שמות פרק ב

יאוַיְהִ֣י | בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֗ם וַיִּגְדַּ֤ל משֶׁה֙ וַיֵּצֵ֣א אֶל־אֶחָ֔יו וַיַּ֖רְא בְּסִבְלֹתָ֑ם וַיַּרְא֙ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י מַכֶּ֥ה אִֽישׁ־עִבְרִ֖י מֵֽאֶחָֽיו:
ויגדל משה: והלא כבר כתיב ויגדל הילד (פסוק י) אמר רבי יהודה ברבי אלעאי הראשון לקומה והשני לגדולה, שמינהו פרעה על ביתו:
וירא בסבלתם: נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם:
איש מצרי: נוגש היה, ממונה על שוטרי ישראל והיה מעמידם מקרות הגבר למלאכתם:
מכה איש עברי: מלקהו ורודהו. ובעלה של שלומית בת דברי היה, ונתן בה עיניו, ובלילה העמידו והוציאו מביתו, והוא חזר ונכנס לבית ובא על אשתו, כסבורה שהוא בעלה, וחזר האיש לביתו והרגיש בדבר, וכשראה אותו מצרי שהרגיש בדבר, היה מכהו ורודהו כל היום:
יבוַיִּ֤פֶן כֹּה֙ וָכֹ֔ה וַיַּ֖רְא כִּ֣י אֵ֣ין אִ֑ישׁ וַיַּךְ֙ אֶת־הַמִּצְרִ֔י וַיִּטְמְנֵ֖הוּ בַּחֽוֹל:
ויפן כה וכה: ראה מה עשה לו בבית ומה עשה לו בשדה. ולפי פשוטו כמשמעו:
וירא כי אין איש: עתיד לצאת ממנו שיתגייר:
יגוַיֵּצֵא֙ בַּיּ֣וֹם הַשֵּׁנִ֔י וְהִנֵּ֛ה שְׁנֵֽי־אֲנָשִׁ֥ים עִבְרִ֖ים נִצִּ֑ים וַיֹּ֨אמֶר֙ לָֽרָשָׁ֔ע לָ֥מָּה תַכֶּ֖ה רֵעֶֽךָ:
שני אנשים עברים: דתן ואבירם הם שהותירו מן המן:
נצים: מריבים:
למה תכה: אף על פי שלא הכהו, נקרא רשע בהרמת יד:
רעך: רשע כמותך:
ידוַיֹּ֠אמֶר מִ֣י שָֽׂמְךָ֞ לְאִ֨ישׁ שַׂ֤ר וְשֹׁפֵט֙ עָלֵ֔ינוּ הַֽלְהָרְגֵ֨נִי֙ אַתָּ֣ה אֹמֵ֔ר כַּֽאֲשֶׁ֥ר הָרַ֖גְתָּ אֶת־הַמִּצְרִ֑י וַיִּירָ֤א משֶׁה֙ וַיֹּאמַ֔ר אָכֵ֖ן נוֹדַ֥ע הַדָּבָֽר:
מי שמך לאיש: והרי עודך נער:
הלהרגני אתה אמר: מכאן אנו למדים שהרגו בשם המפורש:
ויירא משה: כפשוטו. ומדרשו דאג לו על שראה בישראל רשעים דלטורין, אמר מעתה שמא אינם ראויין להגאל:
אכן נודע הדבר: כמשמעו. ומדרשו נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו, מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך, אבל רואה אני שהם ראויים לכך:
טווַיִּשְׁמַ֤ע פַּרְעֹה֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה וַיְבַקֵּ֖שׁ לַֽהֲרֹ֣ג אֶת־משֶׁ֑ה וַיִּבְרַ֤ח משֶׁה֙ מִפְּנֵ֣י פַרְעֹ֔ה וַיֵּ֥שֶׁב בְּאֶֽרֶץ־מִדְיָ֖ן וַיֵּ֥שֶׁב עַל־הַבְּאֵֽר:
וישמע פרעה: הם הלשינו עליו:
ויבקש להרג את משה: מסרו לקוסטינר להרגו, ולא שלטה בו החרב, הוא שאמר משה (יח ד) ויצילני מחרב פרעה:
וישב בארץ מדין: נתעכב שם, כמו (בראשית לז א) וישב יעקב:
וישב על הבאר: לשון ישיבה, למד מיעקב שנזדווג לו זווגו על הבאר:
טזוּלְכֹהֵ֥ן מִדְיָ֖ן שֶׁ֣בַע בָּנ֑וֹת וַתָּבֹ֣אנָה וַתִּדְלֶ֗נָה וַתְּמַלֶּ֨אנָה֙ אֶת־הָ֣רְהָטִ֔ים לְהַשְׁק֖וֹת צֹ֥אן אֲבִיהֶֽן:
ולכהן מדין: רב שבהן ופירש לו מעבודה זרה ונידוהו מאצלם:
את הרהטים: את בריכות מרוצת המים העשויות בארץ:
יזוַיָּבֹ֥אוּ הָֽרֹעִ֖ים וַיְגָֽרְשׁ֑וּם וַיָּ֤קָם משֶׁה֙ וַיּ֣וֹשִׁעָ֔ן וַיַּ֖שְׁקְ אֶת־צֹאנָֽם:
ויגרשום: מפני הנידוי:
יחוַתָּבֹ֕אנָה אֶל־רְעוּאֵ֖ל אֲבִיהֶ֑ן וַיֹּ֕אמֶר מַדּ֛וּעַ מִֽהַרְתֶּ֥ן בֹּ֖א הַיּֽוֹם:
יטוַתֹּאמַ֕רְןָ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י הִצִּילָ֖נוּ מִיַּ֣ד הָֽרֹעִ֑ים וְגַם־דָּלֹ֤ה דָלָה֙ לָ֔נוּ וַיַּ֖שְׁקְ אֶת־הַצֹּֽאן:
כוַיֹּ֥אמֶר אֶל־בְּנֹתָ֖יו וְאַיּ֑וֹ לָ֤מָּה זֶּה֙ עֲזַבְתֶּ֣ן אֶת־הָאִ֔ישׁ קִרְאֶ֥ן ל֖וֹ וְיֹ֥אכַל לָֽחֶם:
למה זה עזבתן: הכיר בו שהוא מזרעו של יעקב, שהמים עולים לקראתו:
ויאכל לחם: שמא ישא אחת מכם, כמה דאת אמרת (בראשית לט ו) כי אם הלחם אשר הוא אוכל:
כאוַיּ֥וֹאֶל משֶׁ֖ה לָשֶׁ֣בֶת אֶת־הָאִ֑ישׁ וַיִּתֵּ֛ן אֶת־צִפֹּרָ֥ה בִתּ֖וֹ לְמשֶֽׁה:
ויואל: כתרגומו. ודומה לו (שופטים יט ו) הואל נא ולין, ולו הואלנו (יהושע ז ז), הואלתי לדבר (בראשית יח כז), ומדרשו לשון אלה, נשבע לו שלא יזוז ממדין כי אם ברשותו:
כבוַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ גֵּֽרְשֹׁ֑ם כִּ֣י אָמַ֔ר גֵּ֣ר הָיִ֔יתִי בְּאֶ֖רֶץ נָכְרִיָּֽה:
כגוַיְהִי֩ בַיָּמִ֨ים הָֽרַבִּ֜ים הָהֵ֗ם וַיָּ֨מָת֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם וַיֵּאָֽנְח֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל מִן־הָֽעֲבֹדָ֖ה וַיִּזְעָ֑קוּ וַתַּ֧עַל שַׁוְעָתָ֛ם אֶל־הָֽאֱלֹהִ֖ים מִן־הָֽעֲבֹדָֽה:
ויהי בימים הרבים ההם: שהיה משה גר במדין, וימת מלך מצרים והוצרכו ישראל לתשועה. ומשה היה רועה וגו' (ג א) ובאת תשועה על ידו, ולכך נסמכו פרשיות הללו:
וימת מלך מצרים: נצטרע והיה שוחט תינוקות ישראל ורוחץ בדמם:
כדוַיִּשְׁמַ֥ע אֱלֹהִ֖ים אֶת־נַֽאֲקָתָ֑ם וַיִּזְכֹּ֤ר אֱלֹהִים֙ אֶת־בְּרִית֔וֹ אֶת־אַבְרָהָ֖ם אֶת־יִצְחָ֥ק וְאֶת־יַֽעֲקֹֽב:
נאקתם: צעקתם, וכן (איוב כד יב) מעיר מתים ינאקו:
את בריתו את אברהם: עם אברהם:
כהוַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּ֖דַע אֱלֹהִֽים:
וידע א-להים: נתן עליהם לב ולא העלים עיניו: