥תַע בְּלֹֽא־אֵיבָ֖ה הֲדָפ֑וֹ אֽוֹ־הִשְׁלִ֥יךְ עָלָ֛יו כָּל־כְּלִ֖י בְּלֹ֥א צְדִיָּֽה:
בפתע: באונס. ותרגומו בתכיף שהיה סמוך לו, ולא היה לו שהות להזהר עליו:
כגא֣וֹ בְכָל־אֶ֜בֶן אֲשֶׁר־יָמ֥וּת בָּהּ֙ בְּלֹ֣א רְא֔וֹת וַיַּפֵּ֥ל עָלָ֖יו וַיָּמֹ֑ת וְהוּא֙ לֹֽא־אוֹיֵ֣ב ל֔וֹ וְלֹ֥א מְבַקֵּ֖שׁ רָֽעָתֽוֹ:
או בכל אבן אשר ימות בה: הכהו:
בלא ראות: שלא ראהו:
ויפל עליו: מכאן אמרו ההורג דרך ירידה גולה, דרך עלייה אינו גולה:
כדוְשָֽׁפְטוּ֙ הָֽעֵדָ֔ה בֵּ֚ין הַמַּכֶּ֔ה וּבֵ֖ין גֹּאֵ֣ל הַדָּ֑ם עַ֥ל הַמִּשְׁפָּטִ֖ים הָאֵֽלֶּה:
כהוְהִצִּ֨ילוּ הָֽעֵדָ֜ה אֶת־הָֽרֹצֵ֗חַ מִיַּד֘ גֹּאֵ֣ל הַדָּם֒ וְהֵשִׁ֤יבוּ אֹתוֹ֙ הָֽעֵדָ֔ה אֶל־עִ֥יר מִקְלָט֖וֹ אֲשֶׁר־נָ֣ס שָׁ֑מָּה וְיָ֣שַׁב בָּ֗הּ עַד־מוֹת֙ הַכֹּהֵ֣ן הַגָּדֹ֔ל אֲשֶׁר־מָשַׁ֥ח אֹת֖וֹ בְּשֶׁ֥מֶן הַקֹּֽדֶשׁ:
עד מות הכהן הגדול: שהוא בא להשרות שכינה בישראל ולהאריך ימיהם, והרוצח בא לסלק את השכינה מישראל ומקצר את ימי החיים. אינו כדאי שיהא לפני כהן גדול. דבר אחר לפי שהיה לו לכהן גדול להתפלל שלא תארע תקלה זו לישראל בחייו:
אשר משח אותו בשמן הקדש: לפי פשוטו מן המקראות הקצרים הוא, שלא פירש מי משחו, אלא כמו אשר משחו המושח אותו בשמן הקדש. ורבותינו דרשוהו במסכת מכות (יא ב) לראיית דבר, ללמד שאם עד שלא נגמר דינו מת כהן גדול ומנו אחר תחתיו ולאחר מכאן נגמר דינו, חוזר במיתתו של שני, שנאמר אשר משח אותו, וכי הוא משחו לכהן או הכהן משח אותו, אלא להביא את הנמשח בימיו שמחזירו במיתתו:
כווְאִם־יָצֹ֥א יֵצֵ֖א הָֽרֹצֵ֑חַ אֶת־גְּבוּל֙ עִ֣יר מִקְלָט֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יָנ֖וּס שָֽׁמָּה:
כזוּמָצָ֤א אֹתוֹ֙ גֹּאֵ֣ל הַדָּ֔ם מִח֕וּץ לִגְב֖וּל עִ֣יר מִקְלָט֑וֹ וְרָצַ֞ח גֹּאֵ֤ל הַדָּם֙ אֶת־הָ֣רֹצֵ֔חַ אֵ֥ין ל֖וֹ דָּֽם:
אין לו דם: הרי הוא כהורג את המת שאין לו דם:
כחכִּ֣י בְעִ֤יר מִקְלָטוֹ֙ יֵשֵׁ֔ב עַד־מ֖וֹת הַכֹּהֵ֣ן הַגָּדֹ֑ל וְאַֽחֲרֵי־מוֹת֙ הַכֹּהֵ֣ן הַגָּדֹ֔ל יָשׁוּב֙ הָֽרֹצֵ֔חַ אֶל־אֶ֖רֶץ אֲחֻזָּתֽוֹ:
כטוְהָי֨וּ אֵ֧לֶּה לָכֶ֛ם לְחֻקַּ֥ת מִשְׁפָּ֖ט לְדֹרֹֽתֵיכֶ֑ם בְּכֹ֖ל מֽוֹשְׁבֹֽתֵיכֶֽם:
בכל מושבתיכם: למד שתהא סנהדרין קטנה נוהגת בחוצה לארץ כל זמן שנוהגת בארץ ישראל:
לכָּל־מַ֨כֵּה־נֶ֔פֶשׁ לְפִ֣י עֵדִ֔ים יִרְצַ֖ח אֶת־הָֽרֹצֵ֑חַ וְעֵ֣ד אֶחָ֔ד לֹא־יַֽעֲנֶ֥ה בְנֶ֖פֶשׁ לָמֽוּת:
כל מכה נפש וגו': הבא להרגו על שהכה את הנפש:
לפי עדים ירצח: שיעידו שבמזיד ובהתראה הרגו:
לאוְלֹֽא־תִקְח֥וּ כֹ֨פֶר֙ לְנֶ֣פֶשׁ רֹצֵ֔חַ אֲשֶׁר־ה֥וּא רָשָׁ֖ע לָמ֑וּת כִּי־מ֖וֹת יוּמָֽת:
ולא תקחו כפר: לא יפטר בממון:
לבוְלֹֽא־תִקְח֣וּ כֹ֔פֶר לָנ֖וּס אֶל־עִ֣יר מִקְלָט֑וֹ לָשׁוּב֙ לָשֶׁ֣בֶת בָּאָ֔רֶץ עַד־מ֖וֹת הַכֹּהֵֽן:
ולא תקחו כפר לנוס אל עיר מקלטו: למי שנס אל עיר מקלטו שהרג בשוגג אינו נפטר מגלות בממון ליתן כופר לשוב לשבת בארץ בטרם ימות הכהן:
לנוס: כמו לנס, כמו (מיכה ב, ח) שובי מלחמה, ששבו מן המלחמה, וכן (צפניה ג, יח) נוגי ממועד, וכן (יהושע ה, ה) כי מולים היו, כאשר תאמר שוב על מי ששב כבר, ומול על מי שמל כבר, כן תאמר לנוס על מי שנס כבר, וקורהו נוס כלומר מוברח. ואם תאמר לנוס לברוח, ותפרשהו לא תקחו כופר למי שיש לו לברוח לפטרו מן הגלות, לא ידעתי היאך יאמר לשוב לשבת בארץ, הרי עדיין לא נס ומהיכן ישוב:
לגוְלֹא־תַֽחֲנִ֣יפוּ אֶת־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתֶּם֙ בָּ֔הּ כִּ֣י הַדָּ֔ם ה֥וּא יַֽחֲנִ֖יף אֶת־הָאָ֑רֶץ וְלָאָ֣רֶץ לֹֽא־יְכֻפַּ֗ר לַדָּם֙ אֲשֶׁ֣ר שֻׁפַּךְ־בָּ֔הּ כִּי־אִ֖ם בְּדַ֥ם שֹֽׁפְכֽוֹ:
ולא תחניפו: ולא תרשיעו, כתרגומו ולא תחייבון:
לדוְלֹ֧א תְטַמֵּ֣א אֶת־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתֶּם֙ יֽשְׁבִ֣ים בָּ֔הּ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י שֹׁכֵ֣ן בְּתוֹכָ֑הּ כִּ֚י אֲנִ֣י יְהֹוָ֔ה שֹׁכֵ֕ן בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:
אשר אני שכן בתוכה: שלא תשכינו אותי בטומאתה:
כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל: אף בזמן שהם טמאים שכינה ביניהם: